מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות יד ס"ק ה
והנה כתב רש"י ז"ל לעיל (דף י' ע"ב) גבי הא דתני לוי וז"ל, לפיכך יופסד ממונו יכפוהו ב"ד לעורפו לאחר ל' יום כדמפרש בפרקא ויאסר בהנאה עכ"ל, ונראה דכוונת רש"י במ"ש כדמפרש בפרקא, הוא להא דממתינין לו לכופו עד אחר ל' יום, דע"ז הוא דמפורש בפרקין כדאמרינן לעיל דלר"נ מצוה להשהותו עד ל' יום, ואפילו רב ששת דס"ל דמצותו לאלתר מ"מ אינו עובר עליו אלא עד ל', וכבר כתבנו לעיל [או"ק ג'] דלפי דעת התוס' חיצוניות בעד רש"י, דגם רבא דמשני הא ר"א והא רבנן, אזיל ומודה לסברת רב ששת דעובר אחר ל' יום ומש"ה לא קנסינן ליה בתוך הל' יום, ואם לא רצה לפדותו כופין אותו לעורפו משום קנס, דאף דביד בי"ד לכופו בדרך כפיה לפדותו עד שיאמר רוצה אני, דהא קי"ל דבמצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו כדי שיקיים המצוה כדאמרינן בפ' הכותב [כתובות פו, א], ולענין קרבן אמרינן בפרק חזקת הבתים [מח, א] יקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני יעו"ש, מ"מ בדרך קנס אין כופין על הפדיון כי אם לערוף כדי שיופסד ממונו. ונראה פשוט דלתנא דמתני' דמצות עריפה מצות עשה ולאו משום קנסא הוא, אם עבר ל' יום ולא רצה לא לפדות ולא לערוף כופין אותו ב"ד לקיים את המצוה כשאר מצות עשה, ואין כופין לערוף כי אם לפדות כדי שלא יופסד ממונא דידיה כיון דלדידן ליכא גלויי דקרא לקנוס אותו שיופסד ממונו, ואולם אם ברצונו רוצה לערוף ולא לפדות אין כופין אותו על הפדיון אף דמצות פדיה קודמת, כיון דהתורה נתנה לו הרשות בידו לפדות או לערוף. וכן מפורש מדברי התוס' בערכין (דף כ"ז ע"א) בד"ה מאי אומרין כופין וז"ל, ואם תאמר מ"ש דצריך כפיה הכא טפי מכל הני דתנן בסוף פ"ק דבכורות [יג, א] מצות פדיה קודמת למצות עריפה וכו', ומפיק כולהו מקראי התם ולא אשכחן כפיה כי אם בזה, וי"ל דשאני הכא דיכול לבוא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנה עכ"ל:
ויל"ע בדברי התוס' במה שתירצו דשאני הכא דיכול לבוא לידי תקלה, דא"כ מה יענו לחלוקת מצות פדיה קודמת למצות עריפה, דאמאי אין כופין לפדות מטעם זה דיכול לבוא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנו, דהא קי"ל כר"י דפטר חמור אסור בהנאה [י, ב] דהא סתם לן תנא כוותיה בפרקין ומסתמא סתמא דמתני' דהכא ס"ל כוותיה נמי. וי"ל דשאני הקדש דכדי שלא יהיה הפסד חומש להקדש, אי שורת הדין לומר שלא יכופו לבעלים בדרך כפיה לפדותו, מ"מ באמירה בעלמא שיאמרו לו שהדין הוא שהוא קודם לפדות מכל אדם לא סגי, אלא צריך שישתדלו קצת זמן עם הבעלים אולי יודה לפדותו ויוסיף חומש, וצריך שיאמרו לו קצת פעמים שהוא קודם ומאי דביני יכול לבוא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנו, אבל גבי פטר חמור כיון דליכא פסידא אלא לכהן לא איכפת לן כ"כ בפסידא דכהן כפסידת ההקדש, ואין צריך להשתדל עמו שיקיים מצות פדיה, אלא בפעם אחד שמודיעין לו דמצות פדיה קודמת תיכף ומיד יקיים מצות עריפה, וליכא שהייה כלל לחוש שיבא לידי תקלה. ואולם זה נראה קצת דוחק דהעיקר חסר בדבריהם, שהיה צריך לפרש בדבריהם מתחלה דשאני הקדש דמשום פסידא דהקדש צריך להשהות קצת לפייס לבעליהם ויבא לידי תקלה, משא"כ במצות פדית פטר חמור דלא משהינן ליה כלל דלא איכפת לן בפסידא דכהן, ומזה אין רמז בעיקר תירוצם. ואין לומר דכוונת התוספות לאו משום שהייה דפיוס בעלים הוא, אלא משום שהייה עד שימצא אחר דיפדנו, דכיון דהבעלים קודמים והמצוה מוטלת עליו כופין אותו לפדותו שלא יבא לידי תקלה עד שימצא אחר, משא"כ בפדיון פטר חמור דליכא שהייה כלל דתיכף ומיד יקיים מצות עריפה וליכא חשש תקלה, דא"כ כפי זה אם יהיה האופן שיש אחר מזומן לפדותו ורצונו לפדותו למה יכופו לבעלים, בהיות שהפודה מזומן לפנינו וליכא שהייה כלל, ומדאמרו דכופין לבעלים סתם ש"מ בכל גוונא כופין לבעלים, ומ"ש ממצות פדיית פטר חמור. ואולי די"ל דלא פלוג רבנן דכיון דתקנו לכוף לבעלים כשאין אחר מזומן לפנינו ה"ה במזומן: