מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ח ס"ק ז
וראיתי להרדב"ז בפי"א מהל' בכורים דין י"ט שכתב על מה שכתב הרמב"ם מי שהוא ספק אם חייב בפדיון או לא הרי זה פטור שהמע"ה, וז"ל, דלגבי ספק בכור אדם פשיטא לי דאפילו רבינו מודה דאי תפס כהן מפקינן מיניה, שהרי לא תפס הדבר שנולד בו הספק אלא ה' סלעים, אבל גבי ספק פ"ח מספקא לי שהרי תפס הדבר שנפל בו הספק, או דלמא בשלמא גבי בכור בהמה טהורה כיון שיש בו צד קדושה אי תפס לא מפקינן מיניה, אבל ספק פ"ח אין בו צד קדושה, ובהל' בכורות העליתי דס' פ"ח לדעת רבינו אי תפס לא מפקינן ולקמן יתבאר בע"ה עכ"ל. ובפי"ב דהל' בכורים בדין כ"ג גבי דין זה דמי שהיו לו עשר טלאים וכו', העלה הרדב"ז שם דדעת הר"ם בבכור בהמה טמאה כיון שלא פי', משמע דאם תפס מפקינן מיניה, וכתב שם הטעם דבשלמא גבי ספק בכור בהמה טהורה, כיון שיש בו קדושה מצד עצמו דאסור בגיזה ועבודה ואין ביד הישראל להפקיע קדושתו עד שיפול בו מום, מש"ה אם תפס לא מפקינן מיניה, אבל ספק בכור בהמה טמאה כיון שאין בו קדושה מצד עצמו, דאף דאסור בהנאה קודם פדיון מ"מ ביד ישראל להפקיע איסורו כשיפדה אותו בשה והשה יהיה שלו, לכן אם תפס מפקינן מיניה, זה המובן מתוך דבריו שם, ולזה היתה כוונתו נמי במה שצדד בפי"א דבפט"ח מפקינן מיניה, מטעם דאין בו צד קדושה כלומר דביד הישראל להפקיע קדושתו בשה. ונמצא דדעת הרב דאם תפס הכהן ה' סלעים של בן או תפס פטר חמור, בין אם תפס השה שפדאו ובין שתפס הפטר חמור עצמו אפילו לדעת הר"ם מוציאין מידו: ויל"ע ע"ז דהא עיקר סברת הר"ם בדין בכור בהמה טהורה דאין מוציאין מידו, הוא משום דפסק כרב המנונא [ב"מ ו, ב] דמייתי מתניתא בידיה, דקתני ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים בין טמאים המוציא מחבירו עליו הראיה, דמדקתני המוציא מחבירו עליו הראיה דמשמע בין כהן ובין ישראל, ש"מ דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו, ולפי סברת הרב הא קתני בכלל הספיקות ס' בכור אדם וס' בכור בהמה טמאה, ומסתמא מאי דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה קאי לכולם, וש"מ דבכור אדם ובכור בהמה טמאה נמי הישראל אינו יכול להוציא מיד כהן אם תפס. ודוחק לומר דנקט תנא סתם המוציא מחבירו עליו הראיה, דלישתמע בין כהן מישראל ובין ישראל מכהן לענין בכור בהמה טהורה בלבד אבל לא לשאר ספיקות, דא"כ י"ל דכיון דלשאר בכורות לא קאמר המוציא מחבירו עליו הראיה אלא לגבי כהן מישראל, ה"ה בספק בכור בהמה טהורה, ומנין ליה לרב המנונא ללמוד לענין בכור בהמה טהורה דאף לגבי ישראל מכהן הוי המוציא מחבירו עליו הראיה:
ונראה פשוט דלענין בכור אדם דלא שייך תפיסה בגוף הבכור אלא בה' סלעים לא קשיא מידי, דכיון דאין לכהן שום זכייה בה' סלעים אלא דחיוב בעלמא יש לו לאב, ונכסיו משועבדים לו לחיוב זה ומש"ה אפי' תפס מוציאין מידו, דהאב מוחזק בנכסיו ואמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה, א"כ אפי' שתפס, המוציא מיד הכהן לאו מוציא מחבירו מקרי, דאדרבה הכהן התופס ורוצה לזכות בהם הוא נקרא מוציא, דהוא בא להוציא הדבר מחזקתו הראשונה, כי סתם מוציא מחבירו לא מקרי אלא הבא להוציא הדבר מחזקתו הראשונה, ושפיר י"ל דמאי דקתני גבי בכור אדם המוציא מחבירו עליו הראיה לא קאי אלא על כהן מישראל, דאפי' הוא תפוס הוא הנקרא באמת מוציא, וכן בבכור בהמה טמאה ופדאו בשה ותפס הכהן השה, כיון דשה בחזקת בעליו הוא גם אם הוא תפוס ביד הכהן נקרא מוציא דבא להוציא הדבר מחזקתו הראשונה, דקודם פדיון ממון ישראל הוא, באופן דכל הבא להוציא הדבר מחזקתו הראשונה הוא הנקרא מוציא, ושפיר קתני ברייתא עליהם המוציא מחבירו עליו הראיה, והוא דווקא כהן מישראל דלעולם הוא המוציא, משא"כ בבכור בהמה טהורה דכיון דאין לבעלים שום חזקת ממון יותר מכהן ולא לכהן יותר מישראל, כל המוציא מחבירו נקרא מוציא, דישראל המוציא מכהן נקרא מוציא דמאי אולמיה של זה מזה, ומדקתני סתם המוציא מחבירו עליו הראיה ש"מ דאין מוציאין מידו. וא"כ בתפס הפטר חמור עצמו נמי נימא דשניהם נקראים מוציא, כיון דאין לזה חזקה יותר מזה ובכלל המוציא מחבירו עליו הראיה הוא אם בא הישראל להוציא הפטר חמור שתפס הכהן, דאף דעיקר הפטר חמור הוא בחזקת הישראל דקנו ליה למאי דביני ביני, דפודה אותו בשה כל שהוא וההוא טופיינא הוא שלו, מ"מ בשיעור מה ששוה השה יש לו זכות לכהן בגוף הפ"ח כשהוא בכור ודאי, ועכשיו שהוא ספק שיעור שיווי השה אין זה מוחזק יותר מזה, ואם תפס הכהן גוף הבכור ישראל הבא להוציא ממנו אפי' זכות דשיעור השה מוציא מקרי:
וצריך לומר דאין שום זכות לכהן בגוף הפ"ח אפי' בשיעור השה, כמו שאין זכות לכהן בשיעור ה' סלעים בבכור אדם, אלא חיוב הוא שחייבה תורה לבעלים שיפדנו בשה והנכסים משועבדים לפדיון הפ"ח אבל בגופו אין שום זכות לכהן, דדוקא בבכור בהמה טהורה יש לכהן זכות בגוויה דהתורה חייבה ליתן הבכור עצמו לכהן, משא"כ בבכור בהמה טמאה דלא חייבה התורה כי אם בפדיונו ולא בנתינת גופו, אלא שאם רצה ליתנו יוצא ידי נתינה והכהן פודהו אבל כל שלא רצה אין לו אלא חיוב פדיון שחל על נכסיו לפדותו, וכיון שעיקר החיוב הוא זה נמצא דאפי' תפס הפ"ח עצמו אם אנו מחייבין לישראל שמחמת תפיסתו שיפדנו בשה ויתן לכהן, נמצא שהכהן מוציא מקרי דבא להוציא השה מחזקתו הראשונה. והנה כי כן בכל אופן הכהן נקרא מוציא ושפיר קתני המוציא מחבירו עליו הראיה על בכור אדם ועל בכור בהמה טמאה, משא"כ בבכור בהמה טהורה. וכן נראה מתוך דברי הרשב"א בתשובה דסי' שי"א הנזכר, דס"ל דלדעת הרמב"ם אפילו תפס הפטר חמור עצמו מפקינן מיניה כסברת הרדב"ז ז"ל יעו"ש: איברא דצריך להבין דא"כ הוא דבכור אדם אם תפס ה' סלעים, וכן בפטר חמור אם תפס השה או הוא עצמו מוציאין מידו מטעם דאיכא חזקת ממון לבעלים, א"כ איך פסק הר"מ בכמה דוכתין דכל תיקו או בעיא דלא איפשיטא דממונא אם תפס שכנגדו אין מוציאין מידו, וכמו שקבצם הרב תקפו כהן בסי' ח' כל המקומות אשר כתב הר"ם כן יעו"ש, בהיות דבספיקות אלו הוא בא להוציא ממון מחזקתו הראשונה, דעיקר הספק הוא אי מחייבין לזה לפרוע לו ממונו, אף דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו. וי"ל עפ"י מ"ש הרב תקפו כהן בסי' ו', ליישב לדעת הרי"ף ודעמיה הסוברים דבספק בכור אם תפס מוציאין, ועכ"ז ס"ל דמהני תפיסה בתיקו ובבעיא דלא איפשיטא, דבספק בכור דלא תלי בסברא לכך מוציאין מידו משא"כ בתיקו דתלי בסברא, וכתב דבכה"ג מחלק הרשב"א להדיא במשמרת הבית יעו"ש החילוק באורך, דעפ"י חילוק זה י"ל לדעת הר"ם נמי. אלא דיל"ע על הרב הנזכר איך לא הכריח החילוק הנזכר מתוך סברת הר"ם, דהא הרב כתב שם סברת הרשב"א בתשו' בסי' שי"א אשר ממנה מתבאר דבספק פטר חמור לא מהני תפיסה, וכן מתבאר מתירוץ אשר תירץ הוא ז"ל ליישב סברת הר"ם מהסוגיא דפ"ק דב"מ, וא"כ ע"כ שצריך לחלק בין ספק בכור לשאר ספיקות דתיקו ובעיא דלא איפשיטא. ועיין בס' מחנ"א ה' זכיה סימן ח' דגם הרב שם כתב בפשיטות, דבספק בכור אדם אם תפס הכהן ה' סלעים מוציאין מידו אפילו לדעת הר"ם מטעם האמור: איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה, דאפשר ליישב דעת הרמב"ם על פי זה דנקט תנא דברייתא ורב נחמן במציאות עשרה ספק פטר חמור ולא נקטו הדין בספק פטר חמור אחד כדבר האמור: