מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות טז ס"ק ב
והנה סברא זאת דהיה אפשר לומר דקנה מדרבנן קאמר כתבו התוס' גבי רישא דישראל שנתן לגוי, וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' הכא כמ"ד דקנין מדרבנן אף בממון דאיכא למימר הפקר ב"ד הפקר לא חשיב כקנין מן התורה ולא מהני לענין דבר מן התורה, דלא כמ"ד דכיון דהפקר ב"ד הפקר מהני קנין דרבנן אפי' לדאורייתא, וכמו שעמד במחלוקת זה הרב מחנ"א בהל' משיכה סי' ב' יעו"ש, ומשו"ה הוה אמינא הכא דכיון דלא קנה הישראל כ"א מדרבנן דמדאורייתא אכתי ברשות הגוי קאי אינו חייב בבכורה, דכיון דמן התורה בהמת גוי היא אין לחייבו לישראל בבכורה מפני קנין דרבנן שיש לו לישראל:
ואולם יל"ע דאפילו דס"ל להתוס' הכי דהאי טעמא דהפקר בית דין הפקר אינו מעלה ומוריד, מ"מ אמאי לא מחייבינן ליה בבכורה מדרבנן, דכיון דחז"ל תקנו שקנה הישראל א"כ מן הראוי להחמיר ג"כ מפני תקנתם להחשיב בהמה זאת כבהמת ישראל לענין קדושת בכור, הן דחייב ליתן הבכור לכהן והן שיהיה לו דין בכור לכל דבר לאוסרו באכילה בלא מום ולאסור בגיזה ועבודה להחמיר, דאף דלענין הקרבה אם הוא תם אפשר דאינו ראוי להקרבה כיון דאינו אלא בכור מדרבנן, ואיכא משום חולין בעזרה ולהקל לא אזלינן בתר קנין דרבנן, מ"מ לשאר עניני קדושת בכור אמאי לא נחמיר מדרבנן, הרי לענין קדושין אמרינן בפרק האיש מקדש [מז, ב] דאם קדש בחוב שחייבים לו אחרים וזיכה לה במעמד שלשתן מקודשת, ולמ"ד דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, ע"כ צ"ל דמקודשת מדרבנן קאמר, וכמ"ש רבינו ירוחם כמ"ש מרן הב"י דבריו בא"ה סי' כ"ח. וגם מאי דאמרינן התם בפרק האיש מקדש [מח, א] דאם קדשה בשטר חוב מקודשת למאן דאמר דקנין השטרות אינו אלא מדרבנן, לסברא זאת ע"כ מקודשת מדרבנן קאמר, וכמ"ש הרמב"ן בפ' הספינה בחידושיו על דף ע"ז [ע"א] יעו"ש, וע"כ דה"ט דכיון דתקנו חז"ל דחל הקנין לכל דבר הוא תקנתם ומדרבנן מקודשת לחומרא, וא"כ ה"ה הכא דכיון דתקנו דקנה הישראל ראוי להחמיר מדרבנן להחשיבו כבהמתו ממש לענין קדושת בכור:
אלא דיש לחלק דשאני קדושין דאם לא נחמיר לעשותה מקודשת מדרבנן הוי תרתי דסתרן, דהם אמרו דזכתה האשה בחוב ההוא, ואם אנו אומרים דאינה מקודשת כלל חוזרים דמי החוב לבעליהם דאדעתא דקדושין נתן לה, וכל כה"ג דנעקר עיקר תקנתם שאמרו שזכתה ולא כן הוא שלא זכתה כיון דאינה מקודשת, החמירו חז"ל שתהיה מקודשת כדי שתזכה האשה בחוב ותתקיים תקנתם, משא"כ הכא לענין בכור דאם נאמר דלא הוי בכור כיון דלא הוי פטר רחם בישראל מן התורה, לא מפני זה נעקר תקנתם דקנין הישראל שתקנו דקנה במקומו עומד דלענין דררא דממונא אין הגוי יכול לחזור בו, אלא דלענין קדושת בכור אוקמוהו אדין תורה. וכן יש ללמוד ממ"ש התוס' כיוצא לזה בפרק כל שעה (דף ל"ח ע"א) ד"ה אבל חלתו וכו' שכתבו וז"ל, זו הסוגיא כמאן דאמר מחיצה לקלוט דאורייתא, דאי מדרבנן יש לה היתר מושבות דאי יצאה חוץ למחיצה נפדת אפילו טהורה ע"כ, הרי דס"ל להתוס' דאף דמדרבנן אין לה היתר מושבות, כל דמן התורה יש לה היתר מושבות לא החמירו חז"ל מפני תקנתם דמחיצה לקלוט לפסול מצה של חלה ושל מעשר שני בירושלים, כיון דאם לא יחמירו לפסול אינו סותר תקנתם ואוקמוה אדין תורה, ואע"ג דלפי תירוץ הב' שם שכתבו וז"ל, אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדיה לא חשיב נאכל בכל מושבות, נראה דס"ל איפכא, מ"מ לפי תירוץ הראשון הכי ס"ל וה"ה הכא גבי בכור דס"ל הכי: הן אמת דלתירוץ הראשון שכתבו התוס' בפ' כל שעה קשה, דהא אמרינן התם בפ' כל שעה (דף ל"ט ע"ב), בעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים, אליבא דר"ע לא תיבעי לך וכו', כי תבעי לך אליבא דר"י הגלילי מאי, במצה דאורייתא הוא דלא נפיק במרור דרבנן נפיק וכו', ומסיק אמר רבא מסתברא מצה ומרור ופרש"י מצה ומרור הוקשו יחד וכי היכי דמצה יש עליה שם מעשר שני ולא נפיק [ביה], אף מרור נמי שיש עליה שם מעשר שני לא נפיק ביה ע"כ, הרי מפורש דאע"ג דמרור של מעשר שני מעשר ירק הוא מדרבנן, ומדאורייתא יש לה היתר מושבות, עכ"ז החמירו חז"ל דאינו יוצא במרור מעשר כיון דמדרבנן אין לו היתר מושבות: