מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ז ס"ק ג
והנה בריש תמורה (דף ב' ע"ב) איבעיא לן התם, גוי מהו שימיר מי אמרינן מדאקדושי מקדיש אמורי נמי מימר, או דילמא כיון דלאו בר עונשים הוא בתמורה לא מתפיס, ופשיט רבא מדתניא קדשי גויים אינם עושים תמורה דברי ר"ש, ואמרינן דבהקדיש גוי להתכפר גוי לא קא מיבעיא לן, כי קמיבעיא לן בהקדיש גוי ומתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן, ופרש"י ומתכפר ישראל שהפרישו גוי לצורך ישראל שיתכפר בו ישראל. ויש לחקור אעיקרא דמלתא איך אפשר שהגוי יפריש קרבן לצורך ישראל, דהא קי"ל [ערכין כא, א] כשמואל דהמקדיש קרבן בעד חבירו צריך דעת המתכפר בשעת הפרשה, וכל הקרבנות שוים דאפילו עולתו ושלמיו בעינן מדעת המתכפר, וא"כ המפריש כיון דצריך דעת מתכפר שליחותיה דמתכפר קא עביד, ומדין שליחות דקי"ל [קדושין מא, ב] שלוחו של אדם כמותו הוא דמצי מפריש ליה בעד חבירו, וא"כ גבי גוי דקי"ל [ב"מ עא, ב] דאין שליחות איך אפשר שיקריב גוי קרבן בעד ישראל. ועיין להרב מחנ"א בהל' שלוחין סימן י"א ובהל' מכירה סימן ט"ו, דמתבאר דכל מידי דאם עשהו שלא מדעת בעלים אין מעשיו כלום, אי אפשר לעשותו ע"י גוי כלל כיון דאימעיט משליחות יעו"ש, ואפילו לסברת עולא דס"ל דבעולה ושלמים לא בעינן דעתו בשעת הפרשה מ"מ בעינן שיתרצה בשעת כפרה, ומשעת הפרשה חל קדושה עליה מדין זכין לאדם שלא בפניו, והא קי"ל דאין שליחות וזכיה לגוי והא ע"כ מדין זכיה הוא דזכות הוא לו דלא קא חסר ממונא: וכבר עלה על דעתי לומר דהכא אליבא דר"ש דאמר קדשי גויים אינם עושים תמורה, קא מיבעיא לן במקדיש גוי ומתכפר ישראל, ונאמר דאליבא דר"ש [תרומות פ"ג מ"ט] דס"ל דתרומת הגוי אינה תרומה, א"כ י"ל כיון דעיקר דין אין שליחות לגוי מתרומה ילפינן לה [קדושין מא, ב] מאתם גם אתם מה אתם בני ברית וכו', דהיינו דוקא במלתא דליתיה כתרומה דליתיה בתרומה דנפשיה, אבל במלתא דאיתיה נעשה שליח, ולענין קרבן כיון דיכול להקדיש קרבן לעצמו נעשה שליח להקדיש בעד ישראל, דהכי אמרינן בפ' האיש מקדש [שם] דלר"ש דגוי ליתיה בתרומה דנפשיה לא היה צריך קרא למעט גוי, דסברא הוא דמלתא דליתיה אינו נעשה שליח, וא"כ י"ל דאין ללמוד מתרומה דאין שליחות לגוי אפילו במילתא דאיתיה, דאפשר דלר"ש היינו דוקא כגון תרומה דליתיה בתרומה דנפשיה, דבשלמא לרבנן דס"ל דתרומת הגוי תרומה שפיר יש ללמוד מתרומה דאפילו במלתא דאיתיה אינו נעשה שליח, אבל לר"ש לא: וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק התקבל (גיטין דף ס"ד ע"ב) ד"ה שאני וכו', שהקשו שם למ"ד דקטן זוכה לאחרים מדאורייתא דהא זכיה מדין שליחות ואין שליחות לקטן, ותירצו וי"ל, דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במלתא דליתיה כגון תרומה דליתיה בתרומה דנפשיה, אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים, וה"ה די"ל כן לר"ש גבי גוי נמי, ומש"ה אמרינן הכא דלר"ש שפיר איכא למימר דגוי מפריש קרבן בעד ישראל, דנעשה שלוחו כיון דאיתיה בקרבן דנפשיה:
וראיתי בירושלמי (בפרק י"ג דיבמות הלכה ב') דאמרינן התם, גוי פשיטא לך שהוא מביא מהו שיעשה בהן שליח, מאחר שהוא בהן נעשה שליח בהן או מאחר שאינו נעשה שליח לכל הדברים אינו נעשה בהן שליח, התיב רבי יודן הרי יש לו טבל דבר תורה ופוטר טבלו דבר תורה, והכא אע"פ שהוא בהן אינו נעשה שליח בהן ע"כ. ונראה דהכוונה דקאמר דפשיטא שהגוי הוא מביא דהיינו שמפריש קרבנותיו נדרים ונדבות כישראל, מיהו קא מיבעיא לן מי נעשה שליח להפריש קרבן בשביל ישראל, הואיל ואיתיה בהקדש קרבן דנפשיה, או דלמא כיון דבכל התורה אין שליחות לגוי ה"נ ל"ש, ופשיט לה רבי יודן דהא גוי איתיה בתרומה דנפשיה ופוטר את טבלו דבר תורה ואפילו הכי אינו נעשה שליח לתרום בעד ישראל, וה"ה גבי קרבן, וכן פי' הרב קרבן העדה בביאורו, הרי מבואר מדברי הירושלמי דהפרשת קרבן בעד חבירו צריך שליחות, ומשו"ה קא מיבעיא לן גבי גוי אי מצי מפריש בעד ישראל, דאף דאין שליחות לגוי במלתא דאיתיה נעשה שליח. ואפילו למאי דפשיט ליה היינו למ"ד דגוי שתרם תרומתו תרומה, אבל לרבי שמעון דאין תרומתו תרומה אה"נ דבמלתא דאיתיה נעשה שליח: איברא דהירושלמי הזה הובא בפרק קמא דתרומות [ה"א], גבי מתני' קטן שלא הביא שתי שערות ר"י אומר תרומתו תרומה וכו', והוא בסגנון אחר דלא הוזכר גוי כלל, אלא דקא מבעיא לן על מופלא סמוך לאיש מהו שיביא קרבן זיבה וכו', מאחר שהוא חובה לא מביא או מאחר שהוא מטמא בהן מביא. ואח"כ הביא הלשון הנזכר באופן זה, פשיטא לך שהוא מביא מהו שיעשה שליח וכו', ונראה דקאי אבעיא של קטן, וכן פירש מהר"ש סיריליו ז"ל וז"ל, פשיטא לך שהוא מביא, כלומר ואת"ל שהוא מביא קרבן זיבה וכו' מהו שיעשה בהן שליח לאחר כיון דקטן לאו בר שליחות הוא, ופשיט רבי יודן מתרומה דאף דקטן חייבים על טבלו עתה דאינו פוטר טבלו שלו לר"מ ולר"י, וכ"ש שאינו נעשה שליח לתרום לאחרים, והכי נמי גבי קרבן זיבתו אפילו הקדיש קרבן זיבתו לעצמו לא קדוש, וכ"ש להפריש לאחרים זה תוכן דבריו. ומוהר"ר אליהו [פולדא] בביאורו פי' דמאי דקאמר הש"ס פשיטא לך שהוא מביא, הוא דפשיט לה הש"ס דמביא קרבן זיבה, ולא בדרך את"ל קאמר לה, והאמת אתו, דדוחק לומר דהכוונה בדרך את"ל כמו שפירש מהרש"ס דאין משפט הלשון כן. מ"מ נראה דמהרש"ס הוכרח לדחוק עצמו בכך, דאל"כ מה מייתי רבי יודן מתרומה לפי הגירסא דמייתי דאינו פוטר את טבלו דבר תורה כר"מ ור"י, הא התם שאני דקטן אינו נעשה שליח לתרום הואיל וליתיה בתרומה דנפשיה, לא כן הכא גבי קרבן זיבה דכיון דאיתיה בקרבן זיבה דנפשיה דהא פשיטא לן דמביא, איתיה בקרבן זיבה דאחר, דנעשה שליח להפריש קרבן זיבה לאחר:
ואולם לע"ד דהגירסא דגרסינן ביבמות היא הגירסא העיקרית, וגרסינן גוי פשיטא לך שהוא מביא וכו', ולא קאי אדלעיל מניה, דאם איתא כגירסא דתרומות ופי' הגאונים הנזכרים אין לו מובן כלל, דאפילו דקא מבעיא לן בדרך את"ל דקטן מביא קרבן זיבה לעצמו מהו שיביא על אחר, מאי קא מבעיא ליה, הא אמרינן בפרק אין בין המודר (דף ל"ו ע"א), אר"י הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים, שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן, דנמצא כפי זה דהמפריש קרבן מחוסר כפרה כמו קרבן זיבה וכיוצא בעד חבירו אין צריך דעת חבירו, ואם הפרישו בעד חבירו לאו מדין שליחות הוא כיון דיכול להקריב אפילו שלא מדעתו, דמהאי טעמא דחי הש"ס למאי דמייתי ממתניתין דמקריב עליו קני זבין וכו' דשלוחי דרחמנא נינהו, דמחוסרי כפרה שאני דלאו שליחותיה קא עביד דיכול להקריב שלא מדעתו, וא"כ בקטן נמי כיון שהוא מביא לעצמו למה לא יביא על אחר כיון דמחוסרי כפרה לא בעינן שליחות, ואף דלאו בר שליחות הוא מצי מפריש בעד אחר: באופן דהיה אפשר לישב האי דהקדיש גוי להתכפר ישראל, דלר"ש דאית ליה דאין תרומת הגוי תרומה אה"נ דבמלתא דאיתיה נעשה הגוי שליח. אבל שוב ראיתי דהא ליתא, דא"כ הוא דלמ"ד דתרומת גוי אינה תרומה יש שליחות לגוי במלתא דאיתיה, וכיון דאנן קי"ל הכי דתרומת הגוי אינה תרומה מן התורה, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות [הט"ו], יתחייב מזה דיש שליחות לגוי במלתא דאיתיה, ובפרק איזהו נשך (דף ע"א ע"ב) עלה דישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר ליה תנם לי ואני אעלה לך אסור, ואם העמידו אצל גוי מותר, ופריך דכיון דאין שליחות לגוי ולא מצי ישראל הב' לזכות לגוי בדמי החוב דזכיה מדין שליחות, א"כ אמאי מותר, וטרח הש"ס שם לתרץ הברייתא. ואם איתא מאי קושיא נימא דהך ברייתא אתיא כמ"ד דגוי ליתיה בתרומה דנפשיה, וכיון שכן אין ללמוד מקרא דאתם גם אתם כי אם דאין שליחות לגוי במלתא דליתיה כתרומה, אבל במלתא דאיתיה כי הא דזכיה דהגוי יש לו יד לזכות לעצמו, וכיון דאיתיה בזכיה דנפשיה שליחות נמי אית ליה, וזוכה לישראל וישראל זוכה לו, ומדלא משני הכי ש"מ דלכ"ע אין שליחות לגוי אפילו במלתא דאיתיה. וע"כ צ"ל דס"ל לש"ס הכי, דאפילו למ"ד דליתיה בתרומה דנפשיה ילפינן מקרא דאתם גם אתם דתרומה לכל התורה כולה דאין שליחות לגוי אפילו במלתא דאיתיה, דהא אמרינן התם בפרק האיש מקדש [מא, ב] דבמלתא דליתיה לא צריך קרא למעט שליחות גוי דסברא הוא, ומסתמא אמרינן דכיון דקרא דאתם גם אתם לא איצטריך לענין תרומה, דאמרינן דאתא קרא למעט שליחות גוי אפי' במלתא דאיתיה, דאם אינו ענין לתרומה תנהו ענין למעט במלתא דאיתיה: אלא דקשה לזה דאמאי לא משני התם על מאי דפריך הש"ס, ולר"ש דליתיה בתרומה דנפשיה אתם גם אתם למה לי, דלר"ש אתא קרא למעט במלתא דאיתיה באם אינו ענין לתרומה, ולמה הוצרך לשנויי דאיצטריך, דסלקא דעתך אמינא דאמר מר אתם ולא אריסין וכו' אימא ולא שלוחכם נמי קמשמע לן. ויש לומר דכל היכא דאפשר למהדר לומר דקרא לגופיה איצטריך אמרינן, ומכל מקום מסמיכות דסמיך קרא גם לאתם, דאי לאתויי שליח לימא קרא גם כן תרימו אתם, מאי גם אתם, שמע מינה תרתי, דבעינן שליח דומיא דאתם דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ואם אינו ענין לתרומה תנהו ענין לדבר דאיתיה ביה דאף על גב דאיתיה ביה אינו נעשה שליח. וכבר ראיתי להתוספות בפ"ב דגיטין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה מה אתם דעמדו בזה, דלר"ש הא דקי"ל בכל דוכתא דגוי לאו בר שליחות, לענין זכיה ורבית מנ"ל, ותירצו וז"ל, וי"ל דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא, מסתמא דלא מרבינן בעלמא אלא דומיא דאתם עכ"ל. ולע"ד אין תירוצם מובן דשליחות בכל התורה לא ילפינן מתרומה אלא מבינייא כנזכר לעיל, וא"כ מנ"ל לומר בעלמא דבעינן דומיא דאתם. שוב ראיתי להרב עצמות יוסף בפ' האיש מקדש (דף מ"א ע"ב) שהביא משם המרדכי בר"פ הא"מ, שתמה ע"ז והרב שם יישב הענין ע"ד האמור לעיל יעו"ש: באופן דנמצינו למדין דכל אפייא שוין דאין שליחות וזכיה לגוי אפילו במלתא דאיתיה לנפשיה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא איך אפשר שיפריש גוי קרבן בעד ישראל. שוב ראיתי דלק"מ דאפשר לומר דמשכחת לה בשהפריש הגוי קרבן דמחוסרי כפרה בעד ישראל, דכבר כתבנו לעיל דאמר ר"י הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה, וכיון דאפילו שלא מדעתו מהני כי עשאו מדעתו לא בעינן שליחות ואפילו גוי מהני. ואע"ג דאין מקבלין מהגויים אלא נדרים ונדבות, דכל שנידר ונידב מקבלין מידן וכל שאין נידר ונידב אין מקבלין מידן כדתנן בפ"א דשקלים [מ"ד], היינו דוקא כשמביאין לעצמם, אבל במפריש כדי שיתכפר ישראל מקבלין, דהא הגוי אין קרבנו אלא עולה ואפילו נדר שלמים הוי עולה, ובמפריש שלמים שיתכפר ישראל דינו כשלמים, וכמו שמפורש במנחות (דף ע"ג ע"ב) יעו"ש, וה"ה במפריש קרבן דמחוסר כפרה בעד ישראל: