מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות טז ס"ק ג
כל זה כתבתי להבין דברי התוס' אשר לפנינו, אבל ראיתי להתוס' חיצוניות כ"י שכתבו וז"ל, ואומר ר"י דהוה ס"ד דקנה מספק והכהן לא יוכל להוציא מידו הבכור מטעם ספק, קמ"ל דחייב בבכורה ודאי שהקנין קנין גמור, ולהכי תנא נמי בתר הכי ואע"ג שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה עכ"ל. ובדברי התוס' חיצוניות שלא כתבו אלא דהוה סלקא דעתיה דקנה מספק, ולא כתבו נמי דהוה ס"ד דקנה מדרבנן, אין ליישב דבריהם על דרך האמור בתוס' שלנו, והדבר תימה דבשלמא ברישא דישראל שנתן לגוי יש ליישב ע"ד האמור, מטעם דאין לגוי חזקת ממון, אבל בסיפא דגוי שנתן לישראל דיש לו חזקת ממון איך אפשר לומר דקנה הגוי מספק. ויש ליישב דהתוספות ס"ל דבס"ס מפקינן מיד המוחזק, וכמ"ש מהריב"ל בחלק ג' סימן ל"ג, והביא ראיה מדברי התוס' בפ"ק דכתובות (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב לה כתובה וכו' דכתבו שם, דאמאי מפסדת כתובתה כיון דאיכא ס"ס באומר פתח פתוח מצאתי, ספק שמא אינו בקי בפ"פ ואת"ל בקי ספק באונס ספק ברצון, דמתבאר מדבריהם דבס"ס מפקינן מיד המוחזק יעו"ש, והכא י"ל דמ"ש התוס' דהוה ס"ד דקנה מספק הוא משום דאיכא ס"ס, דמעיקרא מספקא לן אי ישראל וגוי קונה זה מזה במעות, דאו קנה מיד עמיתך כתיב ודרשינן מיד עמיתך במשיכה וגוי בכסף, או לא דרשינן הכי, אלא הכי דרשינן ישראל במשיכה וגוי עד דאיכא תרתי כסף ומשיכה כאשר צדד הש"ס לקמן דאיכא צד לומר הכי, דנמצא דאיכא ספק שמא קנה בכסף לחוד, ואת"ל דלא קנה עד שימשוך דבעינן תרתי, אפשר דאם משך אח"כ קונה למפרע משעת נתינת המעות, דמאי דבעינן תרתי קנינים כסף ומשיכה חשיב כתנאי כאומר קנה בכסף ע"מ שתמשוך דבכה"ג קנה למפרע משעת נתינת הכסף: וכיוצא לזה יש ללמוד מדברי הריטב"א בפ"ק דקדושין [כו, א], דאמרינן דבמקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר, דאע"ג דהר"ן ז"ל שם כתב דבשטרי קנין אינו קונה אלא בשעת השטר ולא משעה ראשונה בנתינת הכסף, וטעמא דמלתא משום דכל שיש לפניו ב' קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל והשטר מועיל יותר מכסף שמועיל לקנין ומועיל לראיה יעו"ש, מ"מ מדברי הריטב"א בחי' שם אינו נראה כן שכתב וז"ל, וכ"ת במקום שכותבין את השטר ל"ל לקנות בכסף ליקני בשטר, ואפשר לומר דנ"מ לקנות משעת נתינת הכסף, דהו"ל כאומר קנה בכסף ע"מ שתכתוב את השטר, ולכשתמצא לומר שלא קנה אפי' בכסף אלא מכתיבת השטר ואילך, נ"מ במקום שכותבין שטרי ראיה דלא קני בשטר וקני בכסף עכ"ל, נראה מדבריו דבשטרי קנין ספוקי מספקא ליה להריטב"א אי חשיב כאומר ע"מ שתכתוב את השטר וקונה למפרע משעה ראשונה. ולע"ד מדברי הריטב"א בפ"ק דגיטין (י, ב), גבי מתניתין דכל השטרות העולים בערכאות של גויים כשרים, ופריך הש"ס קא פסיק ותני ל"ש שטרי מכר וכו', בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא, נראה דפשיט ליה דאפי' בשטרי קנין קונה למפרע, שכתב שם וז"ל, ואע"ג דקי"ל דבמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר, לאו למימרא דבשטר קני אלא דלא סמכי דעתייהו עד שכתב שטרא, וכי כתב שטרא קנה למפרע במעות שנתן עכ"ל. מבואר מדבריו דאפי' בשטרי קנין קונה למפרע משעה ראשונה, דאל"כ אכתי קשה דבמקום שכותבין שטר קנין שאינו קונה אלא ע"י השטר אמאי קונה. וכן יש לדקדק ממ"ש עוד בס"ד שם וז"ל, ומיהו ה"ה דלפעמים במכר השטר לקניה ובמתנה לראיה, וכגון שקנה קרקע ממנו ומעות הלואה גביה, דהשתא במעות לא קנה השטרא לאו לראיה אלא לקנות בו וכו' עכ"ל, ואם איתא אמאי לא אשכח גוונא דלהוי השטר לקנייה במכר אלא כי אם בבא לקנות במלוה, הא משכחת במקום שכותבין שטר קנין דכה"ג תולה קנייתו דוקא בשטר:
אשר עפי"ז אגב אורחין יל"ע על הר"ן ז"ל שכתב שם כדברי הריטב"א, דמשכחת לה במכר דליהוי השטר קניה בבא לקנות במלוה יעו"ש, ולפי שיטתיה דס"ל דבשטרי קנין תולה קנייתו בשטר דוקא, אמאי לא קאמר דמשכחת לה כה"ג דבמקום שכותבין שטר קנין אין דעתו לקנות כי אם בשטר והשטר פסול:
איך שיהיה למדנו מזה דלדעת הריטב"א בקדושין ספוקי מספקא ליה אי קונה משעה ראשונה, ובגיטין פשיטא ליה דקונה משעה ראשונה, וכמו כן יש לצדד אם נאמר דבעינן תרתי בגוי כסף ומשיכה, די"ל דאינו תולה קנייתו עד שימשוך כי אם קונה משעת נתינת הכסף, דענין המשיכה הוא בדרך תנאי, וכל שמשך זוכה משעת נתינת מעות, וי"ל דהכא גבי קנין משיכה ספוקי מספקא ליה אי זוכה למפרע או לא, כאשר נסתפק הריטב"א לענין שטר, וא"כ נמצא דאיכא ס"ס אי זוכה משעת נתינת המעות, ספק שמא מעיקרא מאי דממעט קרא דלעמיתך הוא שלא יקנה במשיכה אלא בכסף בלחוד, דא"כ הוא פשיטא דקנה משעה ראשונה, ואת"ל דקרא ממעט דאינו קונה במשיכה לחודה אלא דבעינן תרתי ספק, שמא אפי' בעינן תרתי אינו תולה קנייתו במשיכה אלא בדרך תנאי הוא וזוכה משעת נתינת המעות, וכיון דאיכא ס"ס זוכה הלוקח משעת נתינת המעות כל שמשך אח"כ, דכל דאיכא ס"ס לא אמרי' העמד הממון על חזקתו:
ומאי דאמרי' הכא קנה בין גוי מישראל או ישראל מגוי, י"ל דאשמועינן דקונים משעת נתינת המעות כל שלבסוף משכו, אבל לעולם דאינם קונים בכסף בלבד, וע"כ איצטריך לאשמועינן פטור וחיוב דבכורה ללמדנו דאינו כן, אלא קונים בכסף קנין גמור בלא שום משיכה כלל, ונ"מ דאם נתן מעות ונולד הבכור קודם שימשוך, אם ישראל נתן לגוי יכול הישראל להפקיע קדושת הבכור במה שלא יקיים תנאי המשיכה ולא ימשוך דיכול לחזור בו, דכל עוד שלא משך אי בעינן תרתי יכול לחזור ולא יהיה לו חיוב ליתן לכהן, דאע"ג דבלא משיכה נמי אכתי איכא חד ספיקא שמא קנה בנתינת הכסף לחוד, מ"מ אין הכהן יכול להוציא מידו מספק, ועוד דאפי' יקיים הישראל תנאי המשיכה ויקנה למפרע מס"ס דמוציאין מיד המוחזק מס"ס, מ"מ כיון דהקנין הוא מס"ס אין הכהן יכול להוציא מידו מטעם ס"ס, דאפי' למ"ד דמוציאין מיד המוחזק מס"ס, מ"מ לגבי הכהן דהוה ממון שאין לו תובעים אין מוציאין מיד הישראל אפי' בכמה ספיקות, וכמ"ש הרב משנה למלך בפרק ד' דבכורות [ה"א] בסוף התשובה דף ק"ג ע"ב יעו"ש, לכן איצטריך לאשמועינן דכל דנתן הכסף שוב אין בידו להפקיע חיוב הבכורה דעל צד הודאי קנה בכסף לחוד. וכן בגוי שנתן לישראל איצטריך לאשמועינן נמי דפטור מן הבכורה, כי היכי דלא נימא דמס"ס הוא דקנה משעה ראשונה והיינו דוקא בדמשך לבסוף, אבל אם לא משך לבסוף פקע קניינו של גוי משעה ראשונה, וכשנולד הבכור ברשות ישראל נולד וחייב בבכורה, אלא האמת הוא דאפילו בלא משיכה קונה הגוי בכסף לחוד, וכל שנולד הבכור אחר שנתן הכסף פקע קדושת בכור מעליו, ואפילו אם יחזרו שניהם מהקנין ברצון שניהם הוה ליה כחוזר וקונה מהגוי דמי וכבר נפקע קדושת בכור מיניה בשעת לידה ושוב אינו חייב: