מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות יג ס"ק א
נתנו לכהן וכו' אר"נ אמר רבה ב"א [יב, ב] זאת אומרת נחשדו הכהנים על פטרי חמורים וכו' קמ"ל דמורה בה התירא, ופירש"י וז"ל, דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו עכ"ל. וכתב הרב בצלאל כ"י משם תוספות חיצוניות וז"ל, ק"ל ישראל נמי כי מפריש טלה והוא לעצמו מורה בה התירא, וי"ל דכיון דעל פי ב"ד מעכבו על פיהם עכ"ל. ונראה דחסר סוף התירוץ בדבריהם, ואפשר דכוונת תירוצם הוא דכיון דעל פי ב"ד מעכבו, דמסתמא בנולד ספק בכור בא לשאול מב"ד אם חייב לפדותו או לא ומורין לו להפריש טלה על פיהם, ג"כ יזהירו אותו ב"ד שיפריש טלה בפניהם כדי שלא יורה לעצמו היתר שלא לפדותו, ואם זו היא כוונתם קשה דא"כ אמאי גבי כהן הזהיר התנא דברייתא שלא יתנו לו אלא א"כ פדאו בפניו, וגבי ישראל בספק פטר חמור אמאי לא הזהיר התנא שצריך שיפדנו בפני ב"ד מפני החשד: ואולם לעד"נ לישב בעיקר קושיתם, די"ל דלא החמירו גבי כהן לפדותו בפני הישראל מפני החשד אלא בודאי פ"ח דחמיר איסוריה, אבל בספק פ"ח דקיל, דלא מבעיא לדעת הר"ם דס"ל בעלמא דמאי דאמרינן ספק דאורייתא להחמיר אינו אלא מדרבנן דמן התורה שרי, אלא אפילו למ"ד דמן התורה אזלינן להחמיר מ"מ כיון דאיכא צד שאינו בכור ואינו פוגע באיסור אם לא יפדנו, אין אנו מחמירין מפני חשד דעלמא כיון דהוה כעין ס"ס, דשמא אינו בכור ואת"ל הוי בכור שמא אינו מן החשודים ויפדנו. אלא דלפי זה התינח בספק פ"ח, אבל בודאי פ"ח דאמרינן לעיל (דף י"א ע"א), דישראל שהיה לו עשרה פ"ח ודאי בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו, דבכה"ג דהוי ודאי ליחוש דלמא מורה בה היתר כיון דלעצמו הן: הן אמת דאעיקרא דמלתא ק"ל על דברי התוס', מההיא דאמרינן לקמן בפ"ה (דף ל"ה ע"ב), דא"ר חסדא ספק בכור שנולד בבית ישראל צריך ב' מן השוק להעיד עליו שלא הוטל בו מום בכוונה לר' יהושע דס"ל גבי כהן דצריך שנים, ורב נחמן אמר בעלים מעידים עליו כהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי. וקי"ל כר"נ כמ"ש מדברי הר"ם בפ"ה מהלכות בכורות דין ז' וכן פסק הטור י"ד סי' שי"ד יעו"ש, הרי דאפילו דספק בכור בהמה טהורה נאכל במומו לבעלים, ויש מקום לחשוד אותו שהטיל מום בו כדי להתירו באכילה, עכ"ז לא נחשדו ישראל על כך דלא נחשדו אלא כהנים ולא ישראל, וא"כ י"ל דה"ה גבי פ"ח דכהנים הוא דנחשדו על פטרי חמורים ולא ישראל:
איברא דראיתי להפרישה בסי' שי"ד שכתב, דה"ט לא חשדינן ליה לישראל בספק בכור שיעשה בו מום כדי שיאכלנו, שאין אדם חשוד שיעשה איסור ויעבור על לאו דמום לא יהיה בו מחמת אכילה, ואי משום הטרחא שאינו רוצה לטרוח בו עד שיפול בו מום ויאכלנו, הא אי לא ניחא ליה בזה ימסרנו לכהן והכהן צריך לקבלו ואפילו ספק בכור עכ"ל. וצריך להבין דאי עיקר הטעם דחשידי כהנים הוא משום טרחא שאינו רוצה להטריח בו עד שיפול בו מום, וזה לא שייך בישראל דאי לא ניחא ליה ימסרנו לכהן, א"כ התינח בזמן הזה דאינו יכול להקריבו, אבל בזמן הבית דהכהן יכול להקריבו ולא להטריח בו למה נחשדו להטיל בו מום, ומסתמא מאי דאמרינן בגמרא דכהנים חשידי על כך הוא בכל זמן אפי' בזמן בה"מ, וכיון דליכא טרחא למה חשידי בכך. ועכצ"ל דחשדינן להו דמפני איזה תועלת אשר יגיע לו כשיפול בו מום ולא יהיה ראוי להקרבה יעשה בו מום, דעכ"פ יש לו הנאה בהכי, דאם יקריבנו קרבן אף דהבשר נאכל לכהנים מ"מ אסור לזרים ואינו יכול למכור הבשר, משא"כ כשישחטנו ע"י מום שיכול למוכרו לזרים, אלא דאינו נמכר ונשחט באיטליז וכן אינו נשקל בליטרא כדאמרינן בר"פ כל פסולי המוקדשין [לקמן לא, א], אבל מ"מ יש לו תועלת במכירתו, וא"כ נמצא דחשדינן לכהנים דבשביל הנאת ממון עוברים על לאו דמום לא יהיה בו, ומ"ש ישראל דלא חשידי בכך להטיל מום כדי שיאכלנו מיד ולא יטריח בו עד שיפול בו מום, דאם ימסרנו לכהן יהיה לו הפסד ממון. אלא עכצ"ל דאין זה עיקר הטעם אלא דידעו לה רבנן להאי מלתא דכהנים חשידי וישראל לא חשידי, וא"כ בפ"ח נמי י"ל הכי ואין כאן קושיא כלל:
ולע"ד אדרבה אי קשיא הא קשיא דבפ"ח אמאי חשידי כהנים שלא לפדותו, דע"כ לא נחשדו כהנים לעבור על לאו אלא לאיזה תועלת כמו בכור בהמה טהורה, דבזמן הבית יטיל בו מום לתועלת הנאת המכירה, ובזמן הזה שלא להטריח בו עד שיפול בו מום דחשדינן ליה דחוטא מפני הנאתו, אבל בפ"ח מה תועלת יגיע לו במה שלא יפדנו, ומה נזק יגיע לו אם יפדנו דכיון דלעצמו הוא אין לו שום נזק, ולמה יעבור על איסור לעבוד עבודה בפ"ח יכול על מגן, בהיות שבידו לפדותו בשה והשה שלו ואין לו שום פסידא, דאפי' אם אין לו שה לפדותו יכול לפדותו בשוויו במה שיש לו במטלטלין או במעות בכל אשר ירצה, או שיכול ליתן רשות לכהן אחר או לישראל שיפדנו בשה שלו והשה יהיה של ישראל או של כהן מכחו של זה, באופן דמכל הצדדין יכול לפדותו וליהנות מהפ"ח בהיתר, דלא מצינו אפילו מי שנחשד בדבר אחד דשביק התירא ואכיל איסורא, דכל היכא דאפשר לו לעשות בהיתר עושה, וכמו שמתבאר בפ"ק דחולין (דף ד' ע"א), אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לו לאכול משחיטתו, מ"ט כיון דאיכא התירא ואיסורא לא שביק איניש התירא ואכיל איסורא, ומתבאר התם בסוגיא דאפילו באיסורא דרבנן אמרינן הכי, וכ"ש באיסורא דאורייתא דלא שביק התירא ואכיל איסורא וקי"ל כרבא, וכיוצא לזה אמרינן בע"ז (דף ל"ט ע"ב) יעו"ש, וא"כ הכא אמאי חשדינן ליה לכהן דשביק התירא ואכיל איסורא הפך החזקה אשר השרישונו חז"ל, דמדה היא בתורה דלא שביק איניש התירא ואכיל איסורא. ובשלמא בדהוחזק בכך דאתרמי דעבד עבודה בפ"ח קודם פדיון א"ש, כיון דהא איתרע חזקתיה דחזינן ליה דשבק התירא ועבד איסור, אבל לר"נ דקמ"ל דחשודים הם אפילו בסתמא דמורה בה התירא, הדבר קשה דלמה יהיו חשודים ע"כ מסתמא, כיון דאית לן חזקה אלימתא דלא שבק התירא ועביד איסורא. ויש ליישב קצת דאפילו לסברת ר"נ לא אמרו חז"ל דכהנים נחשדו על פ"ח, אם לא שראו חז"ל לקצת כהנים דעבדו עבודה בפטר חמור קודם פדיון, וכיון דראו כך בפועל אסרו ליתן בלא פדיון לכל כהן אפילו שאותו כהן שבא ליתן לו לא הוחזק בכך, מ"מ כיון דראינו דקצת כהנים נחשדו בכך, א"כ כל הכהנים הם בכלל חשדא זאת דכיון דאיתרע חזקתייהו ממקצתם דשבקי התירא ועבדי איסורא בלי שום תועלת ודררא דממונא חשדינן לכולהו: