מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ט
ואם [יא, ב] מת נהנה בו וכו', קמ"ל דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי. יל"ע דאי פשיטא ליה לתנא דמשעת הפרשה הפטר חמור פדוי והותר בהנאה, אם כן פשיטא דמשעה דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי כיון דכבר פדוי הפ"ח, ומהיכא תיתי שיהנה בו הישראל ולא הכהן, ואי הא גופיה קמ"ל דמשעת הפרשה הוא פדוי אף דלא מטי ליד הכהן, הא דין זה תנא ליה במתני' דלקמן [יב, ב] דפליגי רבנן ור"א בזה, דלרבנן משעת הפרשה פדוי ולר"א אינו פדוי עד שיבא ליד הכהן, וקתני התם דלר"א אם פדאו ומת הפ"ח קודם שבא ליד הכהן יקבר ומותר הישראל בהנאתו של טלה, ולרבנן אין צריך ליקבר והטלה לכהן, וא"כ אמאי איצטריך הכא למתני' לאשמועינן דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי. ואם נאמר דאצטריך למתני' הכא לאשמועינן דלענין הלכה קי"ל כרבנן, ומש"ה סתם לן תנא כוותייהו דרבנן דקי"ל הלכה כסתם, הא קי"ל נמי דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם, כדאמרינן בפרק החולץ [יבמות מב, ב], ואפי' אם נאמר דהכא דסתם לן כסתם רבנן דרבים נינהו הלכה כסתם, מ"מ אכתי למה איצטריך, בלאו הכי ידעינן דהלכה כרבנן דרבים ויחיד הלכה כרבים, ועוד דהא קי"ל דאין הלכה כר"א דשמותי הוא, ועוד דאם כוונת התנא לסתום כרבנן הו"ל לפרש עיקר החידוש, והכי הול"ל ואם מת נהנה בו הכהן, ואמאי נקט סתם נהנה בו דהדבר שקול דאפשר דהכוונה דהכהן נהנה בו, ומדלא נחית לפרש ש"מ דלא אתא לאשמועינן אלא דמותר יהיה מה שיהיה, ועוד דאמאי אשמועינן תנא דהכא דין זה במת הטלה שהפריש, ולא בגוונא דנקט תנא דמתניתין דלקמן דמת הפטר חמור אחר שהפריש: ולפי מ"ש התוס' חיצוניות בר"פ (ד"ד ע"ב) הבאתי דבריהם לעיל [אות ח' או"ק ג' ד"ה וראיתי], גבי מ"ש פי' רש"י במתניתין דפודה וחוזר ופודה בו דהיינו בנתנו לכהן וחוזר וקנאו ממנו, דלפי פירש"י הא קמ"ל מתניתין דאינו נתפס בקדושת בכור ויכול לחזור ולפדות בו יעו"ש לעיל, א"כ טפי הוה עדיף לומר דהא גופא אתא לאשמועינן סיפא דאם מת נהנין בו, לומר שאינו נתפס בקדושת הפטר חמור להיות אסור בהנאה כמוהו, דאע"ג דמרישא דפודה וחוזר ופודה שמעינן לה, מ"מ אכתי איכא למימר דלעולם כל זמן שהטלה ביד הבעלים נתפס בקדושת הפטר חמור להיות אסור בהנאה עד שיבא ליד כהן, דבבא ליד כהן פקע ממילא קדושתו ומותר בהנאה, ומצינו כיוצא בזה בענין חרמי כהנים דאמרינן בערכין (דף כ"ט ע"א), חרמי כהנים כל זמן שהם ביד הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, נתנן לכהן הרי הם לכל דבריהם כחולין יעו"ש, והכא נמי הו"א דכיון דאין לך דבר דפדיונו מותר והוא אסור כדאמרינן לעיל (דף ט' ע"ב) לר"ש דמתיר בהנאה, אם כן הוה סלקא דעתך לומר דעל כל פנים ביד בעלים נתפס בקדושת פטר חמור ובבא ליד כהן פקע קדושתו, דכמו דהפטר חמור דפקע קדושתו על ידי הטלה כן הטלה עצמו נפקע קדושתו ע"י נתינה לכהן, דנתינתו לכהן היינו פדיונו, ומש"ה איצטריך תנא לאשמועינן דאם מת הטלה קודם שיבא ליד הכהן מותר בהנאה, דלעולם אינו נתפס [בקדושת] פטר חמור אפילו ביד הבעלים. וגם לסברת ר"ת דס"ל דפודה וחוזר ופודה דמתניתין קאי אספיקות, אכתי איצטריך לאשמועינן דאינו נתפס בקדושת פטר חמור כשעודנו ביד הבעלים, די"ל דווקא בספק בכור דמן הדין אין מוציאין מיד הבעלים והרי הוא לעצמו במקום כהן, כמאן דמטי ליד כהן דמי ותיכף אחר שהפרישו הוא חולין, אבל בפטר חמור וודאי דצריך ליתן לכהן הו"א דלא הוה חולין עד דמטי ליד הכהן קמ"ל: