מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כ ס"ק ב
והנה התוס' בשמעתין [יז, ב] אחר שכתבו דהלכתא דבידי אדם אפשר לצמצם מההיא דפרוץ כעומד ומההיא דמחצה על מחצה כרוב, כתבו משם הר"ש מיינאבלה דלעולם דקי"ל כרבנן אפילו בידי אדם, והנהו נמי הכי ס"ל כרבנן אלא דהטעם הוא דהוה כעין ס"ס, דלמאן דשרי הוא משום דאפשר שהם שוים ממש ואת"ל דאינם שוים אפשר דהעומד מרובה, ולמאן דאסר אוסר מטעם זה דאפשר שהם שוים ורחמנא אמר עד דאיכא רובא, ואת"ל אינם שוים אפשר דפרוץ מרובה, והשתא ניחא טפי ההוא דספק דבריהם להקל כיון דאי אפשר למדוד. והקשו התוספות על סברתו דא"כ משמע דספק דאורייתא היה אסור, וא"כ היכי דייק בשמעתין מנמצא מכוון בין ב' עיירות, דהתם נמי אע"ג דאי אפשר לצמצם מודו רבנן דמביאות ב' עגלות משום חששא דאורייתא דשמא הם שוים עכ"ל, מתבאר מדברי התוס' דס"ל דבספק כזה דספיקא הוא אי חייבים להביא עגלה ערופה, הוי כשאר ספיקות דאורייתא דאזלינן לחומרא:
ויל"ע קצת ממ"ש התוס' לעיל בפ"ק (דף ט' ע"ב) בד"ה לאפקועיה לאיסוריה וכו' וז"ל, דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש כמו שאין נותן לכהן מספק כ"כ אינו עורפו מספק עכ"ל. וכתבתי שם לעיל [אות ד' או"ק ה'] דכוונת התוס' להקשות דאימא לפוטרה ממצות עריפה, דכיון דקי"ל דכל מצות עשה שיש ספק אם חייב או לא חייב לקיימה מספק, וא"כ ה"ה הכא נימא דלאו מטעמא דאסור בהנאה, אלא לפוטרו ממצות עריפה דמספק חייב לקיימה, מידי דהוה כשאר מצות דחייב לקיימם מספק. ותירצו דלא שייך למימר הכי אלא במצות דליכא הפסד ממון, אבל במצות עריפה דאם אנו באים לחייבו לקיים המצוה מספק, הרי אנו מפקיעין ממנו זכות ממון שיש לו שע"י העריפה מפסיד ממון, ובפרט דאחר העריפה לכ"ע אפילו ר"ש מודה דאסור בהנאה, וכמו שאין אנו מחייבים אותו ליתנו לכהן מספק, דבכל ספק ממון אזלינן לקולא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואוקי ממונא בחזקת מאריה, כן אין אנו מחייבים לעורפו להוציא ממנו זכות הממון שיש לו, דהעריפה הוא כאילו אנו באים להוציא ממון ממנו. ולעיל הקשיתי על התוס' דקי"ל כרבנן דהמפריש פדיון פטר חמור דאין חייבים באחריותו, דמשעה שהפרישו הרי הוא פדוי אף דאכתי לא בא ליד כהן, דמתבאר מזה דעיקר מצות דפטר חמור הוא ההפרשה, וא"כ הכא אכתי קשה דלמה לא נאמר דאפילו לר"ש דלא אסור בהנאה צריך להפריש לקיים מצות פדיה, דמספק חייב לקיים את המצוה מידי דהוה אשאר מצות דהכא נמי חייב מספק, ואף שהוא לעצמו בהפרשה בלבד מקיים המצוה כיון דנתינת הכהן אינו מעכב, ואם תירצו התוס' לענין מצות עריפה מה יענו לענין מצות פדיה דמצות פדיה קודמת זה כתבתי לעיל:
ולעת עתה חשבתי דרכי וראיתי דלק"מ, דהא דאמרינן דפדיון פטר חמור בהפרשה סגי, הוא דוקא למ"ד דפטר חמור אסור בהנאה [לעיל י, ב], דבהכי כיון דההפרשה עושה מעשה דהיינו דחל הפדיון והותר הפטר חמור בהנאה חשיב ההפרשה כאילו בא ליד כהן, אבל למ"ד דפטר חמור מותר בהנאה דאין הפרשת הפדיון עושה שום מעשה דבלא"ה בלא פדיון מותר בהנאה, ע"כ ע"י ההפרשה אין כאן קיום מצוה כלל, דהרי זה דומה לפדיון הבן דע"י ההפרשה אינו מקיים המצוה, כיון דאין ההפרשה עושה שום מעשה, כמו שהוא בשאר מתנות כהונה דמשעת הפרשה נתקדשו. וכמו שנראה מדברי התוס' בפרק יש בכור (דף מ"ז ע"ב) ד"ה הבן חייב לפדות את עצמו וכו', וכמו שהארכתי בזה שם [אות ס"ז או"ק ג']. דמדברי התוס' אלו ומדברי התוס' חיצוניות מתבאר דסבירא להו דלא כמו שנראה מדברי רש"י והרא"ש בתוספותיו ובפסקיו, וס"ל דבפדיון הבן נמי איכא מצוה בהפרשה יעו"ש באורך. ואפי' את"ל דאף למ"ד דמותר בהנאה איכא קיום מצוה בהפרשה, כיון דההפרשה עושה מעשה דפוטרו ממצות עריפה משא"כ בפדיון הבן, מ"מ כל דליכא מצות עריפה אין כאן קיום מצוה בהפרשה, וא"כ הכא אין כאן קושיא דלמה לא יפריש לקיים מצות פדיה, דלמ"ד דמותר בהנאה אינו מקיים שום מצוה בהפרשה בלבד. אלא דהוקשה להם להתוס' דאם היה הדין נותן לחייב במצות עריפה מספק היה מקיים מצות פדיה בהפרשה בלבד, כיון דהפרשת הפדיון עושה מעשה דהא פוטרו ממצות עריפה ע"י פדיון זה, משא"כ בפדיון הבן דההפרשה אינה עושה שום מעשה ושום תועלת, וע"ז תרצו דכיון דהעריפה הוא הפסד ממון חשיב כאילו אנו מוציאין ממון ממש והמוציא מחבירו עליו הראיה:
והנה כי כן קצת קשה דמאי הוקשה להו הכא דמספק יביאו ב' העגלות, כיון דאם אנו מחייבים אותם להביא עגלה ערופה אחרת הוא הפסד ממון דעגלה ערופה אסורה בהנאה, וכל כה"ג שייך למימר דבספק זה העמד ממון בחזקתו כדין מצות עריפה בפטר חמור. וי"ל והוא פשוט ומבואר, דשאני מצות עריפה דפטר חמור דאינו בא לכפרה אלא במקום פדיון הוא, ואם פודה אותו בממון נפקעת מצות עריפה, וכל כה"ג דע"י ממון הפדיון נפקעת מצות עריפה, כל דממון הפדיון אין מוציאין ממנו מספק, גם מצות עריפה דבמקום ממון קאי אין מפסידין אותו מספק, משא"כ בעגלה ערופה דלכפרה היא באה ואינה נפקעת ע"י ממון, פשיטא דאין לומר דאין מפסידין מהם ממון מספק כיון דאין הדבר תלוי בממון וזה פשוט. ועי' במ"ש התוס' בפרק ואלו נערות (דף ל' ע"ב) בסוף ד"ה זר שאכל תרומה ודו"ק: