אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות ז ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ז ס"ק ב

אות ז ס"ק א

והנה גרסינן בערכין (דף כ"א ע"א), אמר שמואל עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו, ופריך מאי קמ"ל תנינא אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו, ומשני לא צריכא דפריש ליה חבריה, מהו דתימא כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא, קמ"ל זמנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה. ומתבאר שם דלשמואל המפריש חטאתו ואשמו של חבירו, צריך שיהיה מדעת המתכפר בין בשעת הפרשה ובין בשעת כפרה, והמפריש עולתו ושלמיו של חבירו בעינן דעתו בשעת הפרשה אבל לא בשעת כפרה, ועולא פליג אשמואל וס"ל דבשעת כפרה אין חילוק בין חטאות ואשמות לעולה ושלמים דבכולהו בעינן דעתו, אבל בשעת הפרשה בחטאות ואשמות בעינן דעתו, ובעולה ושלמים לא בעינן דעתו. וכתבו התוס' שם [ע"ב] בד"ה מאי וכו' וז"ל, נראה לר"י דהא דאמר שמואל עולה ושלמים צריכין דעת בשעת הפרשה משום דלא ניחא ליה לאינש להתכפר במלתא דלאו דידיה, אבל בשעת כפרה אינו צריך, ומשום סמיכה אינו צריך לדעתו כיון דאינם באים לכפר על חטאו, אבל חטאת ואשם שהם באים על חטא וצריכין להתודות בשעת סמיכה בעינן דעתו בשעת כפרה, ועולא ס"ל דאפילו בעולה ושלמים רוצה לקיים מצות סמיכה הלכך בעינן דעתו בשעת כפרה, אבל בשעת הפרשה לא בעינן דעת אלא בחטאת ואשם משום דלא ניחא ליה לאינש להתכפר במלתא דלאו דידיה, אבל עולה ושלמים דלאו לכפרה קאתו כולי האי אינו צריך בשעת הפרשה. ובגירסת הרב בצלאל כ"י מסיים בדברי התוס' וקדושים הם עכ"ל. ונראה דמ"ש התוס' דעולה ושלמים לאו לכפרה קא אתו כולי האי, דמשמע דלכפרה פורתא מיהא קא אתו אלא שאינם כמו החטאת והאשם, כתבו כן מפני עולה, דעולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה כדאמרינן בת"כ בפ' ויקרא פ' ד' סימן ח' [א, ד וביומא לו, א ובזבחים ו, א] יעו"ש, אבל שלמים לא אתו לכפרה כלל, דמהאי טעמא כתב הרמב"ם בספ"ג מהל' מעשה הקרבנות [הי"ד והט"ו] דבעולה מתודה בסמיכה ובשלמים אינו מתודה יעו"ש: ואיכא למידק על עיקר שמועה זאת, דמהכא משמע דפשיטא ליה לעולא דדוקא בחטאת ואשם הבאים לכפר על חטאתו צריך דעתו בשעת הפרשה, דבלאו הכי לא סגי כשיודיעו לו בשעת הקרבה, דנהי דאם היה המפריש לפנינו בשעת הקרבה שפיר דמי כיון דמאותה שעה חלה קדושת ההקדש על הקרבן, אף אם נאמר דמשעה ראשונה לא חלה כיון שהפרישו שלא מדעתו, אבל אם אין המפריש לפנינו בשעת הקרבה, כי משעת הפרשה מסרו לכהנים להקריבו, אף שהחוטא נתרצה בשעת הקרבה לא חל קדושה משעה ראשונה כיון שהפרישו שלא מדעתו, דמסתמא כל שבא על חטאו אמרינן דלא ניחא ליה לאיניש להתכפר במלתא דלאו דידיה, ואף דלפי הדין יצא במה שהפריש עליו חבירו כיון דסו"ס לשמו הפרישו ועל שמו היא המצוה, מ"מ במתכפר מממונו עדיף טפי, דבההוא צערא דקא חסר ממונא מתכפר טפי. ואף דאיכא בהפרשה זאת לכאורה צד זכות דלא קא חסר ממונא וצד חובה שאינו מתכפר מן המובחר, וכבר כתבנו [לעיל או"ק א' בד"ה ואולם] דכל דאיכא צד זכות וצד חובה כל שנתרצה אח"כ כששמע מהני, ע"כ צ"ל דהכא מאי דניחא ליה לאינש להתכפר בממונו חשיב כחוב גמור, והוי כדין אין חבין לאדם שלא מדעתו, ומש"ה בעינן שיפרישנו מתחלה מדעתו, אבל בעולה ושלמים דלא קאתו לכפרה לא בעינן דעתו משעת הפרשה, דמסתמא אנן סהדי דניחא ליה דלא קא חסר ממונא וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. ושמואל פליג בזה דס"ל דאפילו בשלמים דאינם באים לכפרה כלל לאו זכות הוא לו, דכיון דמצוה דעליה הוא ניחא ליה למעבדה מממוניה אף דקא חסר ממונא, ואדרבה המפריש קרבנו חב לו ואין חבין לו שלא מדעתו. וא"כ בכל המצות נמי איכא למימר הכי דה"ה בתורם משלו על של חבירו דאבעיא לן התם בפרק אין בין המודר [נדרים לו, ב]:

נמצא כפי זה דתלוי בפלוגתא דשמואל ועולא דהכא, ומאי דלא איפשיטא בעיין מהכא, אין כאן תמיהה, דאף דבעיא זאת לא נפשטה במקומה מ"מ נפשטה במקום אחר, וכמ"ש רבינו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א [קידושין כג, ב] דנפשטה בשמעתין דהפודה פטר חמורו של חבירו, ואין זה מן הקושי דאורחיה דתלמודא דלא למפשט אלא ממשנה או מברייתא אע"ג דאפשר למפשטה מאמוראי, וא"כ בדין זה לא בעו למפשטה אלא ממשנה או מברייתא, אע"ג דשמואל פליג בהכי, דאע"ג דעיקר פלוגתייהו תלוי בברייתות הנאמרות בענין כדאמרינן בגמרא, מ"מ כיון דמצד עצמן אין הכרח בדבר דאפשר לפרשן כשמואל ואפשר לפרשן כעולא, לא ניחא להו למפשטא בעיין מהכא דסו"ס מאמוראי קא פשיט:

אמנם אי קשיא הא קשיא דכבר כתבנו דהרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות [ה"ב] פסק דהתורם משלו על חבירו הרי זה תרומה, דאלמא ס"ל דנפשטא הבעיא, ובענין זה בפלוגתא דשמואל ועולא איהו גופיה בפי"ד מהל' מעשה הקרבנות דין י' פסק כשמואל, דאפילו בעולה ושלמים בעינן דעתו בשעת הפרשה דלא אמרינן זכות הוא לו, ונמצא נסתר מחמתו ממה שפסק לענין תרומה:

הנלע"ד לומר דס"ל להרמב"ם דכיון דחזינן ליה לעולא דס"ל דאפילו בעולה דאיכא מקצת כפרה זכות הוא לו ולא בעינן דעת, ולדידיה פשיטא ודאי דס"ל לענין תרומה דזכות הוא לו ולא צריך דעת, אפושי פלוגתא לא מפשינן, ואפילו שמואל מודה לענין תרומה דזכות הוא לו ולא צריך דעת כיון דלא אתי לכפרה, ולא קאמר אלא בעולה דבאה קצת לכפרה וכל שהוא כפרה מסתמא ניחא ליה לעשותו מממונו, ואף שלמים נמי דלא אתי לכפרה מ"מ כיון דעיקר הקרבן הוא הקרבת דורון לקונו, הרי הוא משל למי שאמר להקריב דורון למלך ובא אחר והקריב משלו בעדו דאינו כ"כ חשוב לפני המלך כיון שאחר הקריבו לפניו, לא כן בענין תרומה דעיקר המצוה היא להרווחת הכהנים חלף עבודתם, וכל שבא ליד כהן שיעור התרומה יהיה ממי שיהיה, כיון דבשליחות בעל הכרי הוא תורם והמצוה תקרא על שמו זכות הוא לו ואינו מקפיד שיהיה משלו. ואדרבה לע"ד מסוגייא זאת מצינו ישוב נכון לדעת הרמב"ם דאיך פסק לענין דהתורם משלו על של חבירו פירותיו מתוקנים, כיון דבעיין לא איפשיטא, אמנם לפי האמור א"ש דאף אם נאמר דהר"ם ס"ל כדעת התוס' בשמעתין [יא, א] ובפ' מרובה [סח, ב] דלא איפשיטא בעיין מהא דהפודה פטר חמור של חבירו, מ"מ ס"ל דאיפשיטא מפלוגתא דשמואל ועולא, דלענין תרומה כ"ע לא פליגי דזכות הוא לו. וקצת יש לדקדק על הרמב"ן והרשב"א והריטב"א, שהביאו ראיה לומר דאורחא דתלמודא דכל היכא דלא מצי למפשט ממשנה או ברייתא לא פשיט ליה מאמוראי, מהא דבעיין דאע"ג דלא איפשיטא במקומה איפשיטא מההיא דר"ה בפודה פטר חמור של חבירו, דאמאי לא הביאו נמי פלוגתא דשמואל ועולא דנראה דבעיא דתורם משלו על של חבירו תלויה בפלוגתא דשמואל ועולא:

וראיתי להרב בצלאל כ"י בסוגיא דערכין הנזכר שהביא משם הרא"ש וז"ל, הילכך לשמואל אם הפריש ראובן עולה או שלמים שיתכפר בהם שמעון בלא דעת שמעון אינם קדושין ואין מועלין בעולה, ואם נתרצה שמעון בשעת הפרשה מקריבה ראובן בלא דעת שמעון, ואם הפרישה שלא מדעתו ובשעת כפרה נתרצה שמעון יצא בו ידי חובתו, אבל אין בה מעילה עד שיתרצה שמעון משום דזמנין דלא ניחא ליה לאיניש דליתכפר במידי דלאו דיליה, אבל חטאת ואשם וכו' עכ"ל. מתבאר מדברי הרא"ש דסברת שמואל הוא כמו ששיערנו, דאפי' בעולה חוב גמור הוא לו ושייך לומר אין חבין לאדם וכו', ואפילו נתרצה אח"כ לא חל קדושה עליהם למפרע, ומש"ה אין בהם מעילה עד שנתרצה. דאם איתא דדין זה הוא מסוג דבר שיש בו צד זכות וצד חובה אמאי אין בו מעילה למפרע, הא כיון דנתרצה אח"כ חל קדושה למפרע משעה ראשונה, דהא הרא"ש ס"ל בפרק האיש מקדש [סי' ח'] גבי נתקדשה שלא מדעת אביה דאי ידעינן דנתרצה האב אח"כ מקודשת למפרע, וכמו שכתב הרב מחנ"א בהל' זכיה סי' ו' הנזכר לעיל יעויין שם, ועיין בטור א"ה סי' ל"ז, דאלמא ס"ל דבצד זכות וצד חובה אם נתרצה אח"כ מקודשת למפרע משעה ראשונה. דאין לומר דמעילה לא שייך בהקדש דבשעת הנאה לא נתברר עדיין אם חל או לא כמו הכא, דבשעת הנאה תלוי ועומד חלות ההקדש עד שיתרצה, דבהדיא מפורש בירושלמי בפרק ג' דנדרים [ה"ה] גבי מתני' דהרי הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות, דאמרינן התם דלמ"ד דלמפרע קדשו אם נהנה קודם קיום התנאי מעל יעו"ש, דכל דבקיום התנאי חל ההקדש למפרע איכא מעילה יעו"ש. דבהכי ניחא דלפי דברי הרא"ש משמע, דלסברת עולא גבי עולה ושלמים דלא בעינן דעתו בשעת הפרשה יש בו מעילה קודם שנתרצה, ואמאי הא ע"כ צ"ל דאפילו לעולא אם לא נתרצה לבסוף לא חל קדושה עליהם, דאפילו במזכה מתנה לחבירו כל שלא נתרצה המקבל לא קנה, אלא דבנתרצה לבסוף חל ההקדש למפרע, ועכ"ז אם נהנה בינתים מעל כיון דלמפרע חל ההקדש:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה