אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות ד ס"ק ד

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ד ס"ק ד

אות ד ס"ק ג

מתני' חמורה שלא בכרה וילדה ב' זכרים וכו'. הנה בגמ' [ט, א] אמרינן דמתני' דלא כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם, ואביי דאמר הא דר"י הגלילי לא אמר אלא בבכור בהמה טהורה איתותב, ופריך הש"ס [ט, ב] ורבנן לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדיש דאי כוליה רחם מקדיש וכו' חציצה מיהא איכא, ומשני אמר רב מין במינו אינו חוצץ ע"כ. והתוס' [בד"ה אמר] והרא"ש [סי' י'] שם גרסי אמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ. והתוס' הקשו מההיא דפרק בהמה המקשה [ע, א] דבעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו ותירצו וז"ל, וי"ל דהכא במקצת הרחם פנוי איכא למימר טפי שמין במינו אינו חוצץ, אי נמי אחותו הויא חציצה טפי מאחיו עכ"ל. ולתירוץ האחד איכא למידק מההיא דאמרינן בזבחים (דף ק"י ע"א), עלה דמתני' המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב, ופריך אמאי הא איכא חציצה, ושני אמר שמואל בשהפכן, ור"י אמר אפי' תימא בשלא הפכן והא מני ר"ש היא וכו', רב אמר מין במינו אינו חוצץ ע"כ. הרי התם דלרב אמרינן מין במינו אינו חוצץ אף דבשלא היפך החלבים למטה, הבשר חוצץ לגמרי בין האימורים למערכה וליכא שום צד פנוי ועכ"ז אמרינן דאינו חוצץ. ונראה דעיקר סברת התוספות הוא התירוץ הב' דאחותו שאני, וכמו שנראה מדברי התוס' בשמעתין בד"ה זכר ונקבה וכו', וכן נראה מדברי התוס' לקמן (דף י"ז ע"ב) ד"ה זכר ונקבה וכו' יע"ש. ונראה דה"ט דדוקא בב' זכרים דשניהם קדשי בבכורה זה שיצא ראשון משו"ה חשיב מין במינו, אבל זכר ונקבה לא הוי מין במינו הואיל ולא קדיש בבכורה דזכר דבר מקדש הוא לא חייץ, וכ"כ התוס' חיצוניות הביא דבריהם גאון עוזנו הרב בצלאל כ"י, וכן מוכח מדברי הרא"ש בפסקיו [סי' י']. דבהכי ניחא ההיא דזבחים לפי תירוץ זה דהתם נמי אף דבקרבן זה אין הבשר ראוי להקרבה כי אם האימורים, מ"מ בקרבן עולה דכולה לגבוה סלקא הבשר נמי בר הקרבה היא ומשו"ה חשיב מין במינו:

הן אמת דלסברת שמואל דהתם דמוקי לה בשהפכן וכן לר"י דמוקי לה כר"ש עכצ"ל דס"ל מין במינו חוצץ, צריך להבין דמה יענו למאי דפריך הש"ס הכא לרבנן דאי כוליה רחם מקדש חציצה הוי. וי"ל דלדידהו דוקא הכא לא הוי חציצה כיון דאחיו בר מקדש בבכורה הוא, ובהאי לידה גופיה אי לאו דהקדים אחיו לצאת איהו גופיה היה ראוי לצאת קודם ולמקדש בבכורה, משא"כ התם דבהאי קרבן גופיה הבשר לאו בר הקרבה הוא כלל, ובכה"ג לא חשיב כ"כ מין במינו אף דהבשר ראוי הוא בקרבן אחר להקרבה. ועוד י"ל דאינהו ס"ל דרבנן ס"ל דמקצת רחם מקדש ולא חיישינן לחציצה: והרמב"ם בפי"ט מהל' מעשה הקרבנות דין ה' פסק כרב בההיא דהמעלה בחוץ, וכתב מרן הכ"מ דפסק כרב לגבי שמואל באיסורי, ואע"ג דרבי יוחנן אמר הא מני ר"ש היא לא חייש ליה, משום דמוקי מתני' כיחידאה, וקרוב הדבר שאף הוא לא אמרה אלא לומר דאפשר לאוקמה מתני' הכי ולא לומר שתהא הלכה כיחידאה עכ"ל. ודוחק גדול הוא לומר הכי, דאדרבה מדדחיק נפשיה ר"י לאוקמי מתני' כי אם בהכי דסתמא קתני מתני', ולא מצי לאוקמי בשהפכן, וע"כ ס"ל דמין במינו נמי חוצץ. לכן נראה לע"ד דהרמב"ם פסק כרב לגבי דר"י מטעם דרב אשי דהוא בתרא ס"ל בשמעתין דמין במינו אינו חוצץ, דלא ס"ל לחלק כמו שחלקו התוס' דשאני התם דמקצת הרחם פנוי דאין טעם כלל בחילוק זה, דכיון דאמרינן דכוליה רחם בעינן מה לי מקצת פנוי או ליכא מקצת פנוי, וכן נראה שהתוס' עצמם עשו עיקר מתירוץ הב' דיש חילוק בין זכר לנקבה כאמור, ולא ס"ל לחלק כמו שחלקנו לומר דשאני התם דבהאי לידה עצמה היה ראוי למקדש בבכורה משא"כ בקרבן, ומשו"ה פסק כרב התם כיון דרב אשי דהוא בתראה ס"ל הכי. ובפרק ה' דיומא (דף נ"ח ע"א) קא מבעיא לן הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו, מין במינו חוצץ או אינו חוצץ ומסיק דאינו חוצץ, וכן פסק הר"מ בפ"א מהל' פסולי המוקדשים דין כ"א, והתם נמי ה"ט משום דב' המזרקים ראוים לקבל הדם דשניהם כלי שרת נינהו. ובפרק לולב הגזול (דף ל"ז ע"ב) אמרינן אמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא וכו', ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ, וקי"ל כרבא כמ"ש הר"מ בפ"ז מהל' סוכה [הי"ב]. וכיון דבכל הני קי"ל דמין במינו אינו חוצץ משו"ה פסק הר"ם הכא כרב דלא כר"י ושמואל:

והנה כתבו התוס' בשמעתין בד"ה זכר ונקבה וז"ל, וא"ת לר"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם אם יצאו ב' בבת אחת אין הזכר קדוש לפי מה שפירשנו לעיל נקבה חוצצת, ועוד תנן לקמן [יז, ב] זכר ונקבה אין לכהן כלום, משמע דקאי איצאו ב' ראשיהם כאחת דרישא דנקבה מבטלת בכורת זכר שגם היא פטרה בכורת רחם, וא"כ סמוך מיעוט דבבת אחת למחצה דנקבות קודמות והוו להו זכרים קודמים מיעוטא, וי"ל כדפי' לעיל דבספק מועט החמירו להפריש טלה לעצמו עכ"ל. ויל"ע בדבריהם דאמאי נקטו קושיתם הראשונה דמטעם חציצה אליבא דר"י הגלילי דוקא, כיון דמתניתין אחר דאתותב אביי מתני' דלא כר"י הגלילי, ואמאי לא הוקשה להם אפי' לרבנן, דהא לרבנן אף דאי אפשר לצמצם לומר שיצאו בב"א, מ"מ הא איכא מיעוטא בהדי מחצה יולדות נקבה תחלה דנפיק מקצתה של נקבה בהדי זכר מקמיה דניפוק ליה רוב ראשו דזכר, והויא ליה חציצה דנקבה חוצצת, דמטעם זה הוא מאי דפריך הש"ס לרבנן בב' זכרים דחציצה מיהא הוי. ואולי דנקטו קושייתם אליבא דר"י הגלילי מפני קושייתם הב' שהקשו, ועוד תנן וכו' דהוי אליבא דר"י הגלילי דוקא, דכוונתם לומר דביצאו ב' ראשיהם כאחת הנקבה מבטלת בכורת זכר דבעינן כוליה רחם מקדש, ובכה"ג הנקבה נמי פטרה בכורת רחם ולאו מטעם חציצה הוא, אלא מטעם דהנקבה פטרה נמי בכורת רחם. וכן מתבאר בדברי התוס' לקמן (דף י"ז ע"ב) ד"ה זכר ונקבה וכו' יע"ש, וכיון דלאו משום חציצה הוא לא שייך זה אלא ביצאו בב"א לר"י הגלילי:

וצריך להבין בסברא זאת דביצאו בב"א בלא טעם חציצה מתבטל בכורת הזכר, מטעם דלא פטר הזכר כל הרחם, דא"כ איך קס"ד דאביי לומר דמתני' אפילו כר"י אתי, דלא אמר ר"י אלא בבהמה טהורה דכתיב הזכרים משא"כ בבהמה טמאה, דבהכי מיירי מתני' אפילו ביצאו ב' בב"א, דכיון דלא חדית לן קרא גבי בהמה טמאה לחייב ליתן ב' לכהן, א"כ איך קתני במתני' דנותן טלה אחד לכהן, הא כיון שיצאו ב' כאחד ליכא חד זכר מהם דפטר כל הרחם, שהרי חבירו נמי פטר בכורת הרחם, וכיון דאי אפשר דליהוו שניהן בכורים הרי האחד מבטל בכורת חבירו דומיא דנקבה, דבשלמא בבהמה טהורה דב' קדשי הרי חשבינן לב' כגוף אחד, אבל בבהמה טמאה דלא קדיש אלא אחד, הרי כל אחד מבטל בכורת חבירו כיון דאי אפשר דלקדשו ב', ולא פטר אחד כל הרחם ולמה יחול קדושת בכור על אחד מהם, ויש ליישב ודו"ק:

והנה מ"ש התוס' לתרץ דאפילו דאיכא רובא להתיר חיישינן למיעוטא והחמירו חז"ל להפריש טלה לעצמו, כ"כ הרא"ש בפסקיו [שם], שכתב גבי מתני' דב' חמורות וילדו ב' זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן, דגם צריך להפריש טלה א' לעצמו דשמא ב' זכרים בכורות הם, דאע"ג דהוו להו תרי ספיקי שמא אחת ילדה ב' זכרים ואחת ילדה נקבה, ואת"ל אחת ילדה זכר ואחת ילדה זכר ונקבה שמא יצאתה נקבה תחלה, אפ"ה כיון דאפשר לו בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קא מפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו, לית ליה למסמך אהתירא דב' ספיקי. דאשכחן נמי דעל רובא לא סמכינן, שהרי שנינו זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו, ואע"פ שיש כאן רובא לפטורה, דמחצה יולדות נקבה תחלה ונהי נמי דילדה זכר תחלה מעוטא נפיק מקצתם נקבה בהדי זכר וכו' והויא ליה חציצה וכו' עכ"ל. ויל"ע קצת דלפי מ"ש דאיכא מיעוטא דנפיק מקצת הנקבה מקמי דנפיק ליה רוב ראשו דזכר והויא ליה חציצה, אמאי כתב דליכא אלא תרי ספיקי בב' זכרים ונקבה, הא איכא תלתא ספיקי, שמא אחת ילדה ב' זכרים ואת"ל אחת ילדה זכר ונקבה שמא יצאת נקבה תחלה, ואת"ל שלא יצאת תחלה שמא נפיק מקצת נקבה מקמי דניפוק רוב ראשו דזכר והויא ליה חציצה, דבהכי הוי רבותא טפי: ובעיקר סברא זאת דשמעינן מהכא דלא סמכינן על רובא דכיון דאפשר לה בתקנתא חיישינן למיעוטא, יש לעמוד דא"כ איך קי"ל בעלמא דבשאר י"ח טריפות אף לכתחלה אין צריך לבדוק כלל, דסמכינן ארובא ורוב בהמות כשירות הם, וכמו שמתבאר בפ"ק דחולין (דף י"ב ע"א) דאמרינן אליבא דר"מ ודילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, אלמא דלרבנן אפילו היכא דאפשר נמי אין בודקין כלל, וכמו שמתבאר מדברי רש"י והרשב"א שם בחידושיו יעו"ש, ומ"ש מהכא דכיון דאפשר בתקנתא בלא פסידא החמירו שלא לסמוך ארובא, דהא בטרפות ג"כ איתנהו בתקנתא לבדוק אותם בלא שום פסידא ואמאי החמירו בזה יותר מזה. ואדרבה נראה דיותר יש להקל בענין בכור כיון דאיכא רובא וחזקה להתיר, דכיון דיש לנו ספק אם זה הזכר הוא בכור או לא, איכא למימר העמד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהוא חולין במעי אמו, וכמו שכתבו התוספות לקמן בפ"ג (דף כ' ע"ב) ד"ה חלב פוטר יעו"ש, דכתבו דשייך לומר חזקה זאת דאוקי הוולד בחזקת שאינו קדוש, וכן כתב הרא"ש שם בפ"ג בפסקיו [סי' ב'] יע"ש, משא"כ בעלמא לענין טריפות דליכא אלא רובא להתירו וליכא שום חזקת היתר. וכמו כן קשה למ"ש הרא"ש גבי ב' זכרים ונקבה דאף דאיכא ס"ס לא סמכינן כיון דאפשר בתקנתא, וכן כתבו רש"י והתוס' בשמעתין, וצריך להבין מ"ש ממ"ש הפוסקים דסמכינן אס"ס אפילו היכא דאפשר לברר ע"י בדיקה, כמ"ש מהרא"י בפסקיו בס"ס ק"י, וכן העלה הפר"ח בכלליו אות ב' יעו"ש, הרי דאפילו אפשר לברר ע"י בדיקה וליכא שום פסידא סמכינן אס"ס להתיר, והכא אמאי לא סמכינן כיון דאיכא תקנתא ויש לישב ודו"ק:

והנה גרסינן בתוספתא בספ"ק דבכורות [ה"ו], חמורה שלא בכרה וילדה ב' זכרים נותן טלה א' לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו, שתי חמורות שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן ב' טלאים לכהן, זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה נותן טלה א' לכהן, ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות ואין ידוע אין כאן לכהן כלום אלא מפריש טלה א' ופודה כל א' וא' לעצמו עכ"ל. ומהתוספתא הזאת קשה למ"ש הרמב"ם בפי"ב מהלכות בכורים דין כ"א, ילדו ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות אין לכהן כלום ואינו צריך להפריש טלה לעצמו, וזה הפך התוספתא, ומהתימה על הראב"ד שהשיג עליו שם ולא השיג מכח התוספתא וצ"ע:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה