מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ו ס"ק א
רבי יהודה נשיאה [יא, א] הוה ליה ההוא פטר חמור שדריה לקמיה דר' טרפון וכו', הרי אמרו עין יפה בסלע וכו'. צריך להבין רבי טרפון כמאן ס"ל, אי כרבנן הא ס"ל דמקרא דתפדה ילפינן דאפי' כל שהוא, ואי כר"י בר' יהודה הא ס"ל דדוקא בסלע, וכיון דיליף לה מקרא דכל ערכך בשקל וגו' בדוקא הוא, וכל אפיא שוין דדוקא בסלע, ומנין לנו לומר דאיכא הני שלשה שיעורין דעין יפה ועין רעה ובינונית. ונראה פשוט דר"ט כרבנן ס"ל דקי"ל כוותייהו, ובוודאי דמן התורה שה דפדיון פטר חמור אין לו שיעור אלא דמדרבנן נתנו שיעורין הללו, כמו שתקנו חז"ל לענין תרומה דמן התורה חטה אחת פוטרת והם נתנו ג' שיעורין עין יפה אחד מארבעים ועין רעה אחד מס' ובינונית א' מחמשים, וה"ה לענין פדיון פטר חמור. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג עשין קמ"ה דשיעורין אלו הם מדרבנן יעו"ש:
אלא דצריך להבין לפ"ז דמאי פריך הש"ס למאי דקאמר רבא הלכתא ברגיא וכמה שלשה זוזים קשיא הלכתא אהלכתא, כיון די"ל דהלכתא דקאמר רבא הוא מתקנת חז"ל, והלכתא דפסיק רב נחמן כרבנן הוא לדאורייתא דמן התורה בכל שהוא סגי, דלא כר"י בר' יהודה דס"ל דמן התורה נמי בשקל. וי"ל דכוונת המקשן לומר דמאחר דמדרבנן יש שיעור, לא היה מן הראוי דלימא רב נחמן סתם הלכה כרבנן דמשמע דלענין מעשה הכי עבדינן בכל שהוא, כיון דעכשיו שתקנו חז"ל שיעור לא נ"מ אי מדאורייתא בכל שהוא דכיון דמדרבנן יש שיעור. וע"ז משני הש"ס דמאי דפסיק רב נחמן הכי הוא דנ"מ לעושה מעצמו בכל שהוא, דכיון דקי"ל כרבנן דמן התורה בכל שהוא מה שעשה עשוי ופדיונו פדוי, אבל אה"נ דבבא להמלך מורין לו השיעורין שתקנו חז"ל: אך צריך להבין במאי דפסיק רבא הלכתא ברגיא, דהא עיקר ג' שיעורין שאמרו רז"ל לאו במחלוקת שנוי לפסוק הלכתא כחד מן השיעורין, דהא חז"ל תקנו ג' שיעורין אלו לעין יפה ורעה ובינונית, ומה שייך בזה לפסוק הלכה לומר דלענין הלכה אין חילוק בין עין יפה לרעה ולבינונית דכל הדעות שוין ומשערינן בבינונית, דמנין ליה לרבא לומר כן ולדחות תקנת חז"ל שחילקו ביניהם ואמרו ששיעורו של זה לא כשיעורו של זה. ובאמת שמדברי רבינו הרמב"ן והרא"ש בפסקיו [סי' י"ב] נראה דלא גרסי הא דאמר רבא הלכתא ברגיא שלא הביאו זה כלל, כי אם קשיא הלכתא אהלכתא, אבל דברי רבא דאמר הלכתא דעל זה פריך קשיא הלכתא אהלכתא לא הביאו, ולפי האמור נראה דגירסא נכונה היא, דאיך אפשר שיפסוק רבא הלכתא הכי. אלא דצריך להבין דא"כ מאי קשיא הלכתא אהלכתא איכא, וצ"ל דכוונת המקשן הוא דמאחר דסברת רבי טרפון ע"כ הלכה היא דהא ר"ט מדרבנן קאמר אבל מדאורייתא ס"ל כרבנן דבכל שהוא, ובכן סברת ר"ט אפי' רבנן מודו בה, א"כ לענין הלכה הכי קי"ל, ואיך פסק ר"נ כרבנן דמשמע דלענין מעשה לכתחלה פודין בכל שהוא, ומשני דהוצרך לפסוק כרבנן לאפוקי מדר"י דמן התורה אין לו שיעור ונ"מ בדיעבד כאמור. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות בכורים דין י"ב דלא גריס הא דרבא, שהרי כתב וז"ל, בד"א כשהיו דמי פטר חמור מג' זוזים ולמעלה אבל אם היו דמיו פחות מג' זוזים אין פודין אותו אלא בשה או בג' זוזים ועין יפה לא יפחות מסלע ועין רעה בחצי סלע ובינונית בג' זוזים עכ"ל, ואם איתא דגריס כגרסתנו דפסק רבא הלכתא ברגיא א"כ איך כתב לענין הלכה הג' שיעורים דעין יפה ורעה ובינונית מאחר דרבא פסק דהלכתא ברגיא, אלא ע"כ צ"ל דגירסתו כגירסת רבינו הרמב"ן:
והנה הנראה מדברי הרמב"ם, דס"ל דהא דאמרי' עין יפה בסלע רעה בשקל בינונית ברגיא, היינו בזמן שבא לפדות במעות בשוויו, דבעין יפה לא יפחות מסלע אפי' שדמי הפטר חמור פחות מסלע, וכן על זה הדרך בעין רעה לא יפחות מחצי סלע אפילו שהפטר חמור אינו שוה כך, וכן נמי בבינונית, דכל מדה ומדה מאלו לא יפחות משיעורו אף שאין הפטר חמור שוה כ"כ, אבל אם בא לפדות בשה לא בעינן שום שיעור דאפי' כל שהוא סגי, אבל דעת רש"י והראב"ד אינו כן דס"ל דבשה נמי נאמרו השיעורים הללו. ונראה דדעת הרמב"ם הוא מטעם דאם בבא לפדות בשה נמי נאמרו השיעורים הללו, א"כ לעיל [י, ב] דאמרי' במתני' דהמקדש בפטר חמור אינה מקודשת, ופריך הש"ס הא מני לא ר"י ולא ר"ש, ומשני אמר רבה בר אבוה אמר רב לעולם ר"י וכגון שאינו שוה אלא שקל וסבר לה כר"י בר' יהודה, אמאי הוצרך לאוקמי מתני' דסתם לן תנא כר"י בר' יהודה דלא קי"ל כוותיה, בהיות שאפשר לאוקמא למתני' כר' טרפון, ומיירי מתני' בעין יפה שאינו שוה אלא סלע ובעין רעה שאינו שוה אלא חצי סלע ובבינונית דאינו שוה אלא רגיא, דבהכי ליכא למימר דתקדש במאי דביני ביני, דאע"ג דלרבנן שיעורין הללו דר' טרפון אינו אלא מדרבנן ולכתחלה בבא לימלך אבל בדיעבד מה שעשה עשוי, מ"מ י"ל כיון דמדרבנן לכתחלה צריך לפדותו בשה שוה כדמי הפטר חמור, הרי אין לה שום הנאה כדי שתתקדש בו, שכל שאין בידה לכתחלה לפדותו בפחות ליהנות במאי דביני ביני נמצא דלאו מידי יהיב לה, ואף דלכתחלה נמי הוא מדרבנן מ"מ הרי היא אינה יכולה ליהנות, והרי זה דומה למקדש באיסורי הנאה מדרבנן שכתב הרמב"ם בריש פרק ה' מהל' אישות [ה"א] דאינה מקודשת יעו"ש זה נראה קצת סמך לסברת הרמב"ם:
אך קשה דאם כסברת הר"מ דדברי ר' טרפון קאי לפודה בדמים, ואתא לאשמועינן דלא יפחות מג' שיעורים אלו אפי' אינו שוה כ"כ, א"כ הרי מצינו תנא דס"ל בהדיא כר' יצחק אמר ר"ל דאמר לקמן [יא, א] דפודהו בשוויו, וא"כ אמאי שקיל וטרי הש"ס לומר דסברת ר"ל לא אתי אלא לר"ש ולא לר"י, ורבינא קשיא ליה דהא קי"ל כר"י עד דמסיק לומר דאפי' כר"י אתי דלא יהא חמור מן ההקדש, דמכל זה נראה דסברא זאת הולידה ר"ל וליכא שום תנא דאמר בפירוש כן, והוא תימה דסמוך ונראה לזה הביא הש"ס ברייתא כר' טרפון דע"כ הכי ס"ל ואמאי לא הזכירה כלל. ועוד דלפי סברתו מאי דמקשה הש"ס קשיא הלכתא אהלכתא, הו"ל לתלמודא לתרוצי כאן בבא לפדות בשה כאן בבא לפדות במעות, וכמו שהקשה הרדב"ז וז"ל, אלא דאכתי קשה למה לא כתב החילוק שיש בין הבא לימלך לעושה מעצמו, ואם היתה גירסתו כגירסת הספרים שלנו צ"ע, [ולפי מה שכתב, כך הו"ל לתלמודא לתרוצי, כאן בבא לפדות בשה כאן בבא לפדות במעות] עכ"ל:
לכן נראה לעניות דעתי לומר דהרמב"ם לא גריס ל"ק כאן בבא לימלך וכו', אלא גירסתו היא קשיא הלכתא אהלכתא, לא קשיא כדאמר ר"י אמר ר"ל מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה וכו' וכל הנמשך, ומפני גירסא זאת פי' דברי ר"ט דבבא לפדות בדמים מיירי, דבלאו הכי אי אפשר להבין המשך הסוגיא, אמנם אי מיירי בבא לפדות בדמים אתי שפיר, וכוונת המקשן שהקשה קשיא הלכתא אהלכתא, הכוונה לומר דקס"ד לומר כדסבר רב אחא למימר דסברת ר"ל לא אתי אלא לר"ש ולא אליבא דר"י, וע"ז מקשה דקשיא הלכתא אהלכתא דהא קי"ל כר"י, הן דר"י ור"ש הלכה כר"י והן דסתם לן תנא כר"י כדפריך רבינא לרב אחא, והכא אפסיקא הלכתא כר"ט דאם בא לפדות בדמים שלא יפחות מהשיעורים הללו אלמא פודין נמי בדמים, ומשני ל"ק כדאמר ר"י אמר ר"ל וכו', כלומר דלר"ט יש לומר כדמסקינן אליבא דר"ל, דאפי' לר"י קאמר, ומטעם דלא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו, אלא דכפי זה צ"ל דגריס הר"ם אמר רבא הלכתא ברגיא, וכבר כתבנו דמדברי הר"ם נראה דלא גריס ליה:
לכן נראה דלפי גירסא זאת מה שכתב הרמב"ם דדברי ר"ט הוא בפודה בדמים, הוא לפי המסקנא דמשני הש"ס ל"ק כדאמר ר"י אמר ר"ל, אבל המקשן שהקשה קשיא הלכתא אהלכתא קס"ד דר"ט בבא לפדות בשה מיירי כפירוש רש"י והראב"ד, ועל זה הקשה ממאי דפסק רב נחמן הלכה כרבנן דבכל שהוא כמו שהוא לפירוש רש"י ודעמיה, והתרצן חדית לן לומר דלא מיירי בפודה בשה אלא כדר"ל דאם אין לו שה פודהו בשוויו, וע"ז קאמר ר"ט דאם בא לפדות בשוויו לא יפחות מג' שיעורים הללו אפי' שאינו שוה הפטר חמור כ"כ. ואולם אכתי יל"ע על הרמב"ם דכיון דעיקר הטעם דיכול לפדותו בשוויו שלא בשה, הוא משום שלא יהא חמור מן ההקדש, א"כ מה טעם החמירו בו יותר מן ההקדש, דאילו בהקדש פודהו בשוויו ממש, דאפי' ההקדש שוה פרוטה פודהו בשוה פרוטה דוקא ולא יותר, ואם בהקדש החמור לא החמיר לעשות שלא יפחות משיעורים הללו לא יהיה פטר חמור חמור מן ההקדש, וי"ל: