אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות ד ס"ק ה

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ד ס"ק ה

אות ד ס"ק ד

גמ' [ט, ב] וכיון דלעצמו הוא ל"ל לאפרושי לאפקועי איסורא מיניה וכו', מתני' מני ר"י היא וכו'. וכתבו התוס' בד"ה לאפקועי לאיסורא וכו' וז"ל, דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש, כמו שאין נותן לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק עכ"ל. ונראה דהוקשה להם אימא לפוטרו ממצות עריפה, דכיון דקי"ל דכל מצות עשה אם נסתפק אם קיימה או לא חייב לחזור ולקיימה כדאמרינן גבי ספק אם קרא ק"ש דחוזר וקורא, כדאמרינן בברכות (דף כ"א ע"א), ופסקו כן להלכה בא"ח סי' ס"ז [סעי' א'] יעו"ש. ולאו דוקא היכא דאיכא חיוב ברור כמו הכא גבי ק"ש, וכן ספק נטל לולב וכיוצא, דאתיליד ספיקא בתר דאיכא חיובא, אלא אפי' בדבר דעיקר הספק הוא אי גברא בר חיובא הוא או לא, ספיקא להחמיר וחייב לקיימה מספק, כמו שמתבאר בדברי הפוסקים לענין טומטום ואנדרוגינוס דהוא ספק איש ספק אשה, כדאמרי' לענין סוכה בסי' תר"ם [סעי' א'] דחייבים בסוכה מספק, וכמו כן לענין שאר מ"ע דהנשים פטורות הם חייבים מספק, אף דעיקר הספק אי גברא בר חיובא, וא"כ ה"ה הכא נימא דלאו מטעמא דאסור בהנאה, אלא לפוטרו ממצות עריפה דמספק חייב לקיימה, מידי דהוה אשאר מצות דחייב לקיימם מספק, אף דעיקר הספק הוא אי גברא בר חיובא או לא. ותירצו דלא שייך למימר הכי אלא במצות דליכא הפסד ממון, אבל במצות עריפה דאם אנו באים לחייבו לקיים המצוה מספק הרי אנו מפקיעים ממנו זכות ממון שיש לו, שע"י העריפה מפסיד ממון, ובפרט דאחר עריפה לכ"ע אפי' ר"ש מודה דאסור בהנאה כדאמרינן לקמן [י, ב], וכמו שאין אנו מחייבים אותו ליתנו לכהן מספק, דבכל ספק ממון אזלינן לקולא והמוציא מע"ה ואוקי ממונא בחזקת מאריה, כן אין אנו מחייבים אותו לעורפו להוציא ממנו זכות הממון שיש לו, דהעריפה היא כאילו בא להוציא ממון ממנו:

אך קשה דאמרינן לקמן בסוף פרקין (דף י"ב ע"ב) במתני', דלרבנן דקי"ל כוותייהו המפריש פדיון פטר חמור ומת דאין חייבים באחריותו כפדיון מעשר שני, דמשעה שהפרישה הרי הוא פדוי, אף דאכתי לא בא ליד כהן, דמתבאר מזה דעיקר מצות פדיה בפטר חמור הוא ההפרשה, דלא הוה כפדיון הבן דאפילו הפריש ה' סלעים לא קיים המצוה עד שיבא ליד כהן, וא"כ הכא אכתי קשה דלמה מוקמינן למתני' כר"י הא אפילו כר"ש אתי, והא דמפריש טלה לעצמו לאו לאפקועי איסוריה הוא אלא לקיים מצות פדיה הוא, דמספק חייב לקיים המצוה מידי דהוה לשאר מצות, דהכא נמי חייב מספק, ואף שהוא לעצמו בהפרשה בלבד מקיים המצוה, כיון דנתינת הכהן אינו מעכב, דמתני' אתיא כרבנן דקי"ל כוותייהו דאינו חייב באחריותו, ואם תרצו התוס' לענין מצות עריפה מה יענו לענין מצות פדיה דמצות פדיה קודמת. ואין לומר כיון דכתיב ואם לא תפדה וערפתו איכא למימר כל דאיתיה בעריפה איתיה בפדיה, כדאמרי' גבי חליצה ויבום בפרק החולץ (דף מ"א ע"ב), דהיינו טעמא דלא תחלוץ בתוך ג' חדשים משום דכתיב אם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ יבם, כל העולה ליבום עולה לחליצה וה"ה הכא. דהא ליתא, דהא פריך התם מהא דהספיקות חולצות ולא מתייבמות, ומשני הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא, הכא אם יבא אליהו ויאמר דהא לא איעבר מי משגח ביה ויבמינן לה וכו' יעו"ש, וא"כ הכא כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהאי בכור הוא הרי הוא בן פדיה ועריפה הוא, אלא דעכשיו דלא ידעינן אם הוא בכור לא מחייבינן ליה בעריפה להפקיע ממנו זכות ממונו ומשו"ה ליתיה בעריפה, אבל במצות פדיה דמקיים המצוה בלי הפקעת ממון ממנו, אמאי לא יהיה חייב לקיים המצוה מספק כשאר מצות:

ואי לאו דברי התוס' היה אפשר לומר דלפי מ"ש לעיל [או"ק ד'] משם הרא"ש, דהביא ראיה מהא דזכר ונקבה דמפריש טלה לעצמו, לומר דכיון דאיתיה בתקנתא לא אזלינן בתר רובא אע"פ שיש כאן רובא לפטורה מטעם חציצה כנזכר לעיל. י"ל דה"ט דמוקי מתני' כר"י דלאפקועי איסורא מיניה הוא, משום דבהכי ניחא דכיון דאיסורא רביע עליה, איכא למימר דהחמירו חכמים לומר דלא אזלינן בתר רובא להתיר, אבל אי טעמא דמתני' משום קיום מצות פדיה אין סברא לחייבו מספק במקום דאיכא רובא לומר שאינו חייב, דדוקא בספק שקול אמרינן בשאר מצות דחייב לקיים מספק, אבל בדאיכא רובא לפטור בתר רובא אזלינן. אבל לפי דברי התוס' דלא ניחא להו בתירוץ זה לגבי מצות עריפה, ותירצו באופן אחר, קשה דמה יענו לענין מצות פדיה כאמור. ועוד דאפילו בלאו דברי התוס' נראה דס"ל להש"ס דלר"ש דאפי' בספק שקול דליכא רובא להיתר אינו צריך להפריש, דהכי משמע לקמן (דף י"ב ע"ב), דקא בעי מהו לפדות בבהמת שביעית, ודאי לא תבעי לך וכו', כי תבעי לך ספק, ואליבא דר"ש לא תבעי לך דלית ליה ספק, כי תבעי לך אליבא דר"י ע"כ, ואם איתא הא לר"ש נמי תבעי ליה בספק שקול דבעי לאפרושי לקיים מצות פדיה, ודוחק לומר דפשיטא ליה דהפרשה דקיום מצוה לא חשיב כסחורה, דדוקא בהפרשה דלאפקועי איסוריה קמ"ל דחשיב כסחורה טפי ודו"ק:

ועיין במ"ש הרמב"ם בפי"ב מהל' בכורים דין ט"ז וז"ל, גר שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר וכו', הרי זה חייב לערוף או לפדות ואם פדה בשה השה של גר שהמע"ה עכ"ל, דמדכתב לשון חייב לפדות וכו', ולא כתב כמ"ש גבי ילדה זכר ונקבה בדין י"ט מפריש טלה כדי להפקיע קדושה ממנו, ולא נקט לשון חייב כדנקט הכא, ש"מ דס"ל דהכא דהוי ספק שקול חייב לקיים המצוה מספק כדין שאר מצות כאמור ודו"ק:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה