מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כב ס"ק א
מת [יח, ב] אחד מהם ר"ט אומר יחלוקו ר"ע אומר המע"ה אמר ר' חייא בר אבא אר"י משל דר' טרפון וכו':
הנה לכאורה יש לעמוד במאי דפריך הש"ס, אלא במאי פליגי ר"ע פליג בב' שהפקידו וכו' ור"ט פליג באחד שהפקיד וכו', מההיא דאמרי' בפרק השואל (דף ק' ע"א) גבי מתני' דהמחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי יחלוקו, דפריך הש"ס אמאי יחלוקו ולחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך המע"ה, ומשני א"ר חייא בר אבין אמר שמואל בעומדת באגם, ופריך ונוקמא אחזקת דמריה קמא וליהוי אידך המע"ה, ומשני הא מני סומכוס הוא דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה ע"כ, מפורש יוצא מסוגיא זאת דלרבנן דפליגי אסומכוס דקי"ל כוותייהו, דסבירא להו דזה כלל גדול בדין המע"ה כדאמרי' בב"ק (דף מ"ו ע"א) יעו"ש, ה"ה הכא גבי מחליף פרה בחמור אף דקיימא באגם ואין שום אחד מוחזק, עכ"ז אמרי' דמוקמינן ליה לולד בחזקת מריה קמא, מטעם שהיה מוחזק בודאי מתחלה קודם מכירה כשהיתה הפרה מעוברת, אף דלא הוחזק בודאי בולד אחר שנולד אלא בעובר, דסו"ס בעודו עובר כבר היה מוחזק בו בודאי ושייך לומר דנוקמא בחזקת מריה קמא. וא"כ הכא נמי גבי בכור מאי פריך הש"ס ור"ע פליג בב' שהפקידו, הא שפיר י"ל דפליגי, דר"ט ס"ל כסומכוס ומש"ה קאמר יחלוקו כל שהפקידו אותם ביד רועה ואין שום א' מוחזק, ור"ע ס"ל כרבנן דקי"ל כוותייהו דהמוציא מחבירו עליו הראיה, דלדידהו אף דאין א' מוחזק מ"מ מוקמינן הבכור בחזקת מריה קמא, דבעודו עובר כבר היה מוחזק בו דבמעי אמו אכתי לא חל עליו קדושת בכור דבפטר רחם תלה רחמנא, וא"כ מה שזוכה הכהן הוא אחר שנולד ובעודו עובר בחזקת הבעל הבית הוא, ושפיר י"ל בספק זה שמא מת הפשוט והבכור חי דהמוציא מחבירו ע"ה, כיון דאפי' אם החי הוא הבכור הכהן בא לזכות עכשיו, ומקודם שנולד היה בחזקת הבעל הבית:
ואף דנראה דאין לומר דר"ט ס"ל כסומכוס ומש"ה קאמר יחלוקו, דהא קתני סיפא דמתני' ילדה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום, וכתב רש"י וז"ל, דשמא נקיבה יצאה תחלה והמוציא מחבירו ע"ה, והכא אפי' ר"ט מודה, דהתם הוא דפליג משום דודאי חד מינייהו לכהן הילכך יפה כחו לחלוק בשוה, אבל הכא הורע כחו דשמא לא שייכא בכורה כלל עכ"ל, ואי ס"ל כסומכוס אפי' בסיפא פליג ר"ט, דלסומכוס אפי' בכה"ג דלא שייך לומר דודאי חד מינייהו לכהן יחלוקו, כל שהם ביד הרועה ואין אחד מהם מוחזק דומיא דהתם במחליף פרה בחמור:
ונראה להמתיק חילוק זה שכתב רש"י לר"ט, דהרי זה דומה למאי דאמרי' בעלמא, דלדעת הרמב"ם ודעימיה הא דאמרי' ספק דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן, והיינו דוקא בדליכא חזקת איסור ולא הוקבע איסורא, אבל בדאיכא חזקת איסור כמו ספק מגורשת דעד השתא בחזקת אשת איש היתה, או בהוקבע איסורא כמו חתיכה מב' חתיכות דהוקבע איסורא דהא' ודאי חלב, כי האי ספיקא הוי איסורא מן התורה. נמצא כפי זה דהוקבע איסורא חשיב כאיתחזק איסורא, וא"כ הכא נמי אף דבספק שמא הנקיבה יצאה תחלה אמרי' המוציא מחבירו ע"ה, כיון דהבעל הבית יש לו חזקת ממון וכשנגדו אין לו שום חזקה, מ"מ בב' זכרים דודאי חד מנייהו בכור לכהן, כיון דהוקבע זכות ממון לכהן בב' זכרים אלו, הרי כנגד חזקת ממון של בעה"ב, לכהן נמי שכנגדו יש לו חזקת ממון שהרי הוקבע זכות ממון לכהן בב' זכרים דכחזקת ממון דמי ומש"ה יחלוקו, באופן דע"כ צ"ל דלר"ט לאו משום דס"ל כסומכוס הוא אלא מטעם האמור. מ"מ אכתי קשה דמאי פריך ור"ע פליג בב' שהפקידו וכו', כיון די"ל דשפיר פליג ר"ע כיון דס"ל כרבנן דזה כלל גדול בדין דהמוציא מחבירו ע"ה, ולא ס"ל לחלק כחילוק זה דס"ל לר"ט דבהוקבע זכות ממון לכהן בב' הזכרים שייך לומר יחלוקו מטעם שלשניהם יש להם חזקה, דס"ל לר"ע דחזקת מריה קמא עדיף טפי:
דדוחק לומר דדחיקא לש"ס לומר הכי דפליג בזה ר"ע כיון דסברת ר"ט סברא אלימתא היא, דיש לחלק, דהא בשמעתין דפרק השואל הנזכר דאמרי' התם, דרבה בר רב הונא אמר דסומכוס אפי' בברי וברי קאמר ורבה אמר דלא אמר סומכוס אלא בשמא ושמא, ופריך תנן זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו, בשלמא לרבה מדסיפא שמא ושמא רישא נמי שמא ושמא, אלא לרבה בר רב הונא השתא ברי וברי אמר יחלוקו שמא ושמא מבעיא ע"כ, והתם סיפא מיירי במוכר ב' עבדים או ב' שדות א' גדול וא' קטן ומסופקים אם מכר הגדול או הקטן, דאם זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו, ואם סברא זאת דהוקבע זכות ממון לשכנגדו אלימא כ"כ דלכ"ע אמרי' יחלוקו, מה מקשה הש"ס לרבה בר רב הונא הא אפשר דסיפא אתאן לרבנן, דאפי' לרבנן דפליגי אסומכוס מודים בזה דיחלוקו כיון דעכ"פ אחד מב' עבדים או ב' שדות אלו קנה בודאי הלוקח והוקבע לו זכות ממון בכללות שניהם. ואפי' את"ל דדוחק לומר הכי דכיון דהאי תנא ברישא ס"ל כסומכוס ואפי' בברי, תו למאי איצטריך תנא למיתני האי גוונא דשמא ושמא אף דהוי אפי' לרבנן, מ"מ אכתי קשה דלרבה מי ניחא, הא לדידיה נמי סיפא אמאי איצטריך, השתא ברישא דהמחליף פרה וכו' דלא הוקבע זכות ממון בעיקר הולד אמרי' דיחלוקו, בסיפא דהוקבע זכות ממון בשניהם בודאי לא כל שכן, וא"כ לרבה נמי אמאי איצטריך סיפא כלל, וע"כ צ"ל דס"ל סתמא דתלמודא דאין סברא לחלק בין הוקבע ללוקח זכות ובין לא הוקבע, ופשט הסוגיא דהשואל משמע דס"ל דאין סברא לחלק בהכי. וכן נראה מהפוסקים ז"ל שפסקו במוכר ב' עבדים וב' שדות א' גדול וא' קטן, דאפי' בשמא ושמא מוקמינן ממונא בחזקת מריה קמא ולא קנה אלא הקטן דלא כסומכוס, ולא אמרי' דהכא בכה"ג דהוקבע זכות ממון בא' מהם ללוקח בודאי לכו"ע יחלוקו, וא"כ הכא בשמעתין אמאי דחיקא ליה לתלמודא לומר דרבי עקיבא פליג אר"ט בחילוק זה:
וי"ל דשאני הכא דחזקת ממון שיש לו בשני הזכרים לבעל הבית אינה כל כך חזקה אלימתא, דאף דהוחזק בולד בעודו עובר מ"מ אחר שנולד לא הוחזק בו שתכף שנולד חל עליו ספק בכור, ואם הוא בכור ממון כהן הוא ולא ממונו, ומה שיש לו חזקה בעודו עובר אינו מעלה ומוריד לאחר שנולד, דחזקתו דקודם שנולד אינו אלא שיש לו זכות בו שאם ימכרנה בעודה מעוברת יהיה לו קצת תועלת בשביל העובר שימכרנה ביותר, אבל כל עוד שלא מכרה אין לו שום זכות ממון שאפשר שיהיה נפל, ואחר שנולד דאיגלאי מלתא דהוי ממון גמור לא הוחזק בו בודאי, וכל כי האי חזקה דאינה כ"כ חזקה אלימתא אהני מה שכנגדו הוקבע לו זכות ממון דממ"נ אחד מהן לכהן לומר דיחלוקו, אבל בההיא דמכר ב' עבדים וב' שדות דחזקת מריה קמא היא אלימתא דקודם מכירה בחזקתו לגמרי היו שניהם, בכה"ג אפי' שהוקבע ללוקח זכות ממון עכשיו באחד מהם מוקמינן להו בחזקת מריה קמא ולא אמרי' דיחלוקו לרבנן:
וחילוק זה יש ללמוד מדברי ה"ה בפ"כ מהל' מכירה דין י"ג שכתב וז"ל, וכן כ"ש שאם אין הלוקח יודע דלא אמרי' יחלוקו דומיא דולד דלעיל, משום דהתם אין לזה בולד חזקה יותר מזה, מה שאין כן כאן שהרי זה מוחזק בעבדו והבא להוציא ממנו עליו הראיה עכ"ל, הרי דמחלק ה"ה על דרך האמור, דאל"כ הרי בולד נמי איכא חזקה למוכר דבעודו עובר היה מוחזק בו. דאין לומר דכוונת ה"ה לומר דהכא בב' עבדים מיירי בדקיימי ברשות מוכר משא"כ בולד, דהא ליתא דבולד נמי כבר כתב הר"ם דאי קאי ברשות מוכר המוציא מחבירו עליו הראיה, אלא ע"כ צ"ל דכוונתו לומר דאפי' מיירי דהעבדים קיימי בסימטא עכ"ז אינו דומה לולד, דהכא שאני דיש לו למוכר חזקת ממון משא"כ בולד דכשנולד אין לו חזקה לזה יותר מזה:
ואולם נראה דחילוק זה גבי בכור לא ניתן ליאמר אלא למ"ד טובת הנאה אינו ממון, דלדידיה שפיר י"ל דכשנולד אין לו שום חזקת ממון, אבל למ"ד דטובת הנאה ממון אפשר דלא שייך לומר חילוק זה, כיון דעכ"פ אחר שנולד נמי אפי' מי שהוא הבכור בחזקת הבעלים הוא, דבידו ליתנו לכל כהן שירצה דטובת הנאה שלו וטובת הנאה שיש לו חשיב ממון, והרי הוא מוחזק בו בכדי שיעור טובת הנאה אשר בו דחשיב ממון. דבזה ניחא מ"ש התוס' בסוגיא דהשואל ד"ה וליחזי וכו' וז"ל הצריך לעניינינו, אבל המוכר אם הוא מוחזק מועיל אפילו אם טוען שמא, שהיה מוחזק בודאי מתחלה קודם מכירה כשהיתה פרה מעוברת, ואע"ג דלא דמי ממש לההיא דבכורות דהתם הוחזק בודאי בולד מתחלה, אבל הכא לא הוחזק מעולם בודאי בולד אחר שנולד אלא בעובר עכ"ל, ולכאורה קשה דהתינח דלא דמי לההיא דבכורות למשל דר"ע בא' שהפקיד אצל בעה"ב, אבל בנמשל שהוא לענין בכור דלר"ע אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה התם נמי דומה להך דהכא, דמעולם לא הוחזק בודאי בולד אחר שנולד אלא בעובר, דאחר שנולד ממון כהן הוא. אמנם לפי האמור אתי שפיר דלמ"ד טובת הנאה ממון גבי בכור נמי הוחזק בולד אף אחר שנולד, ולמ"ד טובת הנאה ממון כתבו התוס' דלא דמי לההיא דבכורות: