אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות ב ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ב ס"ק ב

אות ב ס"ק א

והנה לפי האמור מבואר מכל הני דוכתי דבפרק בהמה המקשה דאפי' ר"ש מודה כשלא יצא לאויר העולם. ויל"ע קצת דא"כ לרבנן מנין להם לומר דאפי' בטמא הנולד מן הטהור בדרך לידה מותר, הא י"ל דלעולם דקרא דאך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו' פי' הוא מדבר הבא ממעלי הגרה כמו שצדדו רבנן, ואי משום קרא דגמל טמא הוא, הא י"ל דתפסת מועט תפסת ולא אתא קרא למעט אלא דוקא בגמל בן גמלה בכל אופן טמא, אבל בגמל בן טהורה יש אופן שהוא מותר בשלא נולד ונמצא במעי אמו אבל לעולם דנולד אסור. ונראה דבהכי ניחא מאי דאמרי' בשמעתין דחולין (דף ס"ט ע"א) הנזכר דעלה דפריך, אלא מעתה השוחט הבהמה ומצא בה דמות יונה לישתרי, אלמה אמר רבי יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה, ומשני בעינן פרסות וליכא, ופריך אלא מעתה קלוט במעי פרה ליתסר, ומשני הא תנא דבי רבי ישמעאל כרשב"י פרסה בבהמה תאכלו. ויל"ע דבשלמא לר"ש תינח דצריך למשרייה כל עוד שלא יצא, אלא לרבנן דאפי' נולד מותר אמאי איצטריך הש"ס לרבות קלוט במעי פרה מקרא דפרסה. ואולם לפי האמור א"ש דאפי' לרבנן איצטריך ריבויא דפרסה, דאי לאו ריבויא דפרסה כיון דאיצטריך רחמנא למעוטי עוף, אי לא הוי אמר ריבויא דפרסה הוה אמינא דאפי' במעי אמו בעינן סימני טהרה, וע"ז בא הכתוב דגמל טמא הוא להתיר מיהא במעי אמו אבל בנולד לא, אבל השתא דכתיב ריבויא דפרסה לרבות היתר במעי אמו, א"כ על כרחך קרא דטמא הוא בא לרבות דאפי' בנולד מותר, דאילו במעי אמו הא ילפינן לה מקרא דפרסה ובא זה ולימד על זה, זה היה נראה לעניות דעתי לישב:

אבל שוב ראיתי להתוספות שם בדיבור המתחיל אלמה וכו', ושם (בדס"ח ע"ב) בד"ה ואליבא דרבי שמעון וכו', שכתבו דלא הוצרך הש"ס להתיר קלוט מריבוייא דפרסה אלא לר"ש, אבל לרבנן לא איצטריך, וכתבו דלרבנן איצטריך לדרשא אחריתי. ויל"ע דלפי סברת התוספות דבכורות [כד, א] הנזכר לעיל דס"ל דר"ש לא אסר אלא בגמל אבל בחזיר מודה דמותר, דכפי סברתם נראה דה"ה שפן וארנבת ושאר בהמות טמאות דאין להם סימן טהרה כלל, דמודה ר"ש דאם נולדו מן הטהורה דהם מותרים, דהא עיקר סברת התוס' הוא דדוקא גמל דנשנה ב' פעמים לדרשא, אבל אחריני דלא נשנו לדרשא כי אם מפני השסועה מודה לרבנן, א"כ יקשה דמנ"ל דקרא דפרסה בא להתיר במעי אמו כל מין קלוט ואפי' גמל, נימא דלא אתא קרא להתיר אלא שאר קלוטים שאין להם אלא פרסה אחת כמו שפן וארנבת וכיוצא משאר בהמות טמאות, אבל גמל דנשנה לדרשא לאוסרו בכל גוונא אסרו הכתוב אפי' בנמצא במעי אמו, ומדנקט תלמודא בכל המקומות קלוט סתם מוכח דה"ה גמל דבלאו הכי הי"ל לפרשו:

ע"כ צ"ל דאי קרא דפרסה לא בא להתיר אפילו גמל אלא לשפן וכיוצא, למה איצטריך, וכי גרע במעי אמו מנולד דמותר, ואם איתא דלרבנן איצטריך פרסה כי היכי דלא נימא דקרא דטמא הוא לא התיר אלא במעי אמו, א"כ לר"ש נמי נימא דלא איצטריך קרא דפרסה אלא לשפן וכיוצא, ואצטריך קרא להתיר במעי אמו כי היכי דלא נימא דקרא דטמא הוא דכתיב גבי שפן והשאר, לא בא הכתוב להתיר אלא במעי אמו, דע"כ אי ס"ל לר"ש דדוקא גמל אסור אבל השאר המוזכרים בקרא מותר, ע"כ מקרא דטמא הוא דכתיב בכל אחד ואחד יליף לה דדריש להו כדדרשי רבנן גבי גמל, דבלאו הכי יש לאסור אותם מקרא דאך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה דפי' מהבא ממעלי גרה, אלא דבגמל לא ס"ל לר"ש כיון דכתיב גמל גמל, וכיון דלר"ש ליכא למימר הכי גם לרבנן ע"כ עיקר קרא דפרסה לא איצטריך להכי אלא לדרשא אחריתי:

וראיתי בירושלמי בפ"ח דתרומות [ה"א] דאמרינן אבא בר רב הונא בשם ר' יוחנן, השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה, ורבי יונה אמר אסור באכילה, מה טעמא בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו עכ"ל. והביא הירושלמי הנזכר בס' דמשק אליעזר (דף קפ"ח) שגורס בירושלמי כנז"ל, וכן היא גירסת מהר"ר אליהו [פולדא] ז"ל בביאורו שם, ואם גירסא זאת מכוונת קשה מזה הירושלמי לסברת התוספות הנזכר, דס"ל דבחזיר מודה ר"ש דמותר דלא פליגי אלא בגמל, דאם איתא דאפי' בנולד כדרכו ס"ל לר' שמעון דמותר, א"כ סברת ר' יונה בירושלמי דאסר אפי' במעי אמו לא אתי אפי' כר"ש, דהא פשיטא דלא גרע בפנים במעי אמו משנולד כמ"ש התוס' לרבנן, וע"כ צ"ל דר"ש אפי' בחזיר פליג, ופלוגתא דר"י ורבי יונה בירושלמי הוא אליבא דר"ש, וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דגירסא זאת אינה נכונה, אלא עיקר הגירסא דבחזיר ליכא מחלוקת, ובמקום דגרסי הדמש"א ומהר"א ור' יונה אומר אסור גרסי יונה אסורה, כלומר אף דבמצא חזיר מותר במצא יונה אסור באכילה, וכן הוא גירסא רי"ו [חלק אדם] בנתיב ט"ו [חלק ה'] וכמ"ש הרב כנה"ג בסי' י"ג בהגהת הב"י אות ל' יע"ש. וכן ראיתי למהר"ש סירילייו ז"ל בביאורו על הירושלמי כ"י דגירסתו כגירסת רי"ו. ואולם אפילו לפי גירסא זאת ק"ק, דלפי סברת התוספות דר"י נקט התם חזיר שכרוך אחר בהמה טהורה, דנקט חזיר משום דמודה ביה ר"ש דמותר, א"כ הכא איך ר"י עצמו בירושלמי הוצרך לומר השוחט בהמה ומצא חזיר מותר באכילה, ומייתי לה מקרא דבהמה בבהמה דמשמע דדוקא במצא במעי אמו, הא בחזיר אפי' ר"ש מודה דמותר אפי' בנולד ויצא לאויר העולם, וא"כ נמצא דמאי דנקט ר"י בכה"ג דמצא חזיר במעי אמו דמשמע דביצא לאויר העולם אסור הוי דלא כמאן: איברא דיש קצת סייעתא לסברת התוס' הלזו, ממאי דלכאורה קשה דלר"ש דדריש קרא דפרסה לקלוט הנמצא במעי טהורה, למה איצטריך לדידיה קרא דגמל גמל לאסור גמל הנולד מן הפרה הא מקרא דפרסה נפקא לן, דמדאצטריך קרא להתיר בנמצא במעי אמו ש"מ דבנולד ויצא לאויר העולם אסור, דאם איתא דאפי' בנולד מותר לא גרע נמצא במעי אמו מנולד, ופשיטא דמותר ולא איצטריך קרא להתירו, כמו שלא הוצרך קרא דפרסה לרבנן לזה כמ"ש התוס'. ואולם אי אמרי' דסברת ר"ש אינו אלא בגמל דווקא א"ש דאצטריך נמי קרא דגמל גמל, דבלאו קרא דגמל גמל הו"א דמקרא דפרסה יוצא לנו דכל מין קלוט שיצא לאויר העולם אסור, אפי' קלוט דשפן וארנבת ושאר בהמות טמאות שאין להם אלא פרסה אחת, דכיון דקרא נקט פרסה סתם למשרי קלוט משמע כל מיני קלוט, דבכולם בא להתיר בנמצא במעי אמו לאפוקי נולד, לכן איצטריך קרא דגמל גמל לומר דלא נאסרו כל הקלוטים אפי' ביצאו לאויר העולם כי אם דווקא גמל: ולפי מ"ש לעיל [אות א' או"ק ה'] דהרא"ש ז"ל פליג על סברת התוס' הנזכר, וס"ל דלרבי שמעון לאו דוקא קאמר דה"ה כולם, צריך ליישב לר"ש למה איצטריך קרא דגמל גמל. ונראה פשוט די"ל דאי לאו דאית ליה לר"ש קרא דגמל גמל לאסור ביצא לאויר העולם, לא היה דורש דקרא דפרסה איצטריך להתיר במעי אמו, אלא היה דורשו לדרשא אחרת כדדרשי ליה רבנן לדרשא אחרת כמ"ש התוספות, דפשיטא דאי ליכא קרא דגמל גמל לאסור הוה דריש ר"ש היתר מקרא דגמל טמא הוא כדדרשי רבנן, וא"כ הו"א דקרא דפרסה לדרשא אחריתי ודו"ק:

וראיתי להרב דמש"א בדף הנזכר ע"ג, שהרגיש מזה וכתב וז"ל, וא"ת לפ"ז גמל גמל ל"ל לר"ש, וי"ל אי מבהמה בבהמה הו"א ה"ה חזיר בין למ"ד חזיר מין בהמה או למ"ד מין חיה מ"מ חיה בכלל בהמה, וגם בקרא דכתיב בהמה בבהמה כתיב פרסה ופרסות וחזיר וגמל פרסה אית ליה, אע"ג דאין לו פרסות קמ"ל גמל גמל ב"פ למעט אפי' חזיר וגמל מטהורה, ואי כתב גמל גמל ב"פ הו"א הא שקץ ועוף דאינם כגמל שרי, קמ"ל בהמה בבהמה ולא שקץ ועוף עכ"ל. ואי כיון הרב להקשות לר"ש ע"ד שהקשינו אין תירוצו מובן כלל, דאי כוונתו לפי סברת התוס' דלא אסר ר"ש אלא בגמל דווקא ולא בחזיר כאמור, הנה מלבד דסברת התוס' הלזו לא הזכירה הרב כלל, יתר על כן דא"כ הוא איך יכוון לומר קמ"ל גמל גמל ב"פ למעט אפי' חזיר וגמל מטהורה, חדא דגמל מאן דכר שמיה, ועוד דאדרבה לא בא למעט לאסור חזיר אלא להתיר, ועוד קשה במ"ש ואי כתב גמל גמל הו"א הא שקץ ועוף וכו', דמעיקרא מאי קושיא איכא דלכתוב גמל גמל ולא לכתוב בהמה בבהמה, הא איצטריך לר"ש להתיר בנמצא במעי אמו דלא אסר הכתוב אלא בנולד, וא"כ מה לנו לילך אצל ענין שקץ ועוף, באופן דלע"ד אין דברי הרב מובנים כלל ועיקר:

ועוד ראיתי להרב הנזכר שם שיצא לדון בדבר חדש, והאריך להוכיח דכל אותה סוגיא דפ' בהמה המקשה [סט, א] דאסר ר' יוחנן במצא בה דמות יונה, וכן הירושלמי דאוסר בהמה שמצאו בה שקץ היא אליבא דר"ש, אבל אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו בהמה שילדה או שנמצא בה עוף בין טמא ובין טהור ובין שנמצא בה שקץ מותר באכילה, ותמה על הרי"ף והר"ם [פ"א מה' מאכ"א ה"ז] שפסקו כר"י, שר"י לא אמר למלתיה אלא לר"ש ולא לרבנן יע"ש. וכשאני לעצמי לא מצאתי לא טעם ולא ריח הוכחה לדבר זה כלל ועיקר, דמ"ש דלרבנן דאמרו סתם ויוצא מן הטהור טהור משמע דאין חילוק ואפי' עוף ושקץ בכלל, הא ליתא, דהא מקרא דגמל טמא הוא ילפי' לה דדוקא סתם גמל בן גמלה אבל גמל בן טהורה טהור, וי"ל דדכוותיה דגמל קא ממעט, דכלל זה מסור בידינו דדכוותיה דקרא קא ממעט, והכא נמי אינו ממעט אלא דכוותיה דגמל שהוא מין בהמה, לא עוף ולא שקץ שאינם מין בהמה, וא"כ אפי' לרבנן מנין לנו להתיר בעוף ושקץ:

ועוד דאיך מלאו לבו לומר דר"י דאסר במצא דמות יונה הוא אליבא דר"ש, הא ביונה שהיא מין טהור מה שייך פלוגתא דרבנן ור"ש, הא לא נחלקו אלא במין טמא היוצא מן הטהור אבל ביונה שהיא מין טהור אפי' לר"ש מותר, ובדין יונה מה חילוק יש בין רבנן לר"ש. וע"כ צ"ל דר"י לאו דווקא לר"ש קאמר כי אם לכ"ע, וה"ט דכיון דסתם עוף אינו מתקיים כשיצא לאויר העולם, ואנו באים להתירו בשחיטת אמו, הא גלי קרא דכל דבר אפי' מין טהור אינו ניתר בשחיטת אמו, כי אם דווקא מין בהמה כדכתיב בהמה בבהמה לטעמיה דרב שימי, או משום דבעוף בעינן פרסות וליכא, וכיון דמצינו דר"י קאמר לה אפי' בעוף טהור דלא שייך פלוגתא דרבנן ור"ש מטעמים הנזכרים, דבעינן מין בהמה או בעינן פרסות וליכא, א"כ ה"ה בעוף טמא ושקץ, דאפי' אם נאמר דאם יש מציאות שיצאו לאויר העולם בדרך לידה מחיים יהיו מותרים ע"י שחיטה לרבנן, מטעם דכל היוצא מן הטהור סתם אמרו מה שאין כן דלא שייך לידה מחיים לשקץ ולעוף, מ"מ כל שנמצאו במעי בהמה לכ"ע אפילו לרבנן אינם ניתרים בשחיטת הבהמה, כיון דבעינן מין בהמה או פרסות וליכא דבזה אפי' רבנן מודו, מידי דהוה לעוף טהור וזה פשוט וברור:

ועוד דאיך אפשר לומר דמימרא זאת דר"י במצא דמות יונה הוא אליבא דר"ש, דא"כ הא יתחייב מזה דר"י ס"ל הלכתא כר"ש מדנקט מימרא דידיה סתם כר"ש, והוא תימה דר"י הוא בעל סברא זאת דהלכה כסתם משנה, וסתם במתני' ומחלוקת בברייתא נמי ס"ל לר"י דהלכה כסתם כדאמרי' בפ' החולץ [מב, ב] כנזכר לעיל [או"ק א'], ומאחר דסתם לן תנא בבכורות כרבנן איך ס"ל לר"י כר"ש. ועוד דמההיא דאמרי' בחזיר שהיה כרוך אחר בהמה טהורה כנז"ל, לדעת הרא"ש מוכח בהדיא דס"ל לר' יוחנן דהלכה כרבנן כאמור לעיל:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה