אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות יד ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות יד ס"ק ב

אות יד ס"ק א

והנה יש לעמוד בשמעתין [יב, ב] בעיקר דין זה אי בעינן ל' יום בפדיון פטר חמור או לא, ממה שמתבאר מדברי רש"י גבי מתני' דפ' יש בכור [לקמן מט, א] דקתני מת הבן בתוך ל' יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר, שכתב וז"ל, יחזיר דנפל היה ולא מחייב פדיון עד לאחר ל' יום עכ"ל. וכתבו התוס' שם בד"ה מת בנו וכו' וז"ל, פי' הקונטרס משום דנפל הוא, ובחנם פי' כן דאפי' קי"ל דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רחמנא עכ"ל. וכ"כ עוד רש"י שם בפ' יש בכור (דף מ"ח ע"ב) גבי ב' נשים שלא בכרו מת אחד מהם בתוך ל' יום וכו' וז"ל, הואיל ומת בתוך ל' יום איגלאי מלתא דנפל הוא ושלא כדין שקל עכ"ל. וכן כתב רי"ו ז"ל [חלק אדם] בנתיב א' ח"ג דהטעם הוא משום דהוי נפל יעו"ש, ובאמת שהוא דבר תימה:

ואולם נראה דדברי רש"י יש להם שורש גדול מההיא דאמרי' בפי"ט דשבת (דף קל"ה ע"ב), תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה, ח' ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה ע"כ. הרי דס"ל לרשב"ג דטעמיה דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל, וא"כ כל שידענו שכלו לו חדשיו הרי יצא מכלל נפל ופודין אותו אפי' בתוך ל' יום. אמנם נראה דהא לא אפשר, דא"כ גבי בהמה נמי כל שידענו שכלו לו חדשיו יהא מותר להקריבו אפי' קודם ח', והא ליתא דבהדיא מבואר בפ"ק דר"ה (דף ז' ע"א) דאפי' דקי"ל דכלו לו חדשיו אינו מותר בהקרבה, וכבר עמדו התוס' בזה בפ"ג דמנחות (דף ל"ז ע"א) ד"ה שומע אני וכו', ובפ"ק דב"ק (דף י"א ע"ב) בד"ה בכור שנטרף וכו' יעו"ש:

ועכצ"ל ליישב סברת רש"י ור"יו ז"ל דודאי אזלי ומודו הם ז"ל דבין לענין פדיון ובין לענין קרבן אפי' דידעינן דכלו לו חדשיו גזרת הכתוב דלא מהני בתוך ל' יום ובתוך ח' ימים, אבל ס"ל דכיון דחזינן דרשב"ג יליף דל' יום באדם וח' בבהמה אינו נפל מקרא דופדויו מבן חדש תפדה ומקרא דיום הח' וגו', ע"כ צ"ל דודאי טעמיה דקרא משום ספק נפל נגע בה, דאל"כ היכי יליף רשב"ג מהני קראי, דשאני התם דגזרת הכתוב הוא ואינו מטעמא דספק נפל, דהא אפי' בדקים לן דכלו חדשיו דינא הכי, אלא ע"כ צ"ל דלרשב"ג טעמיה דקרא משום ספק נפל נגע בה, אלא שלא רצה הכתוב דנסמוך גבי פדיון וקרבן אידיעת כלו לו חדשיו כיון דידיעה זאת מלתא דלא שכיח כ"כ הוא, דכבר כתב רש"י בשבת (דף קל"ו ע"א) דקי"ל שכלו לו חדשיו הוא ע"י שעברו ט' חדשים באדם משעה ששמשה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עיבורה יעו"ש, וכיון שזה שלא ישמש כל ימי עיבורה לא שכיח כ"כ לא רצה הכתוב שנסמוך על זה, וסתם לנו את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו ל' יום באדם וח' בבהמה לא יצא מכלל נפל, אף באיתרמי דידעינן דכלו לו חדשיו, אבל לעולם דמאי דגזר הכתוב מבן חדש ומבן ח' עיקר הטעם הוא כדי שיצא מכלל נפל הוא, ולא בא לגזור הכתוב כי אם שלא נסמוך על בירור וידיעה אחרת אלא על הימים, דמסתמא ל' באדם וח' בבהמה אינו נפל. ונראה דאפילו להתוס' ושאר ראשונים שחלקו על רש"י ע"כ צריכין לומר הכי, דאל"כ היכי יליף רשב"ג הכי מהני קראי כיון דגזרת הכתוב הוא. וכיוצא לזה ראיתי להרב משנה למלך בפ"ג מהל' איסורי מזבח הלכה ח', דנראה מדבריו שם דלכ"ע יישב הא דרשב"ג דהיכי יליף הכי מהני קראי ע"ד האמור, דלעולם מאי דגזר הכתוב כן משום ספק נפל נגעו בה, ולא בא לגזור הכתוב אלא שלא נסמוך אלא על הימים יעו"ש:

והנה כי כן יל"ע דלסברת רבא בשמעתין דברייתא דקתני דפדיון פטר חמור [אינו] עד ל' יום, הוא אליבא דר"א דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם, וכן לסברת רב נחמן דס"ל דלמצוה לכתחלה בעינן [להשהותו] ל' יום ואפי' לרבנן דע"כ מטעם ההיקש הוא כאמור לעיל, דהא כיון דעיקר פדיון הבן מבן חודש משום ספק נפל נגעו בה, א"כ אפי' למאן דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם מנ"ל ללמוד מההיקש דבעינן ל' יום בפטר חמור, הא י"ל דעיקר ההיקש לא בא ללמדנו אלא דפטר חמור נמי אין פודין אותו כי אם עד שיתברר לן דאינו נפל, ומגזרת הכתוב דהקישו לבכור אדם שלא נסמוך על בירור וידיעה אחרת כי אם על הימים, דאפילו אם נודע לנו שכלו לו חדשיו לא נסמוך על זה, אבל לעולם דהאי בדיניה והאי בדיניה דבכור אדם אינו מתברר שאינו נפל כי אם עד ל' יום, ובכור בהמה טמאה מתברר שאינו נפל לאחר שעברו עליו ח' ימים כדין בהמה טהורה, דיליף רשב"ג מקרא דמיום השמיני והלאה ירצה דמח' ימים והלאה יצא מכלל נפל, וה"ה בבהמה טמאה דמנין לנו לחלק בין בהמה טהורה לבהמה טמאה. ואם נאמר דיש חילוק בין בהמה טהורה לטמאה, דטמאה הוא כדין אדם דאינו יוצא מדין נפל עד ל' יום כמו שיש חילוק ביניהם בענין עיבורם, דבהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים ובהמה טמאה יולדת לי"ב חדש כדאמרינן לעיל בפרקין (דף ח' ע"א) יעו"ש, מ"מ אכתי קשה דלרבא אמאי לא משני דשני הברייתות כולהו אתו כרבנן דלא מקשו, והברייתא דקתני עד ל' יום מיירי בדלא קים לן דכלו לו חדשיו וספק נפל הוא, ומש"ה אין פודין אותו עד שיצא מכלל נפל דהיינו שיעברו ל' יום, דאי הוי נפל חשוב כמת כדאמרי' בשבת (דף קל"ו ע"א) דמסקינן התם דנפל דינו כמת ממש יעו"ש, וכיון דפטר חמור שמת אין לו פדיון כמו כן נפל, ואף דאם פדאו בתוך ל' יום ועברו עליו ל' יום דאיגלאי מלתא למפרע דלא היה נפל פדיונו פדוי, מ"מ תנא דברייתא אתא לאשמעינן דפדיון פטר חמור בעינן שיצא מכלל נפל, כי היכי דלא נטעי לומר דבר פדיון הוא אפי' שלא חי ל' יום דאין הדבר כן, וברייתא דקתני דפדיונו לאלתר הוא בפטר חמור דקים לן שכלו לו חדשיו, דבכה"ג תיכף ללידתו ראוי לפדיון כיון דלא מקשינן פטר חמור לבכור אדם:

שוב ראיתי להרשב"א בחי' בפ"ק דב"ק [יא, ב] גבי הא דבכור שנטרף בתוך ל' יום וכו', שהביא דברי רש"י והקשה עליו ככל מה שכתבו התוס' שם, וכתב עוד וז"ל, וא"ת א"כ היכי נפקא לן בשבת מהאי קרא דופדויו מבן חדש תפדה דכל ששהה ל' יום אינו נפל, י"ל דודאי אי נפל הוא לא הוה מחייבת תורה לפדותו, ומ"מ אפי' קי"ל ביה דאינו נפל אינו בר פדיה דגזרת הכתוב הוא עכ"ל, מתבאר מדבריו דלא ס"ל כמ"ש הרב מש"ל כנז"ל דלרשב"ג קרא משום ספק נפל נגע בה, אלא לעולם גזרת הכתוב הוא לגמרי וליכא שום טעמא דספק נפל, אלא דלרשב"ג מייתי מהאי קרא דכל ששהה ל' יום אינו נפל, דודאי אי נפל הוה לא היה מחייבת תורה לפדותו כיון דחשיב כמת. וא"כ כפי דברי הרשב"א כל הראשונים שחלקו על רש"י מסתמא הכי ס"ל נמי בסברת רשב"ג, ולדידהו לק"מ מהא דשמעתין אפי' אם נאמר דבהמה טמאה דינה כבהמה טהורה דמח' ימים ואילך יצאה מכלל נפל, כיון דלדידהו קרא דופדויו מבן חודש גזרת הכתוב הוא ולא משום ספק נפל, ושפיר י"ל דה"ה בפטר חמור לר"א דמקיש פטר חמור לבכור אדם, ואולם לסברת רש"י ורי"ו קשה:

ואף לסברת התוס' והרשב"א החולקים על רש"י אכתי קשה משמעתין, דמשמעתין נראה דלכ"ע אי לא מקשינן פטר חמור לבכור אדם לענין זה פדיון פטר חמור לאלתר, כדקתני בברייתא ראשונה דפטר חמור פדיונו לאלתר, וכן בברייתא שהביא הש"ס לעיל (דף י' ע"ב), דקתני תפדה תפדה מיד דמכלל דתפדה תפדה יליף דפטר חמור פודין אותו מיד בשעה שנולד, והדבר קשה דכיון דנפל חשוב כמת ואינו בר פדיון דמהאי טעמא יליף רשב"ג מקרא דופדויו מבן חדש דודאי אינו נפל, דאי הוי נפל לא הוה מחייבה תורה לפדותו כמ"ש הרשב"א, וא"כ ה"ה בפטר חמור דאי הוי נפל לאו בר פדיון הוא, וא"כ היכי קתני דפודין אותו מיד, הא ספק נפל הוא עד שיעברו ח' ימים ויצא מכלל נפל. דאין לומר דקרא דתפדה תפדה מיד מיירי בדקים לן שכלו לו חדשיו, דא"כ מה מייתי רשב"ג מקרא דופדויו מבן חדש, וע"כ צ"ל דאי אפשר לאוקמא אוקימתא דקרא דמיירי באופן זה ולא מיירי בדלא קים לן שכלו לו חדשיו, וא"כ ה"ה בקרא דתפדה אין לומר דמיירי בהכי דקרא בכל גוונא מיירי. ועוד דאם איתא דלא מיירי אלא בדקים לן שכלו לו חדשיו איך לא נתבאר דבר זה בפוסקים לחלק בהכי, ולומר דבלא קי"ל שכלו לו חדשיו אין פודין עד ח' ימים, ומסתמיות דבריהם נראה פשוט דאין חילוק כלל, וא"כ צריך טעם בדלא קים לן דכלו חדשיו והוי ספק נפל אמאי לא נמתין לפדותו עד ח' ימים, דאף דאם פדאו בתוך ח' ימים ואח"כ היה חי עד ח' ימים הוי פדוי למפרע, דאיגלאי מלתא למפרע דלא היה נפל בשעת פדיון, מ"מ איך קתני סתם תנא דברייתא דפדיונו מיד, דמשמע דהוא פדוי מיד אפילו מת אח"כ בתוך ח' ימים ולא איתברר אם היה נפל או לא ומסתמא זוכה הכהן בפדיונו, ואמאי כיון דאם היה נפל אינו חייב בפדיון דכמת הוא חשוב, א"כ אף את"ל דצריך לפדותו להפקיע איסורו דמשעה שנולד חל עליו איסור הנאה, אף דכיון דנולד נפל כנולד מת דמי מ"מ יפריש טלה עליו ויהיה לעצמו כשאר ספק פטר חמור דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואיך קתני סתם דנראה דפדיונו לכהן אפילו במת קודם ח' ימים, כיון דאם הוי נפל חשוב כמת ואינו בר פדיון דומיא דמת ממש קודם פדיון, דמהאי טעמא כתב הרשב"א דהיינו מאי דיליף רשב"ג מקרא דופדויו מבן חדש וגו', דאי טפי מל' יום עדיין הוי נפל לא היתה התורה מחייבת לפדות, כיון דנפל חשיב כמת הרי משעה שנולד כנולד מת דמי וכל שמת בתוך הל' יום אינו חייב בפדיון: איברא דלדברי הרשב"א אלו יל"ע, דהא התם בשבת עלה דפריך הש"ס אהא דרשב"ג, הא לא שהה ספיקא הוי ממהל היכי ממהלינן, ומשני הש"ס וחדית לן דנפל חשוב כמת ומ"מ ממהלינן, דאפילו נפל הוא כמחתך בבשר הוא, וסברא זאת דחדית לן הש"ס דנפל חשוב כמת קס"ד דאביי לומר התם דתנאי היא, דאיכא מ"ד דכחי הוא, ואם איתא לסברת הרשב"א דטעמא דקרא לא נגע ולא פגע מטעם נפל, אלא דמייתי רשב"ג דע"כ טפי מל' יום אינו ספק נפל, דאם איתא דעדיין הוי ספק נפל לא היתה התורה מחייבת לפדות, א"כ אמאי לא הכריע הש"ס מתוך דברי רשב"ג עצמו דודאי ס"ל לרשב"ג דנפל חשוב כמת, דאי ס"ל דדינו כחי אכתי י"ל דאפילו טפי מל' יום הוי ספק נפל, אלא דחייבה התורה לפדות מבן חדש מגזרת הכתוב, דכיון דגזרת הכתוב הוא ולא קפיד קרא אם יהיה נפל או לא, י"ל דלא קפיד שיהיה בן קיימא, אלא כל שהוא בן ל' סגי אף דאינו בן קיימא, כיון דבשעת הפדיון הוא חי וכחי חשבינן ליה, ומדמייתי מהאי קרא ש"מ דס"ל דנפל כמת חשיב וא"כ חשיב כמת תוך ל' יום דאינו בר פדיון:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה