מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ז ס"ק א
אמר רב הונא [יא, א] הפודה וכו'. יש לחקור אם הכוונה אפי' פדאו שלא מדעת בעלים פדיונו פדוי, דאין לומר דפשיטא דאפי' שלא מדעת קאמר דמדעתו פשיטא ומאי קמ"ל, דהא י"ל דאפילו מדעתו איצטריך לאשמועינן, דהא אמרינן בפ"ק דקדושין (דף ז' ע"א) דהאומר הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, עבד כנעני לאו אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה, האי גברא נמי אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא, ואמרינן עוד א"ר וכן לענין ממונא, ומדברי רש"י ושאר פוסקים מתבאר דקאי נמי לדין עבד כנעני, דאם ראובן אמר למוכר הילך מנה ושדך קנויה לשמעון קנה שמעון, אבל הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה [ה"ו] לא הביא דין זה דעבד כנעני לענין ממון, וכתב הר"ן בפ"ק דקדושין דטעם הר"ם הוא, משום דסובר דדוקא גבי קדושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה, אבל לענין ממון אין למידין מעבד כנעני עכ"ל. וא"כ נמצא כפי זה דדין עבד כנעני דקני נפשיה אע"ג דלא קא חסר ולא מידי חדוש הוא שחדשה תורה גבי עבד כנעני ובקדושין דילפינן מיניה, אבל בממון לדעת הר"מ לא קנה כיון דהלוקח לא קא חסר ולא מידי. ודין זה הוא אפי' שעשאו שליח לקנות בדמי השליח דומיא דקידושין דע"כ כשעשאו שליח. וא"כ לסברא זאת בפדיון פ"ח אם המצוה מוטלת על הבעלים וחיובא רמייה עלייהו, כל שפדאו אחר בשה של הפודה עצמו והבעלים לא קא חסרי ולא מידי אף דבשליחותייהו קא עביד, הו"א דאין פדיונו פדוי, דכך היא המדה דהבעלים שבאים לקנות מהכהן הפ"ח ע"י השה שנותן לו וחשיב כמוכרו לו, צריך שהקונה והזוכה בו יהיה חסר ממונא, וכל דלא קא חסרי ממונא לא קא קנו ליה, וכיון דהבעלים לא קנו ליה גם הפודה לא קני ליה, הן מצד דע"ד שיזכו הבעלים בו פדאו והן דאפילו כוון לפדותו לעצמו לאו כל כמיניה כדאמרינן לקמן, וא"כ הו"א דאין פדיונו פדוי וקמ"ל ר"ה דפדיונו פדוי:
דאפילו לדעת הר"מ זה לא שייך הכא כי אם לסברת ר' אליעזר דפדיון פ"ח הוא כפדיון הבן דאינו פדוי משעת הפרשה עד שיבוא ליד כהן, דלדידיה אפשר שכן הוא, כיון שעיקר הפדיון הוא ע"י נתינה לכהן ודמי קצת למכר, אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו דמשעת הפרשה פדוי אף שלא בא ליד כהן דאין דינו כפדיון הבן, וכדאמרינן לקמן במתני' (דף י"ב ע"ב) יעו"ש, לא שייך זה, דהא אין הפדיון תלוי במאי דקא חסר ממונא אלא בהפרשה תלוי ואפי' לא נתנו לכהן, דמהאי טעמא בספק בכור מפריש טלה להפקיע איסוריה, וכל כי האי עולה דמפקיע איסוריה אע"ג דלא קא חסר ולא מידי, ה"ה כשחבירו פודהו משלו, ולפי זה אפי' לר"א הוי דינא הכי, דהא אמרינן התם דמודה ר"א בספק פ"ח דמפריש טלה ומפקיע איסורו. ואי שייך דין זה לדעת הרמב"ם הוא בפדיון הבן, דכיון דבפדיון הבן לכו"ע אינו פדוי בהפרשה בלבד עד שיגיע ליד הכהן, דנמצא דכפי זה עיקר הפדיון תלוי בהנאת ממון שיגיע לו לכהן ודומה קצת למכר, א"כ הפודה בן חבירו בממון הפודה אי אמרינן דעיקר המצוה מוטלת על האב בעינן דהאב יתן משלו דקא חסר ממונא, אבל אם נתן אחר בשבילו דלא קא חסר ממונא אין בנו פדוי, דכל דבר שתלוי בחסרון ממון כל שהזוכה לא קא חסר ממונא אף דאחר קא חסר ממונא בעדו ושליחותיה דאב קא עביד אפשר דלא מהני. באופן דיש לצדד קצת דרב הונא מיירי בפודה מדעת חבירו, ועם כל זה איצטריך לאשמועינן: אבל האמת יורה דרכו דר"ה עיקר דינו הוא אם פדאו שלא מדעת בעלים, וכן מפורש בדברי התוס' בד"ה הפודה וכו' שכתבו וז"ל, ולא דמי לתורם משלו על של חבירו דאיבעיא לן פ' אין בין המודר [לו, ב] אם צריך דעת, דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ל, הרי מפורש דאפי' שלא מדעת הבעלים קאמר. ובעיקר כוונת התוס' לכאורה נראה דכוונתם לחלק דהכא לא כתיב בעלים, דס"ל דהכא אין המצוה תלויה בבעלים לשנצטרך שהפודה יפדה בשליחותו, אלא הרי הוא כהקדש דכל הרוצה לפדות פודה בלא שליחות המקדיש, וא"כ אף דמספקא לן לענין תרומה דאפשר דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה, היינו דוקא לענין תרומה דתלוי ביד בעלים וצריך שליחות, ואי לאו דזכות הוא לו הרי ליכא שליחות, אבל הכא אפילו נאמר דחוב הוא לו שפיר פדיונו פדוי כיון דמעיקרא לא בעינן בעלים ולא בעינן שליחות:
ואולם ראיתי להרב בצלאל ז"ל כ"י דגרס בדברי התוס' הכי, דהתם כתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם שהם כמו הבעלים ולכך בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל הכא לא אתרבי שליח בכלל בעלים עכ"ל, דלפי גירסא זאת נראה דאין הכוונה ע"ד האמור, דלעולם דס"ל דהכא נמי המצוה תלויה בבעלים והפודה צריך שיפדה בשליחותו כדין תרומה, אבל מ"מ יש לחלק בין פדיון לתרומה, דהא כבר נודע דעיקר דין זכין לאדם שלא בפניו כתב ה"ה בפ"ד מהל' זכיה [ה"ב] משם הרמב"ן, הביא דבריו הרב מחנ"א בהלכות זכיה סי' ו', והעלה שם דג' חלוקים יש, הא' מידי דהוי זכות גמור וליכא שום צד חובה, דנראה דכל כי האי גוונא אפילו לא נתרצה כששמע לאו כל כמיניה, והב' הוא היכא דאיכא צד זכות וצד חובה, וכגון אפי' במזכה מתנה לחבירו דאיכא צד חוב נמי משום דשונא מתנות יחיה, כה"ג אם נתרצה כששמע זכה אבל אם לא נתרצה כששמע לא זכה, והג' הוא דאיכא צד חוב אצל כל אדם, דכה"ג אפי' נתרצה כששמע אינו כלום יעו"ש. אלא דלע"ד סברא זאת שהעלה הרב דמידי שהוא זכות גמור אפילו לא נתרצה, מדברי הרשב"א בחי' לקדושין על (דף כ"ג ע"א) גבי מאי דקי"ל כרבנן דבין בכסף ובין בשטר ע"י עצמו וע"י אחרים, בד"ה ולענין הלכה, מתבאר דס"ל בהפך דין זה דאפילו בזכות גמור אין זכין בע"כ, זולתי בשטר שחרור מהטעמים שכתב שם יעו"ש. וא"כ גבי תרומה דאתרבי השליח כמו הבעלים עצמם, ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אין מציאות לאדם שיתרום את של חבירו אם לא בשליחות גמור, או ע"י דין זכיה דזכין לאדם בדבר שהוא זכות גמור וליכא צד חובה, וכגון בתורם משלו על של חבירו דאי אמרינן דלא קפיד איניש לעשות המצוה בממוניה הו"ל זכות גמור שמרויח שיעור תרומה וליכא צד חובה, דאפילו משום שונא מתנות ליכא שהוא אינו נהנה כלל מממון אחרים כי אם מבריח ארי מנכסיו הוא, דבכה"ג דהוי זכות גמור דאפי' אם לא נתרצה לאו כל כמיניה, כל כי ה"ג חשיב כשליחות גמור וכאילו עשאו שליח בפירוש מתחלה דמי, אלא דמשום דמבעיא לן דילמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה, א"כ הא איכא צד חובה, ואף דלא הוי חוב גמור דהא איכא צד זכות שמרויח ממון וצד חובה שמפסיד המצוה, ואם יתרצה כששמע כה"ג בעלמא שפיר דמי, מ"מ גבי תרומה דאתרבי שליח דומיא דבעלים לא מהני רצוי דאחר מעשה כיון דבשעת מעשה שלא מדעת בעלים היה, דלא דמי לדבר שהוא זכות גמור דבשעת הפרשה ליכא שום ספק דודאי ניחא להו לבעלים, כל זה הוא גבי תרומה אבל הכא גבי פדיון דלא אתרבי שליח בכלל בעלים לא בעינן שליחות ממש, אלא פדיונו פדוי מדין זכיה דמדין שליחות הוא, וכשם דזכין לאדם שלא בפניו אפילו בדבר דאיכא צד זכות וצד חובה כל שנתרצה כששמע, כמו כן נמי בפודה פטר חמור של חבירו, אף דבעיין לא אפשיטא ואפשר דאיכא צד חובה דהפסד מצוה, מ"מ הא איכא נמי צד זכות דריוח ממון דפדיונו לבעלים, וכל שנתרצה כששמע פדיונו פדוי והכא מיירי כשנתרצה כששמע, וכיון שנתרצה לבסוף הרי הוא פדוי למפרע:
ונראה דהעיקר בכוונת התוס' הוא כהדרך הב', דמלבד שלזה נוטה גירסת הר"ב ז"ל כאמור, יתר ע"כ דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ועינינו הרואות להרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם בפ"ק דקדושין [כג, ב] גבי הא דאמר רב הונא התם הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, שהוקשה להם דבעיא בנדרים היא ולא איפשטא, ואמאי לא פשיטו לה מהא דרב הונא, ותירצו הם ז"ל דלא חששו לפשוט אלא מברייתא או ממשנה, וכיוצא בה באותו פרק דאבעיא לן התורם משלו על של חבירו וכו' ולא אפשיטא, ולא פשטוה מדאמר רב הונא בבכורות הפודה פטר חמור של חבירו וכו', וטעמא נמי התם משום דלא בעו למפשטה אלא ממתני' או מברייתא עכ"ל, הרי מפורש מדבריהם דבעיין דהתורם משלו על של חבירו איפשיטא מהא דרב הונא דפטר חמור, וע"כ צ"ל דס"ל דדין פ"ח כדין תרומה דבפדיון נמי המצוה תלויה בבעלים והפודה צריך שיפדה בשליחותו כדין תרומה. ואע"ג דלפי' התוס' בעיין דתרומה לא נפשטה מהכא דיש לחלק, מ"מ כל היכא דאפשר להשוות דעות הפוסקים עדיף טפי, דלפי דרך הא' דס"ל דאין המצוה תלויה בבעלים סברתם היא מן הקצה אל הקצה עם הרמב"ן ודעמיה, אלא המחוור לומר כדרך הב', דהכא נמי בפדיון המצוה תלויה בבעלים:
אלא דעיקר פלוגתייהו תלוי בסברא אחרת, דלענין תרומה איכא פלוגתא אי גילוי דעת דקודם הפרשה או דאחר הפרשה מהני, כיון דתרומה לא הוי חוב גמור דהא לתרום עומד, ואם תרם שלא ברשות ובא בעה"ב ונתרצה מהני כיון דחשיב כדבר שיש בו צד זכות וצד חובה, דמדברי הרמב"ן שהביא הר"ן בפרק התקבל [גיטין סו, א] גבי מתני' דכל השומע יכתוב גט, וכ"כ הריטב"א שם בחידושיו דמהני גילוי דעת לחודיה, אבל מדברי הר"ן בפרק אין בין המודר (דף ל"ו ע"ב) נראה דס"ל דגילוי דעת לא מהני אלא בעינן שליחות גמור, וכמ"ש הרב מחנ"א בהלכות זכיה סי' ו' הנזכר לעיל יעו"ש, דלפי שיטת הרמב"ן והריטב"א דבתרומה נמי הוי כדין זכיה דעלמא, דאם יש צד זכות וצד חובה אם נתרצה אח"כ שפיר דמי, א"כ ע"כ צ"ל דמאי דקא מבעיא בתורם משלו וכו', הוא דדילמא מצד דניחא ליה לעשות המצוה חשיב כדבר דאיכא צד חובה אצל כל אדם דלא מהני רצוי דאח"כ, דאפילו אם נתרצה אח"כ לא מהני, ואי לא איפשטא בעייא מ"ש מפדיון דפדיונו פדוי, כיון דאפשר דמטעם הפסד מצוה חשיב כחוב גמור, אם לא דר"ה פשיטא ליה דזכות הוא לו. אבל התוס' ס"ל דכיון דשליח דתרומה אתרבי כמו הבעלים, לא מהני גילוי דעת כדעת הר"ן, וא"כ י"ל דבעיין דתורם משלו הוא דקא מיבעיא לן אם יהיה כדין זכות גמור דהתם לכו"ע מהני, או כדין צד זכות וצד חובה דא"כ הוא גבי תרומה לא מהני רצוי דאח"כ משא"כ גבי פדיון דמהני כאמור:
באופן דנלע"ד דהעיקר בדברי התוס' הוא כדרך הב', ופדיון פטר חמור נמי המצוה תלויה בבעלים והפודה פדיונו פדוי מטעם שליחות ודין זכיה הוא דזכיה מדין שליחות, אבל מדברי התוס' בפ' מרובה (דף ס"ח ע"ב) בד"ה הוא דאמר וכו', נראה דס"ל כהדרך הא' דדין פדיון פטר חמור כדין הקדש הוא לענין זה שיכול כל אדם לפדותו דאין המצוה תלויה בבעלים:
והרמב"ם בפ"ד דהל' תרומות [ה"ב] כתב וז"ל, והתורם משלו על של חבירו הרי זה תרומה, והרב מ"ל שם כתב ליישב סברת הרמב"ם, דס"ל כסברת הריטב"א דס"ל דבעיין איפשטא מהא דר"ה גבי הפודה פטר חמורו של חבירו, והביא הרב שם דברי התוס' דסוגיין, מתבאר מדבריו שם שהבין כוונת התוס' על הדרך הב' שכתבנו, שכתב על דבריהם וז"ל, ואעיקרא דמלתא דברי התוס' שגבו ממני, דהא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו מתרומה ילפינן לה, והתם גלי קרא ואמר אתם גם אתם לומר דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, א"כ פשיטא דבעינן דומיא דתרומה, ודברי התוס' צריכין אצלי תלמוד עכ"ל. ולע"ד לא הבנתי תמיהתו דהא מתבאר בפרק האיש מקדש (דף מ"א ע"ב) דלמסקנא התם אמרי' דבכל התורה ילפינן שלוחו של אדם כמותו מבינייא דקדשים וגרושין וקדושין, ואפילו תרומה ילפינן מינייהו ואמרינן דקרא דאתם לא איצטריך לעיקר שליחות אלא למעט שליחות גוי, אליבא דמ"ד דגוי איתיה בתרומה דנפשיה, ולר"ש דליתיה בתרומה דנפשיה איצטריך סד"א הואיל ואמר מר אתם ולא אריסין וכו', אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ"ל, באופן דמבואר שם דבכל התורה לא ילפינן מתרומה: ואע"ג דבפרק איזהו נשך (דף ע"א ע"ב) אמרינן, הא דר"א בדותא היא, מ"ש תרומה דלא, דכתיב אתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם נמי בני ברית, שליחות דכל התורה כולה נמי מתרומה גמרינן לה ע"כ, כבר עמד בזה הרשב"א בחידושיו לקדושין, וכתב דהתם ה"ק שליחות בכל התורה כולה דע"י ישראל ולא ע"י גוי מנ"ל מתרומה יעו"ש בדבריו, באופן דזה פשוט ממסקנא דסוגיין דקדושין, דשליחות דכל התורה מבינייא דקדשים וגרושין ילפינן, א"כ י"ל דדוקא גבי תרומה אתרבי שליח שיהיה כמו בעלים הלכך בעינן מה אתם לדעתכם וכו', אבל בכל התורה דלא אתרבי שליח בכלל בעלים אמרינן דמטעם דזכין לאדם וכו', כל מילתא דאיכא צד זכות וצד חובה כל שנתרצה כששמע חשיב כשלוחו למפרע דזכיה מדין שליחות היא. אלא דלע"ד ק"ק לסברת התוס', דלפי המסקנא בפרק האיש מקדש דכל שליחות ילפינן מבינייא, ופריך דא"כ אתם גם אתם דתרומה ל"ל, אם איתא לסברת התוס' דיש חילוק בין תרומה לכל התורה, א"כ נימא דאיצטריך קרא דאתם גם אתם לאלומי שליחות דתרומה שיהיה השליח כמו הבעלים ממש, ומדין זכות וגילוי דעת בלבד אינו מספיק:
וראיתי להרב מחנ"א בהל' זכיה סי' ז', דמתבאר מדבריו דס"ל בפשיטות דכוונת התוס' דשמעתין הוא עפ"י הדרך הא' שכתבנו, דס"ל להתוס' דפדיון פטר חמור הוא כדין הקדש דאין המצוה תלויה בבעלים, ואחר הפודה אותו אין אנו צריכין לא לשליחות ולא לזכיה יעו"ש. ולע"ד אינו נראה כן, דמלבד דלפי גירסת הרב בצלאל ז"ל אי אפשר לומר כן, יתר ע"כ דאפילו לפי גרסתנו אין דבריהם מורין כן, דאי כוונו לזה למה האריכו לומר מה אתם לדעתכם וכו', הכי הול"ל תרומה שאני דכתיב בעלים אבל הכא לא כתיב בעלים. ומהתימה איך לא ראה הרב דברי הרשב"א והריטב"א בחידושי קדושין שמזכירן בכמה דוכתין דהם סוברים דבעיין אפשיטא מההיא דהפודה פטר חמור, וע"כ צ"ל דס"ל דהמצוה תלויה בבעלים כתרומה. והרב ז"ל שם הפריז על המדה לומר דאפילו בפדיון הבן דחשיב כאילו כתיב בעלים דבכור בניך כתיב, עכ"ז יכול אחר לפדותו שלא מדעתו ולא בעינן שליחות, והלכך הפודה הוא מקיים המצוה ולא הבעלים כיון דלא בעינן שליחות, והביא ראיה לזה מדברי הר"ן בפ"ק דפסחים [ז, א] יעו"ש:
ולע"ד יש לדחות, דדעת הר"ן כמו ששיערנו לדעת התוס', דכבר כתבנו דהר"ן ס"ל דלא מהני גילוי דעת בתרומה, כמ"ש הרב עצמו בסי' ו' שם כנזכר לעיל, דס"ל דבעינן שליחות גמור, דשאני תרומה דכתיב אתם גם אתם דבעינן שיהיה השליח ממש כמו הבעלים, והלכך בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, והנה כי כן י"ל דלעולם דס"ל להר"ן דמצות פדיון הבן תלויה בבעלים, ואם פודה אחר בשליחותיה דאב קא עביד, והאב הוא המקיים המצוה כדין תרומה, אלא דהפודה בממונו כיון דאיכא צד זכות דקא מרויח ליה ממון ואיכא צד חובה דהפסד מצוה מממונו, יכול לפדותו אחר שלא מדעתו ופדיונו פדוי מדין זכיה דזכין לאדם וכו' כל שנתרצה כששמע, משא"כ בתרומה דכיון דבשעת הפרשה אינו זכות גמור לא מהני מה שנתרצה אח"כ כששמע, ועפי"ז הוא שחילק הר"ן לענין הברכה, דאף דאפשר ע"י אחר לא מברכינן עליה בעל כיון דעשיית השליח הוא מדעת הבעלים ממש ועשיית השליח כמעשה המשלח ממש הוא נחשב וחשוב כאילו לא אפשר ליפטר ממנה ע"י אחר, משא"כ בפדיון שאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו דאף דשליחותיה קא עביד דמדין זכיה הוא דעביד, מ"מ כיון דבשעת מעשה נעשה שלא מדעת בעלים אלא דמהני מה שנתרצה אח"כ, שייך לברך בעל: ואין ללמוד מתוספתא הזאת [ברכות פ"ו הי"ט] שהביא הר"ן, דלא מברכינן בהפרשת תרומה בעל לפשוט הבעיא דתורם משלו על של חבירו, דכבר כתבנו דלפי סברת התוספות עיקר הבעיא הוא אי בכה"ג הוא זכות גמור אפילו שלא נתרצה אח"כ, דבאופן זה הוי כאילו עשאו שליח בפירוש, או דלמא דיש בו צד זכות וצד חובה ולא מהני בתרומה, וא"כ ממ"נ אין כאן ראיה מענין הברכה, דאפשר דהוי זכות גמור וחשיב כאילו עשו הבעלים עצמם ולא שייך לברך בעל, או אפשר דלא הוי זכות גמור, ובתרומה לא מהני תורם משלו שלא מדעתו, וכיון דאי אפשר ליפטר ע"י אחר אין לברך בעל: והרב מ"ל הביא שם דברי התוס' דפ' מרובה הנזכר וסיים וז"ל, ונראה ג"כ שגירסת התוס' בבכורות לא היתה כגירסתנו דוק ותשכח עכ"ל. ולע"ד י"ל דגרסתם כגירסתנו דקודם הבעיא דפדיונו לבעלים או לא אמרינן מימרא דר"ה דאמר הפודה פ"ח של חבירו וכו', ומאי דמייתי התוס' להכריח דשלא מדעתו נמי פדוי מהבעיא ולא מעיקר מימרא דר"ה, היינו משום דיש לדחות דרב הונא מיירי דוקא מדעת בעלים כאשר צדדנו לעיל בתחלת דברי:
והנה לפי סברת הרמב"ם ורבינו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דס"ל דבעיא דתורם משלו על של חבירו נפשטא מהא דרב הונא בפודה פ"ח של חבירו, דכשם דלענין פדיון פדוי כן לענין תרומה תרומתו תרומה, נלע"ד דהיינו דוקא כשנתרצו הבעלים כששמעו דכיון דגלו דעתייהו אח"כ דניחא להו נתקיים המעשה למפרע דזכין לאדם שלא בפניו כל שנתרצה אח"כ, אבל אם לא נתרצו אח"כ אין תרומתו תרומה ואין פדיונו פדוי. דהא ודאי עיקר הבעיא היא דשמא מצד דניחא ליה למעבד מצוה דיליה חוב גמור מקרי ואין חבין לאדם שלא בפניו, דבהכי אפי' נתרצה אח"כ, ואם נפשטה הבעיא דלא הוי חוב גמור, מ"מ פשיטא דלא הוי זכות גמור דהא איכא צד חובה דזמנין ניחא ליה למעבד מצוה דיליה. ועוד דאפי' אם נאמר דחשיב זכות גמור כבר כתבתי לעיל דמדברי הרשב"א בחידושיו לקדושין נראה דלא ס"ל הכי, דאפי' בזכות גמור כגון הזוכה בעד חבירו בנכסי הגר ומהפקר דזכות גמור הוא דלא שייך שונא מתנות יחיה, ועכ"ז דוקא בנתרצה אבל אם לא מחה לא יעו"ש: