מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות יז ס"ק ז
עוד יש לעמוד בהא דהחמירו הראשונים בבא להקנות לגוי לפוטרה מן הבכורה דבעינן מעות ומשיכה לצאת י"ח כל הדעות, דאמאי הוצרכו לכך, הא אמרינן בשמעתין [יג, ב] דפריך הש"ס למ"ד מעות קונות בגוי, מהא דתניא הלוקח גרוטאות מן הגויים ומצא בהם ע"ז, אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר, ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח, ואם אמרת מעות קונות משיכה ל"ל, ומשני הב"ע שקבל עליו לדון בדיני ישראל. הרי מפורש דאפילו דדינו של גוי במעות כל שקבל עליו לדון בדיני ישראל קנה במשיכה לבד כדין ישראל לר"ל, ומינה נמי לר"י דישראל בכסף וגוי במשיכה כל שקבל עליו לדון בדיני ישראל קנה במעות לבד, וא"כ אמאי לא עשו תקנה זאת שיקנה במשיכה או בדמים ע"י תנאי שיתנה עמו שיקנה במשיכה או בדמים, דהיינו שיפרש שאפילו למ"ד שדינו בדמים מקבל עליו לקנות במשיכה, וכן אפילו למ"ד שדינו במשיכה מקבל עליו לקנות בדמים:
וכבר עלה על דעתי לומר דלענין איסורא דאורייתא להפקיע קדושת בכור לא מהני קבלת הגוי אם לא שיקנה בדיניהם שפסקה להם תורה, ודוקא גבי קונה גרוטאות ומצא ע"ז, דאע"ג דענין איסור הוא עכ"ז אם קבל לדון בדיני ישראל להקנות במשיכה חשבינן לה כע"ז דישראל לאוסרה בהנאה, דלהחמיר מהני קבלת הגוי, אבל להקל להפקיע קדושת בכור לא מהני קבלת הגוי עד שיקנה קנין גמור כדינו: אבל נראה דהא ליתא דא"כ מאי משני הש"ס למאי דפריך על זה, אי הכי מעות למה לי, ומשני ה"ק אע"פ שנתן מעות אי משיך אין ואי לא לא, דנראה דבדקבל לדון בדיני ישראל אפילו נתן המעות יחזיר ולא חשיבא ע"ז דישראל, ואם איתא דקבלת הגוי לא מהני לאסור אלא בדרך חומרא, א"כ בנתן המעות שהוא קניינו של גוי מן הדין למה לא תאסר כדין ע"ז של גוי אע"פ שלא משך, אלא דלזה י"ל דכיון דקבל עליו לדון בדיני ישראל שיקנה במשיכה, הרי הוא כמי שהתנה שלא יקנה כי אם במשיכה וקפידא הוי, וכההיא דאמרינן בפרק הספינה (דף ע"ו ע"ב) גבי ספינה דבאמר ליה משוך וקנה, דלרבנן דקי"ל כוותייהו קפידא הוי ולא קנה במשיכה כדינה עד שימשכנה כיון דקפיד שלא יקנה כי אם במשיכה וה"ה הכא. דעפי"ז לע"ד יש להבין דמי הכניסנו הכא לאוקמא בדקבל לדון בדיני ישראל דבהכי קשיא לן רישא דקתני דמשך עד שלא נתן יחזיר, בהיות שאפשר דלעולם דהכא מיירי דאין הגוי רוצה להחליף דתו לדון בדיני ישראל, אלא הכא מיירי כשהתנה שלא יקנה במעות לבד עד שימשוך, דמש"ה קתני סיפא דאע"פ שנתן מעות אי משך אין ואי לא לא כיון דהקפיד בכך, וברישא קתני דאפילו משך כל שלא נתן הדמים לא קנה דקנין הגוי הוא בדמים דוקא ולא במשיכה, וצ"ע אמאי לא משני הכי. באופן דנמצינו למדין דאפשר לדחות ולומר דלענין הפקעת קדושת בכור להקל קבלת הגוי לדון בדיני ישראל אינה עושה קנין, ודוקא להחמיר אמרינן הכי, דכיון דרואים העולם שקבל הגוי שיקנה במשיכה טועים לומר דבקבלתו זוכה הישראל קנין גמור, וע"ז של ישראל היא, ואם נתיר אותה בהנאה כיון דאין קבלת הגוי עושה קנין גזרינן שיתירו ע"ז דישראל אע"פ שקנאה קנין גמור: שוב ראיתי להרב מחנ"א בהל' קנין מעות סימן ט' שעמד על דברי הראשונים בזה. ועל עיקר חקירת הרב שכתב שם דל"ל לראשונים כולי האי, הא כשיתנה עם הגוי שיקנה במשיכה או בדמים סגי, צריך להבין דבשלמא במתנה שיקנה במשיכה שפיר דמי שהוא מתנה, דאף דדינו בכסף כר"ל מקבל עליו שיהיה דינו כישראל שקונה במשיכה, ואם הלכה כר"י הא בלאו הכי דינו במשיכה, דנמצא דלכו"ע א"ש, אבל במתנה שיקנה בדמים התינח לר"ל דדינו בלאו הכי בדמים, אבל לר"י לא מהני, דכיון דחז"ל עקרו קנין מעות ואמרו שישראל נמי לא יקנה כי אם במשיכה, א"כ אפילו יקבל הגוי דין הישראל, אכתי דין ישראל אינו אלא במשיכה, דהא ודאי פשיטא דאין הגוי יכול לקבל עליו לעשות דבר שאינו קנין לא לישראל ולא לגוי שיקנה בו, דאפילו בישראל כתב הריטב"א בקדושין [כה, ב] דכל מקום שאמרו חכמים שאין קנין מן הקנינים קונה, אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאילו אומר שיקנה באמירה עכ"ד, וא"כ ע"כ הא דמהני קבלת הגוי הוא כשיקבל עליו דבר שהוא קנין לגבי ישראל, אבל בדבר שאינו קנין לישראל לא מהני, והנה כבר עקרו חז"ל קנין מעות:
ונראה דהרב מחנ"א חקר כן ע"פ מה שהעלה שם בהל' קנין מעות סי' א' בדברי מרן הב"י [חו"מ סי' קצ"ח וכ"פ הרמ"א שם ס"ה], שכתב דאף דעקרו חז"ל קנין מעות אם התנו בהדיא דהמעות יקנו קנה, דאף דהש"ך [סק"י] דחה דבריו מדברי הריטב"א דקדושין הנ"ל, הרב שם ישב את דבריו, דע"כ לא אמר הריטב"א הכי אלא במידי דאינו קנין כגון מסירה ברשות היחיד ומשיכה ברשות הרבים דחכמים לא תקנו שם אלו הקניות, אבל קנין כסף ודאי קנין גדול הוי דבר תורה אלא שחכמים הוא שאמרו שלא יקנה בדמים יעו"ש, וכיון שכן שפיר יכול להתנות עם הגוי שיקנה בדמים כדין ישראל שהתנה לקנות בדמים, דכיון דהתנאי מועיל בישראל כל שמקבל דינו של ישראל לא חשיב כאילו מקבל עליו לעשות דבר שאינו קנין שיהיה קנין, ולע"ד משמעתין דהא דגרוטאות דמוקי לה בדקבל לדון בדיני ישראל, יש ראיה לסברת מרן, דנראה מהכא דאף דאין דינו של גוי כי אם בכסף כל שהוא ברצונו רוצה להחליף דינו שיהיה דינו כישראל דקונה במשיכה שפיר דמי, וא"כ בישראל נמי אף דעקרו חז"ל קנין מעות לגבי כל ישראל, מ"מ כל שמתנין לומר שיהיה דינם כדין יתומים והקדש עניים, דקי"ל [שו"ע חו"מ סי' קצ"ט ס"ד] דאוקמוהו אדין תורה וקונים ומקנים במעות שפיר דמי, דמ"ש מגוי, דאף דדינו בכסף מקבל דין ישראל מהני, וה"ה בין ישראל לישראל דיכול לקבל שיהיה דינו כדין היתומים וכיוצא:
והנה מורי הרב ז"ל שם כתב ליישב חקירת הרב מחנ"א ע"פ מ"ש בתשובת הרמב"ן המיוחסות סי' רכ"ה, שכתב דלר"י דגוי במשיכה אפילו אם נהגו הגויים ביניהם לקנות בכסף, ישראל שנתן מעות בעד בהמת גוי פטורה מן הבכורה עד דמשיך לה, דלענין איסור בכורה דיינינן לה כדינא דאורייתא שהוא במשיכה, ולא דיינינן לה לפי המנהג, אף דלענין ממונא אנו מחייבים את הגוי לתת לו לישראל בהמה זו שקנה ממנו דבדיניהם דיינינן ליה עכ"ל, נראה דדימה מורי הרב הא דקבל לדון בדיני ישראל למנהג:
ולע"ד אחר המחילה הראויה אליו יש לחלק, דבשלמא במנהג שנהגו ביניהם לקנות בכסף, י"ל דלא נהגו כן אלא ביניהם בגוי הקונה מגוי, אבל בישראל הקונה מגוי אין כאן מנהג, אלא דאנו אומרים דלענין דררא דממונא דבדיניהם ומנהגם דיינינן ליה לחייב ליתן הבהמה לישראל, כדאמרינן אם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבהו, אבל כל שאינו מנהג בישראל הקונה וגם לא קבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל דדינם בכסף, לענין איסור קדושת בכורה לא דיינינן בדיניהם אלא כדינא דאורייתא, דדוקא לענין ממון לזכות את ישראל בדינו מהדרינן לזכותו אפילו בדיניהם כמו שאמרו חכמינו ז"ל, אבל בענין איסור בכורה מה שייך לדון בדיניהם כיון דאינו זכות הישראל, אבל בנדון הש"ס שקבל הגוי בפירוש לדון בדיני ישראל, לא דמי למנהג, דהכא כיון דקבל, מדינא דידן נמי זוכה הישראל, וכל שהתנה בפירוש כן דינא דידן נמי הוא דקונה, דומיא למ"ש מרן הב"י דאם התנה הישראל בישראל לקנות בכסף קני, והיינו דמש"ה חשבינן ליה קנין גמור לענין איסור נמי, דחשבינן לה כע"ז דישראל לאוסרה בהנאה, משא"כ גבי מנהג דכתב הרמב"ן דפטורה מן הבכורה לגמרי, דמשמע דאפילו לענין איסור לאוסרו בגיזה ועבודה ושחיטה בלא מום לא מחמרינן לה לאוסרה, ואם איתא דנדון הש"ס דומה למנהג למה יאסר כע"ז דישראל. ונראה דמטעם זה לא משני הש"ס דברייתא מיירי כדנהגו לקנות במשיכה, דמשום מנהג אשר נהגו ביניהם לענין איסור דיינינן לה כדינא דאורייתא ואינה נאסרת: ונראה לע"ד דהעיקר דקבלת הגוי לדון בדיני ישראל עושה קנין וקונה מן הדין, ולאו דוקא להחמיר בענין איסור ע"ז כאשר שיערנו, דכן נראה פשט השמועה. וליישב חקירת הרב מחנ"א נלע"ד דהראשונים לא ניחא להו בתקנה זאת דתנאי, די"ל דס"ל דבהא דקבל הגוי לדון בדיני ישראל דקנה הישראל בקנין משיכה כישראל, היינו כל זמן שלא חזר בו הגוי מקבלתו, דכל זמן שהגוי עומד בדבורו לאו כל כמיניה דישראל לחזור מפני שלא קנה בקנין הגוי, דכיון דהלוקח הוא ישראל ודינו במשיכה כל דליכא העכבה מצד הגוי שכבר סבר וקבל קנין הישראל שוב אין הישראל יכול לבטל הקנין, אבל אם הגוי עצמו חזר בו ורוצה לבטל המקח מטעם שלא קנה בקנין הגוי וחוזר בו מקבלתו יכול לחזור בו, דהא מה שקבל לדון בדיני ישראל דבור בעלמא היה בלי שום קנין ולמה לא יוכל לחזור, דכיון דאתי דבור ומבטל דבור ולא מהני קבלתו כי אם לענין שהישראל לא יוכל לחזור בו, וכל שהישראל אינו יכול לחזור והגוי לא חזר ומש"ה חשיבא ע"ז דישראל, אבל לעולם דאם חזר בו הגוי בטל המקח. ומש"ה לא ניחא להו לראשונים בתקנה זאת, דלפעמים מוכר ישראל בהמה לגוי מכירה גמורה מעכשיו עד שיקח אותה לאחר שתלד, ואם יעשה הקנין שיקנה בכסף או במשיכה בקבלת הגוי דיני ישראל, דילמא יחזור הגוי מדבורו ונמצא דבטל המקח מעיקרא, ומאי דביני ביני אם נולד בכור יסמוך הישראל בקנין הגוי ויכשל באיסור קדושת בכור שיאכלנו בלא מום וכיוצא, ונמצא למפרע נכשל הישראל באיסור בכורה, ואף דאם יבא הישראל להקנות לגוי כדי לפטור מבכורה ומקנה לו איזה חלק בה באופן דלא נחתי לשם מכירה כדרך משא ומתן, דבכהאי גוונא לא שייך למיחש ולומר דלמא יחזור בו הגוי, מכל מקום לא פלוג בתקנתם כדי שלא יבואו לעשות במכירה דרך משא ומתן דאיכא למיחש לשמא יחזור בו: