מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות יא ס"ק ב
והנה דעת רבינו הרמב"ן דבעיא דנדמה כיון דלא איפשיטא לענין איסורא אזלינן ביה להחמיר, דאם פדה בנדמה לא פקע איסוריה ואסור בהנאה מספק ואם מת הפטר חמור יקבר. אמנם דעת הר"ם בפי"ב מהלכות בכורים דין ט' כתב וז"ל, אין פודין בשה הדומה לאחר ואם פדה פדוי עכ"ל, נראה דס"ל דדוקא לכתחלה אין פודין בו מפני הספק אבל בדיעבד אם פדה בו פדוי והפטר חמור מותר בהנאה. והדבר תימה דנראה פשוט דלמאי דקי"ל [יא, א] כר' יהודה דפטר חמור אסור בהנאה קודם פדיון איסור זה הוא מן התורה, כדמוכח לעיל (דף ט' ע"ב) דאמרינן דפלוגתייהו דר"י ור"ש בקרא דלא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך קמיפלגי, דלר"ש ממעט קרא בכור בהמה טמאה מאיסור גיזה ועבודה ולר"י לא ממעט קרא להתיר יעו"ש, וכיון דאיסור תורה הוא אמאי לא אזלינן בספק זה להחמיר אפילו בדיעבד, דמ"ש ממאי דאמרינן במתני' [ט, א] דחמורה שלא בכרה וילדה זכר ונקבה וכן בשאר הספיקות דמפריש טלה לעצמו, ואמרינן בגמרא דמפריש טלה לאפקועיה לאיסוריה אלמא דבספיקא אזלינן לחומרא, ואם בספק בכור דמעיקרא לא איתחזק לאיסורא אזלינן לחומרא, כ"ש בבכור ודאי דאיתחזק לאיסורא ונפל ספק בפדיון דפשיטא דשייך לאסור יותר, כיון דאיכא חזקת הגוף ואיכא למימר אוקי הפטר חמור בחזקתו כמו שהיה אסור קודם פדיון: וראיתי למרן הב"י בסי' שכ"א שכתב דטעמו של הר"מ הוא, דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור ולפדותו, ולא החמיר בו כדין ספק בכור דלא חמיר פדיון פטר חמור כבכור בהמה טהורה שהוא קדוש קדושת הגוף, ופטר חמור אינו אלא קדושת דמים וקיל משאר קדושת דמים, דאינך פדיונן קדוש וזה פדיונו חולין עכ"ל. ודבריו תמוהים דהתינח לחלק בין ספק בכור בהמה טהורה לספק פדיון פט"ח, אבל מה יענה לספק פט"ח עצמו דאמרי' במתני' דצריך להפריש טלה מספק להפקיע איסורו אף דאינו קדושת הגוף. ואף דהתם י"ל דכיון דאפשר בתקנתא דהפרשת טלה ולא קא מפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו, לית לן לסמוך להתיר מטעם זה דקיל קדושתו, דמטעם זה כתבו התוס' והרא"ש דלא סמכינן להתיר אפילו בספק ספיקא, הא הכא נמי איתא בתקנתא דהפרשת טלה אחר ולא קא מפסיד ולא מידי, שהרי יתן הטלה הודאי לכהן והנדמה יעכב לעצמו כיון דאפילו חל הפדיון בו חולין הוא:
ואולי י"ל דלפי מה שמתבאר מתוך מה שתירץ מרן הכ"מ בעד הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורות [ה"ו], במאי דפסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו דלא תקשי ליה ממסקנא דפ"ק דב"מ [ו, ב], דמייתי מההיא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר, יוצא דס"ל להר"ם דאף בספק פטר חמור אם תפס הכהן הטלה שהפריש לפדיונו אין מוציאין מידו וכמ"ש לעיל, דכפי זה י"ל דשאני ספק פטר חמור דמפריש טלה משום דלית ליה פסידא דלעצמו הוא, ואף אם יתפסנו הכהן ואין מוציאין מידו מ"מ ליכא כ"כ פסידא, דהא עכ"פ ספק הוא אם כדין תפס דבכור הוא, אבל הכא דפדה בנדמה אם יחזור לפדותו בטלה ודאי ויתננו לכהן, אם יבא כהן אחר ויתפוס הנדמה שפדאו בתחלה בו לא יוכל להוציאו מידו, כיון דספק הוא שמא הנדמה הוא היה עיקר הפדיון והטלה שנתן לכהן אחר מתנה הוא בידו, ונמצא זה מפסיד הטלה והנדמה דאין בידו להוציא מיד שניהם, דכל אחד דוחה לו לאמר מה שהפסדתיך אני הוא עיקר הפדיון וזיל הכא קא מדחי ליה, וכל כי הא דאפשר שיבא הפודה לידי פסידא באחד מהם על צד הודאי לא החמירו לחזור ולפדות, כיון דעיקר האיסור הוא קדושת דמים וקילא קדושתיה כמ"ש מרן הב"י. ומלבד דזה נראה דוחק גדול, יתר ע"כ דהתינח לדעת הכ"מ דלהר"ם אפי' בתפס הכהן הטלה אין מוציאין מידו, אבל לדעת הרשב"א בתשו' סי' שי"א וכן כתב הרדב"ז בביאורו בפי"ב מהל' בכורים [הכ"ג] דלדעת הר"ם מודה בפטר חמור דאם תפס השה מוציאין מידו כמש"ל [אות ח' או"ק ז'] מאי איכא למימר:
ומהר"י קורקוס ז"ל בביאורו עמד על דברי הר"ם אלו דאם פדה בנדמה פדוי וכתב וז"ל, ואפשר לומר דכיון דאיסור זה הוא תלוי בממון שהרי אם נותן לכהן שוויו או שה נפקע איסורו, וזה כבר פדה בנדמה ושמא הוא פדוי אזלינן לקולא כדין ספק ממון, עי"ל דכיון דאין איסורו מפורש בתורה אזלינן ביה לקולא כדין ספקא דרבנן לקולא והראשון יותר נכון עכ"ל. ונראה דכוונתו בתירוץ הראשון הוא דס"ל דאיסורא בתר ממונא גריר, וכיון דלענין ממונא חשבינן ליה כפדוי דאם נתנו לכהן שוב אינו יכול להוציאו מידו לכ"ע כמ"ש רבינו הרמב"ן, דבכה"ג דהוי תפיסה ברשות אין מוציאין מידו לכ"ע מספק שמא כבר נפדה הפטר חמור, וכיון דלגבי ממון חשבינן ליה כפדוי כ"כ נמי לענין איסור, דבאיסור כזה דתלוי בממון דקדושת דמים הוא ובנתינת ממון מפקיעו איסורא בתר ממונא גריר, והדין שיש לספק זה כדין ממון יש לו לענין איסור, דדווקא בבכור בהמה טהורה דקדושת הגוף הוא דאינו נפקע קדושתו ע"י ממון דאין לו פדיון, אף דלענין ממון אמרינן דאין הכהן יכול להוציא מיד הבעלים, מ"מ לענין איסורא אסור מספק ול"א איסורא בתר ממונא גריר, משא"כ בפטר חמור דיש לו פדיון דאיכא למימר דאיסורא בתר ממונא גריר, והדין שיש לו לענין הפקעת ממון מהבעלים יש לו לענין איסור, דבכה"ג דיש לו פדיון לא אמרינן תרתי דסתרי בגוף אחד, דלענין ממון שלא להוציא מהכהן חשבינן ליה כפדוי לקולא, ולענין איסור שיהיה חשוב כאינו פדוי לחומרא, דכפי טעם זה לא דמי לספק פטר חמור דהצריכו להפריש טלה כיון דהתם אם נחמיר להפריש קודם הפרשתו ליכא תרתי דסתרן בגוף אחד, ואפשר שלזה כיון ג"כ מרן הב"י במ"ש דעיקר הטעם הוא משום דהוי קדושת דמים: ואולם התירוץ הב' שכתב מהר"י קורקוס דכיון דאין איסורו מפורש בתורה אזלינן לקולא כדין ספיקא דרבנן לקולא, הוא דבר תמוה דא"כ אמאי החמירו בספק בכור דמפריש טלה והוא לעצמו כיון דספק דרבנן לקולא, וי"ל ודו"ק: ולעיקר סברת הר"ם איכא למידק מההיא דאמרי' בירושלמי בפ"ב דמסכת בכורים [ה"ו] גבי מתני' כוי יש בו דרכים שוה לבהמה וכו' ואין פודין בו פטר חמור, תניא פדאו בכוי חוזר ופודה בשה לפיכך אם מת אחד מהם המוציא מחבירו על"ה עכ"ל. הרי דכוי דטעמא דאין פודין בו הוא מפני שהוא ספק חיה, ומפני הספק אפי' בדיעבד אם פדאו בכוי אינו פדוי וצריך לחזור לפדותו, וא"כ בנדמה נמי כיון דמפני הספק אין פודין בו, אפילו בדיעבד נמי נימא דאינו פדוי וצריך לחזור לפדותו, דלפי טעמייהו דמהרי"ק ומרן הב"י בסברת הר"ם טעם זה שייך בכוי ועם כל זה אינו פדוי: ויש ליישב בהקדים מאי דאמרינן עוד בירושלמי התם גבי מתני', דהכוי חייב בזרוע ולחיים וקיבה ור"א פוטר שהמוציא מחבירו עליו הראיה וז"ל, רבי אליעזר דו אמר עכשיו הוא מסתפק לן דו אמר פטור, ורבנין דינון אמרין מין הוא עיקרו אינון אמרין חייב ע"כ. וה"פ דלעיל מזה אמרי' התם, איזהו כוי אר"א לר' אליעזר עז שעלה על צבי וצבי שעלה ע"ג עזה, ורבנין אמרין מין בפני עצמו הוא עיקרו ולא יכלו חכמים לעמוד עליו עכ"ל. מפורש יוצא מזה דר"א ס"ל דכוי הוא מעז שבא על הצביה או אפכא וכדאמרינן בפרק אותו ואת בנו [עט, ב], ואמרינן התם דלר"א צבי הבא על התישה פטור ממתנות כהונה, דמספקא לן שמא חיישינן לזרע האב והוי מקצת שה, ולא ס"ל שה ואפי' מקצת שה כרבנן, וזהו שאמרו בירושלמי דר"א דפוטר מן המתנות הוא לפום שיטתיה דכוי הוא מצבי הבא על התישה או איפכא, דבהכי הספק אשר יש לנו אי חיישינן לזרע האב או לא הוה ספק אלים, דעכשיו הוא מסתפק לן לענין דינא ככל הספיקות דהוי ספיקא דדינא, דשורת הדין לומר המוציא מחבירו עליו הראיה כיון דהספק הוא אלים, ורבנין דאינון אמרין מין הוא עיקרו ולא יכלו חכמים לעמוד עליו, כיון דחשיב כספק הבא מחמת מיעוט דחסרון ידיעה דלא חשיב ספק, כמו שהאריך בזה הרב פר"ח בכללי הס"ס כלל י"ז, דבספק כזה אפילו בספיקות דרבנן אזלינן לחומרא דלא חשיב ספק, וא"כ ה"ה בכוי דאינו ספיקא דדינא כי אם שלא יכלו חכמים לעמוד עליו חשיב כספק ומיעוט ידיעה, וכשם דלענין איסור אזלינן לחומרא דלא חשיב ספק כן לענין ממונא מפקינן מיד המוחזק דכיון דאינו ספק לא שייך לומר כדין כל ספק דהוי קולא לנתבע ומש"ה ס"ל לרבנן דכוי חייב במתנות. וכיוצא בסברא זאת כתב הרב בית חדש בי"ד סי' ס"א בדעת הר"ם, במ"ש כוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות יעו"ש, וכיוצא לדבריו כתב מהריק"ו בביאורו על דברי הר"ם בפ"ט מהל' בכורים [ה"ה] לענין מתנות בכוי, וכתב דסברת הר"מ הוא דס"ל בכוי שהוא בריה בפני עצמו ולא הכריעו בו חז"ל אם חיה אם בהמה דחייב בכל המתנות, ולמד כן מדברי הירושלמי הנזכר דלרבנן דאמרין דבריה בפ"ע הוא חייב, דאין ספק זה כשאר הספיקות לומר בו המע"ה כיון שהוא מין מעיקרו יעו"ש, ולע"ד הטעם דאינו דומה לשאר ספיקות הוא משום דחשיב כספק דחסרון ידיעה כאמור. והנה כי כן אין להקשות על הר"ם מהא דאמרי' דאם פדאו בכוי אינו פדוי, דשאני ספק דכוי דאינו כשאר ספיקי דאלימי, דכיון דבספק זה אפי' בממון מוציאין מיד המוחזק משום דלא חשיב ספק, א"כ ה"ה דלא חשיב ספק לענין איסור, ומש"ה צריך לחזור לפדותו בשה, משא"כ בפדה בנדמה דהוי ספיקא דדינא דהוי ספק אלים, דאיכא למימר דבדיעבד פדיונו פדוי מהטעם שכתבו מהריק"ו ומרן הב"י:
איברא דקשה לזה שהרי אמרו בירושלמי הנזכר חוזר ופודה בשה לפיכך אם מת אחד מהם המע"ה, ואם איתא דברייתא זאת שהביא הירושלמי הוא אליבא דרבנן דס"ל דכוי בריה בפ"ע ולא יכלו חז"ל לעמוד בו, א"כ אם מת אחד מהם אמאי אינו יכול להוציא הכהן ממנו ואם מת מת לכהן, כיון דעכ"פ לרבנן בספק זה דחסרון ידיעה מוציאין מיד המוחזק כדס"ל לענין מתנות כהונה דחייב ליתן, ועכצ"ל דר"א היא דס"ל דכוי הוא הבא מצבי שבא על התישה ומספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא, וכיון דספיקא דדינא הוא הוי ספק אלים ולא מפקינן מיד המוחזק, וא"כ לר"א לדעת הר"מ בנדמה דבדיעבד פדוי, בפודה בכוי נמי כיון דהוי ספיקא דדינא אמאי צריך לחזור לפדותו: אשר ע"כ נלע"ד לומר דמ"ש הר"ם בדין נדמה שאם פדה בו פדוי, מיירי בשכבר עשה כל המצוה בשלימות דהיינו שהפרישו לפדיון פטר חמור ונתנו לכהן כמצותו, ואח"כ נודע לו דאיכא ספיקא דדינא אי פדיונו פדוי, דבכה"ג שכבר נתנו לכהן שורת הדין נותן דאין צריך לחזור ולפדותו ומותר בהנאה דאיסורא בתר ממונא גריר, וכיון דלענין דררא דממונא זכה בו הכהן דאין מוציאין מידו דחשבינן ליה לומר דפדיונו פדוי, א"כ ה"ה לענין איסורא דיינינן ליה כדין ממון, דבדבר זה דתלוי בממון דבממון נפקע איסורו איסורא בתר ממונא גריר, ולא אמרי' בגוף א' תרתי דסתרן כדבר האמור. אבל אם הפרישו ועדיין לא נתנו לכהן ונודע למפריש דאיכא ספיקא דדינא בפדיונו ובא לישאל, ודאי דמורין לו שיחזור לפדותו בשה לצאת ידי ספק, דכל דעדיין לא נתנו לכהן ולא זכה בו הכהן וליכא תרתי דסתרן ממש, דבידו שלא ליתנו לכהן מטעם המע"ה דיכול לומר דשמא הדין נותן דלא חל הפדיון, א"כ אם יתננו לכהן לכתחלה כדי שאח"כ יפטר מלחזור ולפדות הו"ל כאילו פודה בנדמה לכתחלה, דכל דידע דאיכא ספיקא דדינא לכתחלה אסור לפדותו בו, והלכך כל שלא נתנו שורת הדין שיחזור ויפדה בשה כיון דעדיין ליכא תרתי דסתרן:
ודין הירושלמי בפדה בכוי מיירי בהכי דפדה בו ועדיין לא נתנו לכהן, דבכה"ג צריך לחזור ולפדותו בשה, דבהכי אתי שפיר לשון הירושלמי דקאמר לפיכך אם מת אחד מהם המע"ה, דהכוונה לומר דלפיכך דהדין כן דכל שלא נתנו עדיין לכהן צריך לחזור ולפדותו, ש"מ דכל עוד שלא נתנו לכהן לא אמרינן כל היכא דאיתיה ברשותיה דכהן איתיה משעת הפרשה, וא"כ אם מת הפטר חמור עצמו אינו יכול להוציא הכוי מידו, דיכול לדחותו לומר דעדיין לא חל הפדיון עליו וכבר מת הפטר חמור, וכן אם מת הכוי אחר שפדה בו אינו יכול להוציא השה שחזר לפדות בו, דספק הוא שמא כבר חל הפדיון בכוי, ואם מת מת לכהן ואין לו שוב זכות בשה שחזר ופדה בו, אלא שהדבר קשה אמאי השמיט הר"ם דין הירושלמי ולא הביאו כלל לענין הפודה בכוי בדיעבד מה דינו וצ"ע: