מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ד ס"ק ג
ודע דבענין איסור בשר אדם איכא ג' סברות, דלדעת הרמב"ם [פ"ב מה' מאכ"א ה"ג] ודעמיה איכא איסור עשה, ולדעת רבינו הרמב"ן והרשב"א ליכא אפילו איסור עשה, ולדעת הרא"ה והריטב"א הביא בספר אסיפת זקנים בפרק אע"פ [כתובות ס, א] בסוגיא הנזכרת לאו נמי איכא יעו"ש. ויל"ע לסברת הרא"ה והריטב"א דא"כ מאי קשיא להו לש"ס בשמעתין, דבין לרבנן ובין לר"ש אמאי איצטריך קרא לאסור חלב טמאה דתיפוק ליה מדתניא הטמאים לאסור צירן וכו', ונדחק הש"ס לתרץ זה מטעם דחדוש, תיפוק ליה דאיצטריך קרא לאסור כי היכי דלא נילף היתר חלב בהמה טמאה מקל וחומר דחלב מהלכי שתים, ומה אדם דבשרו אסור והאוכלו עובר על לאו והחמרת במגעו הקלת בחלבו, בהמה שהקלת במגעו אינו דין להקל בחלבו, וכיון דאיכא ק"ו להתיר אף דאיכא קרא דהטמאים לאסור צירן הו"א דחלב שאני כדין חלב מהלכי שתים, ע"כ איצטריך קרא אחרינא לאסור החלב:
עוד יל"ע לדעת הרא"ה והריטב"א דס"ל דבשר אדם אסור מן התורה, מההיא דאמרינן בירושלמי בנדה בפרק המפלת הלכה ב', עלה דתנן במתני' התם דלר"מ המפלת כמין בהמה חיה ועוף הוי ולד, ר' חגי א"ר חנינא חברין דרבנן מקשין לה על ר"מ, הפילה דמות עורב עומד בראש הדקל ואומר לו בא וחלוץ או יבם, אמר ליה רבי מנא עד דאת מקשי לה על דר"מ, קשיתא על דרבנן דמר רבי יסא בשם ר"י, כולו אדם ופניו בהמה אינו ולד, כולו בהמה ופניו אדם ולד הוא, כולו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה ואומרים לו בא לשחטך וכו' ע"כ. והכוונה פשוטה דפריך ליה ר' מנא דאמאי לא מקשה כי האי גוונא אפי' לרבנן, דהא אמר ר' יוחנן דכ"ע מודו בכולו אדם ופניו בהמה דאינו ולד ואינה טמאה לידה אפילו לר"מ, ובכולו בהמה ופניו אדם אפי' רבנן מודו דטמאה לידה דולד הוי, וא"כ איכא לאקשויי לכ"ע בכולו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה ואומרים לו בא לשחטך, וכן בהפכו. ואם איתא דבשר אדם אסור מן התורה איך קאמר הירושלמי בכולו אדם ופניו בהמה דאומרים לו בא לשחטך, כיון דקי"ל היוצא מן הטמא טמא, וזה שנולד מן האדם שהוא אסור כדין בהמה טמאה היוצא ממנו אף דפניו בהמה וחשיב כבהמה לגמרי מ"מ דינו כדין בשר אדם לאיסור אכילה. ובשלמא לדעת הרמב"ם דס"ל דאיסור בשר אדם אינו אלא איסור עשה לק"מ, לפי מ"ש ה"ה בפ"ב מהל' מאכ"א ליישב מה שהקשו עליו, דאם איתא דבשר אדם אסור מן התורה איך אפשר דחלב יהיה מותר, כיון דקי"ל היוצא מן הטמא טמא, דאין כלל זה אלא לטמאין בלאו, אבל באדם דאינו אלא בעשה לא נאמר כלל זה יע"ש, אבל לדעת הרא"ה והריטב"א קשה. וי"ל והוא פשוט דמאי דאמרינן בירושלמי עומד וקורא בתורה ואומרים לו בא לשחטך, לאו למימרא דמותר לישראל אם ישחטנו דפשיטא דלישראל אסור דהיוצא מן הטמא טמא, אלא תמיהת הש"ס היא לומר דאיך אפשר שיהיה מציאות זה בעולם שיעמוד לקרות בתורה כבן אדם ויהיה מותר לשוחטו כבהמה למכור לגוי זה אין הדעת סובלתו, ואמאי באופן זה דפניו כבהמה אינו ולד לענין טומאת לידה כיון שכל גופו כבן אדם ממש:
והפר"ח בסי' י"ג ס"ק י"ז הביא ראיה לומר, דאם מצא בבהמה דמות בהמה אע"פ שרגליה עוף דמותר באכילה מהירושלמי הנזכר, דמוכח מיניה דהכל תלוי בדמות יע"ש. ונראה פשוט דאין כוונת הרב להביא ראיה גמורה משם, דהא התם במין זה דכולו אדם ופניו בהמה וכן בהפכו מיירי כשנולד מן האדם, ומה ראיה הוא לדין הנמצא בבהמה, דאמרי' בגמ' [חולין סט, א] דהשוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסור, ואמרינן דה"ט משום דבעינן פרסה וליכא, וא"כ כיון דגזרת הכתוב דבעינן פרסה אפשר דאפי' מצא דמות בהמה ורגליה כרגלי עוף אסורה, דאף דהתם בירושלמי מוכח דהכל תלוי בדמות הוא לענין הנולד מן האדם, אבל לענין בהמה דאיכא מיעוטא דקרא מנ"ל. אלא עיקר ראייתו הוא דרך גלוי בעלמא, דהא איכא טעמא אחרינא בגמרא משום דבעינן בהמה בבהמה לאפוקי עוף, דלטעם זה ע"כ מצא דמות בהמה ורגליה כרגלי עוף מותר, כיון דקרינן ביה בהמה בבהמה, דהא מוכח בירושלמי דהכל תלוי בדמות דאם פניו בהמה דינו כבהמה, וכיון דלטעם זה ע"כ דמותר י"ל דה"ה לטעם דבעינן פרסה וליכא. והפרי תואר ז"ל שם סוף ס"ק ט"ו לפי הנראה דלא ראה הירושלמי במקומו, ודימה שהירושלמי מיירי בנולד מן הבהמה וע"ז הוצרך לדחות ראיית הפר"ח מטעם דהירושלמי אזיל לשיטתיה דעיקר הדרשה היא מבהמה בבהמה, אבל לדידן אי מסקינן דבעינן פרסה לא תלי רחמנא אלא בפרסה, ואה"נ אי הוה סבירא ליה להירושלמי הכי פשיטא דהוה אסור בהמה אפילו בצורתה כל דרגליה כרגלי עופות עכ"ל, ואילו היה רואה דהירושלמי מיירי בנולד מן האדם לא היה לו לדחות דברי הפר"ח באופן זה, כי אם דיש לדחות דלמאי דמסקינן דבעינן פרסה אינו תלוי בצורה, ואין ללמוד מהירושלמי אלא לטעם דבהמה בבהמה בעינן, אבל לטעם דפרסה מנ"ל: