מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות יז ס"ק ט
והנה בפ"ב דחולין (דף ל"ט ע"ב) אמרינן, דלר"א דמחשבת הגוי פוסלת אי יהיב זוזא לטבח ישראל חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה אסור ואי לא אמר ליה רישך והר ע"כ. וכתב הרשב"א בחי' שם על דברי הרמב"ן שדחה פי' רש"י וז"ל, ומסתברא לי דהא אתיא כאמימר דאמר בשלהי מס' ע"ז [עא, א] דמעות בגוי אינם קונות וקי"ל כוותיה, והילכך אי לאו גברא אלמא הוא הא לא קנה ואינו שותף בה דאמר ליה רישך והר, מיהו בגברא אלמא דעל כרחיה שקיל הו"ל כאילו נעשה שותף בה ואסור, ומדרבנן קאמר וכו' עכ"ל, מתבאר מדבריו הכא דס"ל דהלכה כמאן דאמר דמעות אינם קונות בגויים כי אם משיכה, וזה היפך ממ"ש הריב"ע [הר"י בן עזרא] בתשובה שהובאה במהרש"ך ח"ב סימן קט"ז דהרשב"א ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דמשיכה או מעות קונה בגוי, וכן כתב הרב כנה"ג ח"מ סימן קצ"ד בהגהת הטור אות י"ג ע"ש, דהכא מפורש דדעתו לענין הלכה כר"ת ודעימיה דדוקא משיכה קונה ולא מעות: והנה מהך סוגיא דחולין הנזכר למד הרב צמח צדק סי' ס"ב, דישראל שקבל מעות מגוי בעד בהמתו אפילו שלא משך הגוי פטורה מן הבכורה, אם הגוי גברא אלמא הוא, דלא מצי ישראל לדחויי ליה להחזיר לו המעות יעו"ש. ודבריו תמוהים לע"ד דהא כבר כתבו התוס' שם דלמ"ד מעות אינם קונות הא דבגברא אלמא אסור אינו אלא מדרבנן, וכן כתב הרשב"א כנזכר לעיל ואינו אלא בדרך חומרא, וא"כ איך אפשר לומר כן להקל לפטור מן הבכורה, דאף דמדרבנן עשו אותו כקניה גמורה בגברא אלמא לאסור ולהחמיר, מ"מ אין כח ביד חז"ל לעשותו כקנין גמור להפקיע קדושת בכור כיון דמן התורה לא קנה, דאף למ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום עשה, היינו דוקא למגדר מלתא כההיא דאמרינן ביבמות (דף פ"ט ע"א), דלרב חסדא אם תרם מן הטמא על הטהור אין תרומתו תרומה דאפי' ההוא גריוא הדר לטבליה, דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה מטעם דלמא פשע ולא מפריש מן הטהור יעו"ש, אבל בלי שום טעם כי הא דבכור איך יכולים לעקור דבר תורה, ואם אמרו דהקנאה גמורה חשיב בגברא אלמא להחמיר לא אמרו להקל וזה פשוט. ועוד דמדברי הרשב"א שכתב שם וז"ל, ובהא מיתרצא לי נמי קושיא אחריתי, דאי לא אפי' גברא אלמא אמאי אסור וכו', ואף הרמב"ן נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר במס' ע"ז דמעות בגוי קונות ולא קי"ל כוותיה, ואין צורך עכ"ל. הרי דלפי סברת הרמב"ן אי לאו מטעם דרב אשי לטעמיה, אפי' בגברא אלמא לא הוה אסרינן ליה אפי' מדרבנן, דאי ס"ל דשייך לאסור מדרבנן מיהא, למה הוצרך לומר דאתיא דלא כהלכתא דקי"ל דמעות אינם קונות, וכן משמע מדברי רש"י דעיקר טעם גברא אלמא הוא משום דקי"ל מעות קונות, וכן כתב הר"ן בחי' שם יעו"ש. נמצא דלדעת רש"י והרמב"ן והר"ן לא החמירו רבנן הכא לעשותו כקנין גמור לאסור כי אם מן הדין הוא, מטעם דהכא למ"ד מעות קונות הוא, וא"כ אפי' נאמר די"ל דלקולא נמי מדרבנן חשיב כקנין, היינו לפי דברי התוספות והרשב"א אבל לסברת רש"י והרמב"ן והר"ן אין לומר:
עוד למד הרב צמח צדק מסוגיא זאת דחולין בסי' ס"ג, דישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו וילדה בכור קודם משיכה, דאם הגוי לאו גברא אלמא הוא וישראל מצי לדחויי ליה לגוי להניח לו המעות ושלא יקח הפרה, אין כאן קדושת בכור, דומיא דהתם דאמרי' דבין לרש"י והתוספות, אעפ"י שמן הדין היה לגוי חלק בבהמה ומחשבת הגוי אוסרת אפ"ה אזלינן לקולא אי לאו איניש אלמא הוא הגוי, ואמרי' דישראל מצי מדחי ליה, ומכ"ש באיסור בכור דאזלינן להקל כיון דמצי ישראל לדחויי זהו ת"ד יעו"ש: ונלע"ד דגם דין זה צ"ע שהרי כתב הרשב"א בחי' משם הרמב"ן על דברי רש"י ז"ל וז"ל, והרמב"ן הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא איתסר, דהא על כרחיה שותפא הוא ואוסר, ופירש הוא ז"ל דאי לאו גברא אלמא ומצי מדחי ליה לא סמכא דעתיה, ואף הוא אינו מחשב דמימר אמר דילמא דחי לי ישראל מיניה עכ"ד. וע"כ דליישב דעת רש"י צ"ל דלדעתו נמי הוא מטעם דלא סמכא דעתיה ואינו מחשב, וכן נראה מדברי הר"ן בחי' שם שכתב על דברי רש"י וז"ל, וכ"ת כיון דמעות קונות מ"מ הרי יש לו חלק בה, י"ל אין ה"נ אלא מיהו כיון דלאו אלמא הוא ולא סמכא דעתיה ולא מחשב לע"ז שלבו נוקפו שמא ידחנו ישראל וילך לו בפחי נפש עכ"ל, הרי שהבליע פי' הרמב"ן על דברי רש"י דהעיקר הוא משום דלא סמכא דעתיה, ולזה מטין דברי התוס' שכתבו דאפי' למ"ד מעות קונות הכא לא סמכא דעתיה וכו', דנמצא דלדברי הכל אין עיקר ההיתר משום דמצי מדחי ליה בלבד, אלא משום דכיון דמצי מדחי ליה אמרינן דאנן סהדי דאינו מחשב לע"ז כיון דלא סמכא דעתיה, ולבו נוקפו שמא ידחנו הישראל, ואף דמן הדין קנה ושותף הוא, מ"מ כיון דאנן סהדי דאינו מחשב ליכא שום איסור, אבל בדין בכור כיון דלמ"ד מעות קונות בגוי מן הדין קנה ישראל בהמת הגוי בנתינת המעות, איך אפשר לומר דכיון דמצי ישראל למדחי ליה לא חשיבא בהמת ישראל לפוטרה מן הבכורה, כיון דמן הדין קנה הישראל, ואף דאיכא למימר דהגוי לא סמכא דעתיה להקנות לישראל שמא ידחנו הישראל ויחזור בו ולבו נוקפו בקנינו, מ"מ כיון דמצד שורת הדין קנה הישראל ואינו יכול לחזור בו, ואם יחזור בו ויניח לגוי המעות ולא יתן לו הבהמה הוא מצד אלמות ולא מצד הדין, דמצד הדין בהמת ישראל היא, איך א"ל דפטורה מן הבכורה, באופן דדברי הרב צ"צ בב' הדינים אלו צ"ע לענ"ד:
ולפי כל האמור למדנו דמדברי כל הראשונים בסוגיא דחולין הנזכר מפורש יוצא, דלמ"ד מעות אינם קונות בגוי הא דבגברא אלמא דאסור אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש הרשב"א בחי', וכתב בתוך דבריו ומיהו בגברא אלמא דע"כ שקיל הוה ליה כאילו נעשה שותף בה ואסור מדרבנן קאמר, וכאותה שאמרו בפסחים [ה, ב] בעירו חמירא דבני חילא דאילו מתביד או מתגניב ברשותייכו קאי הוה ליה כדידכו עכ"ל, נראה מדבריו דס"ל להרשב"א דההיא דפסחים הוא כמו שפי' הר"ם בפרק ד' מהל' חמץ [ה"ד] דהתם מיירי אפי' שלא קבלו אחריות עליהם ואינם חייבים בתשלומין מן הדין אלא מן האונס דגוי אנס הוא יעו"ש, וע"ז דימה דין זה לההיא דחמץ דהכא בגברא אלמא אינו אלא מדרבנן כההיא דפסחים, דס"ל להרשב"א דאפי' לדעת הר"ם כל דהתשלומין אינו מן הדין אלא מן האונס אינו אלא מדרבנן, ולא דמי לחייב מן הדין דעובר על לא יראה מדאורייתא, ולענ"ד גם לדעת הר"ם י"ל כן דאינו אלא מדרבנן. ומאי דאמרינן בגמרא התם [שם] הא בדלא קבל אחריות הא בדקבל, כהא דרבא דאמר בעירו חמירא וכו', אין הכוונה לומר דבכה"ג דמשלמין באונס חשיב כאחריות גמור לאסור מן התורה, אלא ה"ק דמדרבא נשמע דבדקבל אחריות וחייב מן הדין אסור מן התורה, דאלת"ה למה אסר להם רבא מדרבנן אם לא דבדקבל אחריות מן הדין עובר מן התורה, ולכן במשלמין מפני האונס שייך לאסור מדרבנן, דדומה למקבל אחריות דמן התורה אסור. ועל פי זה לא קשיא מידי עיקר הקושיות שהקשה הט"ז בא"ח סי' ת"מ ס"ק א' על סברת הר"ם הנזכר, אשר מתוכם הכריח דהמקיל כסברת הראב"ד לא הפסיד מכח קושיות אלו יעו"ש, ולפי האמור דסברת הר"ם הוא כסברת הרשב"א דאינו אלא מדרבנן, הרואה יראה דלק"מ כמבואר למעיין: