מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות יד ס"ק א
גמרא [יב, ב] תנן התם הערכין בשעתן וכו'. הנה המתבאר משמעתין דלענין אי בעינן שלשים יום לפדיון פ"ח או לאלתר איכא ג' סברות, דלרב נחמן ס"ל דלכ"ע לכתחלה מצוה להשהותו עד ל' יום ובדיעבד אם פדאו קודם פדוי, דאם איתא דאפילו לכתחילה אינו אלא לר"א דמקיש לבכור אדם אבל לרבנן דלא מקשי לא, מאי דוחקיה דרב נחמן לאוקמי הב' ברייתות כר"א בהיות דאפשר לאוקמא חדא כרבנן וחדא כר"א, וכן כתבו התוס' חיצוניות כ"י על דברי ר"נ וז"ל, ושמא כרבנן נמי אתי ולענין הא גמרי שפיר למצוה פ"ח מפדיון הבן עכ"ל, ונראה דכוונתם דלר"נ אפילו לר"א אין סברא לומר דילפינן פ"ח מפדיון הבן לעכובא ואפילו בדיעבד כדין פדיון הבן, דהא אמרינן לעיל (דף י' ע"ב) דתניא תפדה תפדה תפדה מיד תפדה כל שהוא וכו' דמכפל תפדה ילפינן דפודה אפילו בתוך שלשים יום, וכיון דאיכא האי קרא לרבות אפילו לאלתר, עכצ"ל דהיקש דפדיון הבן אינו אלא למצוה לכתחלה אבל אם פדאו פדוי, וס"ל לרב נחמן דבהא לא פליגי רבנן אר"א, דרבנן נמי ס"ל דדרשינן היקשא לענין זה מיהא שמצוה להשהותו עד שלשים יום, ומש"ה לא ניחא ליה לרב נחמן לשנויי דברייתא דלאלתר אתיא כרבנן. ולרב ששת ס"ל דאדרבה לכ"ע אפי' לר"א מצותו לאלתר אלא שאינו עובר עליו עד ל' יום, דאף דר"א ס"ל דדרשינן היקש דפדיון הבן, ע"כ לומר דלא הוקשו לזה כיון דאית לן קרא דתפדה תפדה, דאין סברא לומר דקרא דתפדה לא אתא אלא לבדיעבד דאם פדאו פדוי. ולרבא ס"ל דדין זה תלוי בפלוגתא דר"א ורבנן, דלר"א דמקשי פ"ח לפדיון הבן הא נמי ילפינן מההיקש דאין פודין עד שלשים יום, ונראה דלסברת רבא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד דודאי לר"א דין פ"ח כדין פדיון הבן ממש ואפילו בדיעבד אינו פדוי לר"א, אבל לרבנן דלא מקשי אפי' לכתחלה מצותו לאלתר. ובאמת דדבר תימה הוא דמאחר דאיכא סברות בזה ואיכא ברייתא דקתני דדינו כפדיון הבן דעד שלשים יום, איך לעיל ר"י דמייתי ברייתא דתפדה תפדה מיד ופריך הש"ס שם פשיטא, דלא די דמן הראוי היה דאדרבה דתקשי להו דברייתא זאת היא הפך ברייתא דאין בערכין ובפדיון הבן וכו', אלא דמקשי הש"ס דמלתא דפשיטא הוא וי"ל ודו"ק:
והנה לסברת רבא איכא למידק, ממאי דקתני במתני' בסיפא מת פטר חמור ר"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה, דבמאי עסקינן אי מיירי בפדאו ומת תוך ל' יום, הא לר"א דינו כפדיון הבן דאפילו בדיעבד אם פדאו אינו פדוי, ותנן בפרק יש בכור (דף מ"ט ע"א) מת הבן תוך שלשים יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר, וא"כ הכא אי מיירי בתוך ל' יום היכי קתני ר"א ומותר בהנאתו של טלה, דמשמע דדוקא שלא הגיע ליד הכהן הא הגיע ליד הכהן זכה הכהן, הא בתוך ל' יום לא חל החיוב עליו עדיין ואין פדיונו פדוי, ואי מיירי לאחר ל' יום אמאי מותר בהנאתו של טלה, הא כיון דהגיע זמן החיוב אפילו שמת הפטר חמור חייב ליתן, מידי דהוה לפדיון הבן דתנן התם מת הבן לאחר ל' יום אפילו שלא נתן יתן:
וכיוצא לזה קשה לסברת ר"ש דלדידיה דאין חילוק בין תוך הל' ובין לאחר ל' יום דלאלתר חל החיוב עליו, אמאי אם מת פטר חמור קודם פדיון לא יתן לכהן מאחר דכבר נתחייב מקודם בפדיונו, מ"ש מפדיון הבן דכל שמת אחר שנתחייב דאפילו לא נתן יתן, ובשלמא לר"נ דס"ל דלכתחלה מצותו אחר ל' יום אלא דאם פדאו פדוי, י"ל דמתני' מיירי בתוך הל' וכיון דאם פדאו פדוי בדיעבד, אם כבר נתן לכהן אפילו בתוך הל' הרי זכה הכהן כיון שכבר הוא פדוי, אלא דמשום שלא הגיע ליד הכהן לא חל הפדיון, דאין לומר דס"ל לר"א דפדיון פטר חמור כיון דעיקר מצות פדיונו הוא להפקיע איסוריה, כל כמה דלא מפקע איסוריה אינו חייב ליתן לכהן כלום, וכיון דס"ל דחייב באחריותו וכל דלא מטא לידא דכהן אינו פדוי ולא הפקיע איסורו, אף דמת בתר דמטי זמן חיובו אינו חייב ליתן כלום, ובכור אדם שאני דכיון דמותר בהנאה ועיקר הפדיון לאו לאפקועי איסוריה הוא, אלא עיקר המצוה היא נתינת הפדיון מש"ה כל דמת הבן בתר דמטי זמן חיוביה חייב ליתן, דהא ליתא דא"כ היכי ס"ד בגמ' בשמעתין דר"א ס"ל דפטר חמור מותר בהנאה, עד דמייתי הש"ס ברייתא דמודה ר"א בספק פטר חמור, הא ע"כ צ"ל דר"א ס"ל כר"י דאסור בהנאה, דאי ס"ל דדינו כבכור אדם דמותר בהנאה, א"כ אמאי במת פטר חמור בתר דמטא זמן חיוביה מותר בהנאתו של טלה ואינו חייב ליתן לכהן, כיון דפדיון פטר חמור הוא ממש כפדיון הבן דאין עיקר מצותו להפקיע איסוריה כי אם נתינת הפדיון: שוב ראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא משם תוס' חיצוניות גבי מתני' שכתבו וז"ל, ור"א אומר חייב באחריותו וצריך להפריש טלה אחר כמו פדיון ה' סלעים של בן דנפקא לן בגמ' תפדה תפדה ריבה, אבל ודאי אם מת הפטר חמור של ישראל אינו חייב לפדותו בשום דבר, ואע"ג דגבי פדיון הבן ודאי אם מת אחר שלשים יום חייב ליתן ה' סלעים, לענין זה לא מקשינן לפדיון הבן משום דהתם חוב הוא שהטיל הכתוב על האב, אבל הכא אי בעי ישראל עריף ליה לחמור ואינו חייב כלום לכהן אם ירצה עכ"ל. הרי דלא ניחא להו לחלק על אופן הנזכר אלא חלקו חילוק אחר, דשאני פדיון דחוב הוא שהטיל הכתוב על האב ואין בידו לפטור עצמו מחיובו בשום אופן, משא"כ בפדיון פטר חמור דבידו לפטור את עצמו ע"י עריפה, ואף דתנן דמצות פדיה קודמת למצות עריפה מ"מ בידו לעבור על זה ויקדים מצות עריפה:
איברא דראיתי בפסיקתא בפ' קרח [יח, טו] וז"ל, דרש ר' טרפון אך פדה תפדה יכול אתה פודה את החיה ואי אתה פודה את המתה ת"ל פדה תפדה ע"כ, דנראה דמכפל פדה תפדה מרבה לפדות בכור בהמה טמאה שמת, כיון שכבר חל חיוב פדיון עליו כדין פדיון הבן. אבל שוב ראיתי דט"ס הוא שהרי בספרי שם בפ' קרח אמרי' איפכא, שאלה זו נשאלה בכרם ביבנה לפני חכמים בכור שמת מהו שיהיו הבעלים חייבים לפדותו ולהאכילו לכלבים, דרש רבי טרפון אך פדה תפדה אתה פודה את החיה ואין אתה פודה את המתה ע"כ, דנראה דממעט פדיון המתה מתיבת אך חלק למעט פדיון בכור שמת. ולפי הספרי הנזכר אין אנו צריכין לתירוץ התוס' חיצוניות, דשאני פטר חמור מפדיון דאיכא מיעוטא דקרא, ועיין מ"ש לעיל גבי מתני' דאין פודין בשה שחוט על דברי התוספתא [פ"א ה"ו] ודו"ק:
ואולם מ"ש התוס' בתחלת דבריהם דהא דפדיון הבן חייב באחריותו דנפקא לן בגמ' [יב, ב] תפדה ריבה, לא הבנתי דבריהם דמה שאמרו בגמ' תפדה ריבה לעיל [יב, א] גבי מתני' דאין פודין לא בעגל וכו', הוא לרבות דפודין בשה בין תמים ובין בעל מום וכיוצא מהנך דאמרי' התם ואין רמז מזה, ובפ' יש בכור (דף נ"א ע"א) אמרי' במתני' דילפינן לה מקרא דיהיה לך ופדה תפדה, ופרש"י וז"ל, כשיהיה לך הפדיון אז יהיה פדוי עכ"ל. ונראה דכוונת התוס' הוא כמ"ש הראב"ד בפי' המשניות ברפ"ז דמס' עדויות מ"א שכתב שם וז"ל, עיקרה בבכורות והתם מפרש טעמא דר"א דכתיב אך פדה תפדה וכו', ובפדיון הבן כתיב פדה תפדה אפי' כמה פעמים, ורבנן סברי אך חלק כלומר חלק בכור אדם לבכור בהמה טמאה עכ"ל, דמוכח מדבריו דמאי דילפינן דפדיון הבן חייב באחריותו הוא מדכתיב פדה תפדה דרשי' אפי' כמה פעמים, כדדרשי' בעלמא [חולין קמא, א] כיוצא לזה שלח תשלח אפי' מאה פעמים וכיוצא, וה"נ דרשי' הכא דאפי' אם נאבד כמה פעמים קודם שיבא ליד הכהן חייב באחריותם, ואפשר דכוונת התוס' הוא לזה, ומ"ש תפדה תפדה ריבה ט"ס וצ"ל פדה תפדה ריבה דמכפל המלות דרשינן אפי' מאה פעמים:
ואולם אכתי קשה בין להראב"ד ובין להתוס' דמפשטא דמתני' דפרק יש בכור אינו נראה כן, שהרי הביא התנא דמתני' רישא דקרא דיהיה לך אך פדה תפדה, ולפי סברת הראב"ד למה הביא התנא קרא דיהיה לך כיון דעיקר הדרשה הוא מכפל המלות דפדה תפדה, דמטעם זה פירש"י יהיה לך כשיהיה לך הפדיון אז יהיה פדוי. ולפי מה שכתבנו לעיל [אות י"ג או"ק ד'] דס"ל להר"ם ור"ע דבפדיון הבן נמי משהפרישו נעשה ממון כהן כדין פדיון פטר חמור, יש ליישב קצת דברי הראב"ד, דע"כ אי יש קצת סברא לומר כן גם בפדיון הבן, הוא מטעם דגם בפדיון הבן נמי י"ל דמשעה שנולד הבן הרי הוא קנוי לכהן וכממון כהן הוא, וכשפודהו בה' סלעים כקונה אותו מהכהן דמי, ולפיכך כשהפריש הרי ע"י הפדיון הוציא הבן מחזקת הכהן ונכנס הפדיון במקום הבן ונעשה ממון כהן. וזה שאנו אומרים דבכור אדם נמי משעה שנולד הבן הוא קנוי לכהן כפטר חמור, הכי משמע מלישנא דקרא דכתיב בפ' קרח [יח, טו] כל פטר רחם וגו' באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם וגו', דמשמע דגוף בכור האדם קאמר ליה רחמנא לאהרן יהיה לך, שמשעה שנולד הוא שלו אלא דפדה תפדה אותו, וכבר כתבנו לעיל דמאי דהוצרך התנא ללמוד מקרא דחייב באחריותו, הוא משום דשורת הדין דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן, ומש"ה אי לאו דחדית לן קרא הו"א דאינו חייב באחריות:
וא"כ י"ל דלעולם דעיקר הדרשה הוא מכפל המלות דפדה תפדה, ומה שהביא התנא רישא דיהיה לך, הוא לומר דבא הכתוב ללמדנו דאף דגוף הבכור משעה שנולד הוא ממון כהן כדכתיב יהיה לך, וא"כ היה אפשר לומר דכל שהפריש הפדיון אינו חייב באחריותו, כתב רחמנא פדה תפדה בכפל המלות לחייבו באחריות מיהא. ואין לתמוה על דברי הראב"ד שכתב דה"ט דרבנן דפליגי משום דס"ל אך חלק, דמשמע דלרבנן נמי מקשי בכור בהמה טמאה לבכור אדם, אלא דלדבר זה בלבד לומר דאינו חייב באחריותו הוא דפליגי אר' אליעזר מטעם דאך חלק, וא"כ יקשה דאיך קאמר רבא בשמעתין דלרבנן פודין פטר חמור לאלתר כיון דלא מקשי, הא מעוטא דאך חלק לא ממעט אלא דבר אחד לפוטרו מאחריות, אבל לפדותו עד ל' יום אמאי לא ילפינן מההיקש, די"ל דדברי הראב"ד אמורים לענין הלכה דקי"ל כר"ש, דכתבנו לעיל דלרב ששת לכ"ע לא ילפי' מההיקש זה לענין זמן הפדיון מכיון דכתיב תפדה תפדה דמשמע מיד כנזכר לעיל: