מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות יב ס"ק א
והנה מ"ש רבינו בענין בעיין דנדמה דאם אחר שנתנו לכהן מת פטר חמור יקבר והטלה של כהן, דלא אמרינן תקפו כהן מוציאין מידו אלא בשתקפו, אבל נתנוהו לו בעלים הדר הוו להו כהן בעלים והוו להו בעלים המע"ה. וצריך להבין לפ"ז דא"כ מאי מייתי רב המנונא בשמעתין דפ"א דב"מ [ו, ב], דתקפו כהן אין מוציאין מידו מברייתא דתני ספק בכורות וכו' המע"ה, דמדקתני המוציא סתם משמע בין כהן בין ישראל, הא יש לדחות דשפיר קתני המוציא מחבירו על"ה אפי' בישראל המוציא מכהן, וכגון דנתנוהו לו בעלים לשם מצות מתנות כהונה ולא מיירי בתקפו כהן מעצמו, ומדמייתי מינה ש"מ דס"ל לרב המנונא דתקפו כהן מעצמו או נתנוהו לו הבעלים דא ודא אחת היא, דכל שהבעלים נתנוהו לו מפני שטעו וסברו דהדין הוא דספק בכור חייב ליתן לכהן, ואילו היו יודעים דאין כאן חיוב ליתן לא היו נותנים הרי נתינה בטעות היא ולאו נתינה היא, ומעולם אינו זוכה מכח נתינת הבעלים אלא מחמת שתפסו עכשיו ואינו רוצה להחזירו לבעלים, ואם איתא דבתקפו כהן מתחלה מוציאין מידו גם באופן זה שנתנוהו בעלים כיון דבטעות היה מוציאין מידו: ואין לומר דא"כ אכתי מאי מייתי רב המנונא, הא יש לדחות דברייתא מיירי בנתנוהו בעלים אפי' שידעו דפטורים ליתן דרצו לצאת ידי ספק ונתנוהו לו, דבכה"ג זוכה הכהן ממש מכח נתינת הבעלים, ובכה"ג הוא דאמרי' דאם חזרו הבעלים ובאים להוציא ממנו אין מוציאין, דהא ליתא דלפי מאי דס"ד דרב המנונא דאיסור גיזה ועבודה הוא מטעם דיש לכהן זכות בגוויה אם תקפו, ומש"ה אפי' לא תקפו אסור וחל ההקדש עליו, ע"כ אי אפשר דמיירי הברייתא כשנתנוהו הבעלים נתינה גמורה אפי' שידעו שהם פטורים, דא"כ איך אפשר דמפני טעם זה חל ההקדש בעודו ביד ישראל, כיון דאין לכהן שום זכות ודררא דממונא אם לא ע"י נתינת הבעלים שנתנוהו לו במתנה גמורה, כי לא מצינו שיהיה אדם מקדיש דבר שאינו שלו מטעם שאם נתנו לו הבעלים במתנה הוא שלו, כיון דעדיין לא נתנוהו לו, אלא ע"כ צ"ל דמתניתא מיירי באופן דיש לכהן זכות בגוויה שיכול לזכות בו בלי רצון הבעלים ובלי שום נתינה, וע"כ דמיירי בתקפו כהן או נתנוהו לו הבעלים בטעות דכאילו לא נתנוהו דמי, ועוד דכה"ג שלא נתנו בטעות פשיטא, ולמה הוצרך התנא לאשמועינן זה דכיון דנתנו ברצונו זוכה מכח מתנתו, מהיכי תיתי שיוכל לחזור להוציאו מידו: שוב ראיתי להרב תקפו כהן בסי' ס"ב שכתב לישב דברי מור"ם די"ד סי' שט"ו [ס"א], די"ל דע"כ לא כתב הרמב"ן דתפיסה ברשות מהני אלא כשנתנו לו שלא בטעות רק שנתנו לגמרי, משא"כ הכא דאי הוה ידע שא"צ ליתנו לא היה נותנו לו, ומה שנתנו לו היה מחמת שהיה סבור שהדין כך שצריך ליתן ספק בכור לכהן, א"כ האי נתינה מעיקרא ליתא ולכך צריך להחזירו לו עכ"ל. וכיוצא לזה כתב הרב כנסת הגדולה בי"ד סי' ס"א בהגהת הב"י סוף אות מ"ד על דברי הדרישה, בההיא דלקח הכהן המתנות מלוי דהוי ספק יעו"ש:
ואני תמיה על זה דמפשט דברי רבינו אינו נראה כן, דממ"ש דלא אמרי' תקפו כהן וכו' אלא בשתקפו וכו', משמע דלא שייך דין זה דמוציאין אלא בתקפו, ואם איתא עדיפא מינה הול"ל דאפי' בנתנו בטעות כתקפו כהן דמי. ועוד דבכה"ג דנתנו שלא בטעות מלתא דפשיטא הוא ולמה הוצרך רבינו להאריך להכריח זה. ועוד דמהראיות שהביא נראה איפכא דממה שהביא מההיא דיש בכור [לקמן מט, א], דאמר ר"ע אם נתן לא יטול, ע"כ יוצא לנו דאפי' נתנו בטעות זכה הכהן, שהרי התם מיירי מתני' בדאמר לו הילך ה' סלעים אלו ויהיה בני פדוי לאחר ל' יום, דמעכשיו אין בנו פדוי כדאמרי' בגמ' התם, וא"כ ע"כ בשנתנו אדעתא דפדיון נתנן על סמך שיחיה בנו עד אחר הל' יום, ואנן סהדי שאילו היה יודע שהיה מת מקודם ואפי' ביום ל' עצמו שהוא ספק לא היה נותן כלל, דמנין לנו לומר דמיירי דפירש בשעת נתינה דאפי' ימות ביום ל' רצונו שיזכה בהם לצאת ידי ספק, דזה דוחק גדול לומר דמיירי בהכי כיון דמסתמא לא אסיק אדעתיה שימות בנו כדי לפרש הכי אלא דעתו שיחיה בנו עד ל', וכל שמת ביום ל' אדעתא דהכי לא נתנם כיון דשורת הדין דמפני הספק פטור: וכן מההיא דהשוכר את הספינה [ב"מ עט, א] דמייתי רבינו נמי, דאמרי' דאם נתן שכירות כל הדרך לא יטול, דהתם נמי מסתמא כשנתן ע"ד שלא יטבע בים וילך למקום חפצו לשלום הוא מה שנתן, ואילו היה יודע שהיתה נטבעת בים לא היה נותן ובטעות נתן, דפשיטא דאין לומר דהתם מיירי במפרש דנותן לו השכירות שיזכה בו אפי' שיטבע בים בחצי הדרך, דא"כ לוקמה אפי' בספינה זו ויין סתם, דאף דהעכבה מצד בעל הספינה עכ"ז אם נתן לא יטול כיון שכבר פירש שנותן לו אפי' לא יגיע למחוז חפצו ומתנה רצה ליתן לו, וכיון דמיירי דנתן אדעתא שילך למחוז חפצו כל שנטבע בים בחצי הדרך אמאי לא יטול מה שנתן, כיון דבטעות נתן שאילו היה יודע מזה לא היה נותן לו כל השכירות, אלא ע"כ צ"ל דדעת רבינו דכל שבא לידו ברשות הנותן אף דבטעות נתן לו מהניא תפיסתו ואין מוציאין מידו: