מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות יג ס"ק ד
והנה ראיתי להר"ם ור"ע בפי' המשנה במתני' [יב, ב] שכתבו וז"ל, וטעמא דר"א שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה, וחכ"א אך פדה תפדה לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר עכ"ל. וכן כתבו עוד גם שניהם בריש פרק ז' דעדויות [מ"א] יע"ש, והרב תי"ט תמה עליהם דא"כ לרבנן למאי הוקש כלל דלפדיה גופה בהדיא כתיבה, ובגמרא לא אמרו לפדיה הקשתיו אלא לר"א וכו', ובהדיא אמרינן בגמרא אדרמי ברייתות אהדדי בזמן פדיון פט"ח, וקאמר רבא הא ר"א דמקיש הא רבנן דלא מקשי הלכך טעמייהו דרבנן דלא ס"ל להיקשא כלל עכ"ל. ובאמת שהם תמיהות גדולות ולפי חומר הענין אפשר לומר דדעת הר"מ ור"ע הוא, דאף דלענין דינא המפריש פדיון הבן חייב באחריותו, מ"מ משעת הפרשה שהפרישה לפדיון בנו נעשה כשאר מתנות כהונה, דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן ואין לבעלים אלא טובת הנאה, ונ"מ דאם תפס הכהן הפדיון בבכור ודאי שלא מדעת בעלים אין מוציאין מידו, כמו שאר מתנות כהונה שכתב הר"ם בפי"ב מהל' תרומות הט"ו דאין מוציאין מידו יעו"ש, וס"ל הכי מטעם דלכאורה קשה דאמאי איצטריך קרא לומר דהמפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו, דבמתניתין בפרק יש בכור [נא, א] מייתי קרא לזה שנאמר יהיה לך אך פדה תפדה יעו"ש, הא בלאו קרא מלתא דמסתבר הוא דחייב באחריות ולא צריך קרא לזה, מידי דהוה לשאר חוב דעלמא שאם הפריש הלוה שיעור חובו ואבד חייב באחריותו, דכל כמה דלא מטי ליד מלוה ולא זכה בו אכתי ברשותיה דלוה הוא, וה"ה אם אנו אומרים דמשעה שהפרישם אינם ממון כהן דפשיטא דחייב באחריותם, כיון דאפי' אחר שהפרישם עדיין ממונו הוא כשאר נכסיו ולמה צריך קרא, אך אי אמרינן דפדיון הבן נמי משעה שהפרישו הוי ממון כהן כשאר מתנות כהונה א"ש דאיצטריך קרא, דסד"א דאינו חייב באחריותו כדין פטר חמור לרבנן ודין מעשר שני, קמשמע לן קרא דיהיה לך דחייב באחריותו:
ואולם צריך טעם למה נאמר דפדיון הבן חשיב כשאר מתנות כהונה דמשעה שהפרישו הוה ממון כהן, כיון די"ל דלא שייך זה כי אם במתנות כהונה כמו תרומה ומעשר, דמיד שהפרישם חל קדושת תרומה עליהם ואי אפשר להחליפם בפירות אחרות, ומיד שחל עליהם שם תרומה נעשה ממון כהן, וכן במתנות דהזרוע והלחיים וכו' כיון דהוא דבר מסויים ואי אפשר ליתן בעד המתנות מאברים אחרים, משעה שהפרישם נעשה ממון כהן, אבל גבי פדיון הבן דלא חייבו הכתוב בדבר מסוים מנכסיו כי אם חיובא רמיא עליה ליתן ה' סלעים מכל נכסיו יהיה מה שיהיה, דאם הפריש ה' סלעים לפדיון בנו כל שלא זכה הכהן פשיטא דיכול להחליפם באחרים דאכתי ממונו הוא, לא שייך למימר דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן ואין לבעלים אלא טובת הנאה:
אשר ע"כ ס"ל להר"ם ור"ע דסברא זאת די"ל דבפדיון הבן משעת הפרשה נעשה ממון כהן, ילפינן לה מהיקשא דהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה כדאמרינן בשמעתין, דהיינו טעמא דר"א דהמפריש פדיון פטר חמור חייב באחריותו, דכתיב אך פדה תפדה וכו' דהוקש בכור בהמה טמאה לבכור אדם וכיון דקי"ל אין היקש למחצה וילמד עליון מתחתון והתחתון מעליון, ה"נ י"ל דהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה, דמה בכור בהמה טמאה מסתברא דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן, דכיון דקודם הפדיון הפטר חמור אסור בהנאה, ומשעה שהפריש עליו הטלה פקע איסורא מיניה ונתחלל בשה, ונמצא דע"י הפרשת השה נעשה מעשה להוציא הפטר חמור עצמו מחזקתו, שמשעה שנולד ממון כהן היה ולא היה לבעלים כי אם טובת הנאה, שפיר י"ל דנכנס השה במקום הפטר חמור לומר דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן, דאף דסברא זאת לא שייכא בפדיון הבן מ"מ מגזרת הכתוב דהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה ילפינן הכי, דמה בכור בהמה טמאה משעת הפרשה נעשה ממון כהן אף בכור אדם משעת הפרשה נעשה ממון כהן: ואע"ג דאמרינן דרבנן לא מקשי הך היקשא, י"ל דלעולם דלרבנן עבדי הקישא דהא היקש דן אדם מעצמו אפילו שלא קבלו מרבו, דדוקא ג"ש אין אדם דן מעצמו וכמ"ש התוס' בפרק לולב הגזול (דף ל"א ע"א) ד"ה ורבי יהודה וכו' יעו"ש, ואע"ג דמדברי רש"י שם נראה דס"ל דהיקש הוא כדין ג"ש, כבר כתב מרן הרמ"ז בס' יבין שמועה דף מ"ד ע"א ד"ה ודע וכו', דלא כתב רש"י כן כי אם לר' יהודה אבל לרבנן דקי"ל כותייהו ס"ל דהיקש (נמי) דן אדם מעצמו יע"ש, וא"כ הכא מ"ש דרבנן דהכא לא דרשי היקש זה דבכור אדם לבכור בהמה טמאה, ועכצ"ל דלרבנן נמי דרשינן הך היקשא, אלא דלרבנן כיון דכתיב אך פדה תפדה דמשמע לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר כדאמרינן אליבא דר"א, אף דר"א ס"ל דההיקש הוא על כל עניני הפדיון שילמדו זה מזה בין לענין אחריות ובין להשהותו ל' יום, מ"מ לרבנן ס"ל דדוקא לענין פדיה הקשתיו הוא למעט כל דבר אפילו ענין דיני הפדיה עצמו, ולא בא ללמד ההיקש כי אם שאופן פדיון בכור אדם הוא באופן פדיון בכור בהמה טמאה, דמשעה שהפריש הפדיון חל הפדיון ופקע זכות הכהן מגוף הפטר חמור ונכנס השה במקומו ונעשה ממון כהן, כך בכור אדם משעה שהפריש פדיון הבן נעשה ממון כהן, דס"ל לרבנן דפשט הכתוב דמשמע לפדייה ולא לדבר אחר מורה דמההיקש אין ללמוד אלא דשייך פדיון בזה כמו זה, אלא דכיון דעיקר הפדיון כבר כתוב בפי' בשניהם, ע"כ צ"ל דבא לחדש ההיקש אופן פדיון דבכור אדם מה שאינו מפורש בגופיה, דהא אופן פדיון בכור אדם סתמו הוא דלא חשיב פדיה אלא כשיתן ליד כהן אבל בהפרשה לא חשיב פדיה, וחדית לן היקשא אופן פדיה אחרת דאפילו בעודו ביד אבי הבן חשיב פדיון, ונ"מ דתיכף משעת הפרשה נעשה ממון כהן, דלמוד זה כיון שהוא קרוב לפשט הכתוב דלעיקר פדיה הקישם ולא לדבר אחר דרשי' ליה מהיקשא, אבל שאר דיני פדיון לא ילפינן מהיקש זה, וכיון דילפינן מהיקש זה אפי' לרבנן דפדיון הבן נמי משעה שהפרישו הוי ממון כהן כשאר מתנות כהונה, א"ש דאיצטריך קרא לומר דחייב באחריותו דסד"א דאינו חייב באחריותו, קמ"ל דיהיה לך אך פדה תפדה דמשמע דאינו פדוי עד שיבא ליד כהן, ואי לא היה ההיקש הו"א דלאו ממון כהן הוא משעת הפרשה מהאי קרא, אבל כיון דאיכא היקשא וע"כ צ"ל דההיקש בא ללמוד זה מזה באיזה דבר, ואין לנו לומר לרבנן אלא דבא ללמד דפדיון הבן נמי משעת הפרשה הוי ממון כהן, אלא דעכ"ז חדית לן קרא דחייב באחריותו מגזירת הכתוב אף דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן, דלרבנן לא ניחא להו לומר כסברת ר"א דס"ל דאדרבה ההיקש בא ללמד על פדיון פטר חמור דחייב באחריותו, ובשניהם לא יחול הפדיון עד שיבא ליד הכהן, דכיון דאין סברא לומר כן בפדיון פטר חמור כיון דדומה למעשר שני, ומסתברא לומר דפדיון פטר חמור משעת הפרשה הוי פדוי, א"כ ע"כ ילפינן מההיקש דפדיון הבן נמי משעת הפרשה נעשה ממון כהן, ואף דאינו דומה למעשר שני כפדיון פטר חמור דהא קי"ל דאין משיבין על ההיקש, אלא דמגזירת הכתוב אמרינן דפדיון הבן חייב באחריותו, זה נראה ליישב קצת דברי הר"ם ור"ע דס"ל דלכ"ע אית להו היקשא, אלא דלר"א ההיקש הוא לכל דיני הפדיון ולרבנן אינו אלא על עיקר שורש הפדיון, דאפילו קודם שיבא ליד כהן שייך פדיון דזה הוא יותר קרוב לפשט הכתוב שהוא על עיקר פדיה כאמור:
ואם כנים אנחנו בדרך זה יוצא לנו לענין דינא דפדיון הבן הוא כשאר מתנות כהונה דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן, וא"כ אם תפס הכהן שלא מדעת אבי הבן אין מוציאין מידו כיון דאין לבעלים כי אם טובת הנאה כמ"ש הר"מ [פי"ב מהל' תרומות הט"ו] כנזכר לעיל. ואולם ראיתי להרב מחנ"א בהל' זכיה סי' ח' שהעלה שם, דאע"ג דבשאר מתנות כהונה אם תפס הכהן אין מוציאין מידו מ"מ היינו בתרומות ומעשרות וכיוצא, משום דמשעה שהפרישם נעשה ממון כהן ואין לבעלים אלא טובת הנאה, מה שאין כן בה' סלעים דפדיון הבן דכל כמה שלא באו ליד כהן ממונא דבעלים הוי, ואין לכהן זכיה בנכסיו של זה, וכיון שכן כי תפס הכהן חמשה סלעים לא זכה בהם. והביא ראיה מההוא עובדא דר' חנינא בפרק יש בכור [לקמן נא, ב], דאמר ליה לא גמרת ויהבת אין בנך פדוי, דאם איתא דאפילו בפדיון הבן אם תפס אין מוציאין מידו אם כן כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי, הלא כל שבאו ליד כהן כבר זכה בהם ר' חנינא וכי מחזירם אח"כ אינו אלא מתנה שרוצה הוא ליתן, וכל זה הוא אפילו לפירש"י בלשון ראשון שם שפירש דאין בנו פדוי אם החזירם, וכ"ש ללשון ב' שפירש דאפילו אם לא החזירם אין בנו פדוי, וכן הוא דעת הרשב"א דאפילו אם לא החזירם אינו פדוי ואם איתא אמאי אינו פדוי וכי גרע מתקפו, זה תו"ד יעו"ש:
אלא דאפשר לדחות ולומר דלפי הראיה שהביא הרב, אין ללמוד מההוא עובדא דרבי חנינא אלא כשהפריש אבי הבן החמשה סלעים, ע"ד שלא ליתנה לכהן במתנה כי מעולם לא גמר בלבו ליתן, וכל כי הא לא שייך לומר דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן, ואחר ההפרשה אכתי ממון בעלים הוא כשאר נכסיו, ובכה"ג פשיטא דאם תפס הכהן מוציאין מידו דאין לכהן זכיה בנכסיו של זה, ומש"ה בהאי עובדא דר"ח לא אמרינן דבנו פדוי מטעם מידי דהוה לתקפו כהן, אבל י"ל דאם אבי הבן הפריש פדיון הבן וגמר בדעתו לקיים מצותו כתקנה ליתנו לכהן שירצה במתנה גמורה באופן המועיל לפי דעתו, משעת הפרשה נעשה ממון כהן כשאר מתנות כהונה ומשעת הפרשה אין לבעלים אלא טובת הנאה, ואם תפס הכהן אין מוציאין מידו. ובאמת שבדברי הרב מחנ"א אין כ"כ הכרח, דדעתו לומר דאפילו בכה"ג שגמר בדעתו בשעת הפרשה לא מהני תפיסה, דאי ס"ל דאפילו בכה"ג לא מהני תפיסה, לע"ד אין ראייתו ראיה מההיא דרבי חנינא, כיון דיש לדחות דהתם שאני שלא היה שם הפרשה בגמר דעתו כתקנה, דמתחלה לא גמר בדעתו ליתן בהחלט במתנה גמורה, וכל כי הא לא חשיב הפרשה ליחשב כממון כהן משעת הפרשה: