אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות ב ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ב ס"ק א

אות א ס"ק ה

ולענין הלכה בפלוגתא דרבנן ור"ש פסקו כל הפוסקים הלכתא כרבנן, וכמ"ש בשאלתות דרב אחאי גאון בפ' שמיני בסי' פ"ג, וכן כתב הרמב"ם בפ"א מה' מאכלות אסורות [ה"ד], וכן כתבו התוס' בשמעתין בד"ה ור"ש הנזכר לעיל, וכן כתב הרא"ש בפסקיו [סי' ה'], וכן כתב הטור בסי' ע"ט, ובשאלתות כתב וז"ל, והלכתא כרבנן דהא יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד סתם לן מתני' כוותייהו עכ"ל. ויש לתמוה שהרי מפורש בסוגיין דר"י ור"א ס"ל כר"ש דעכ"פ בלא מקצת סימנים דומה אסור, וא"כ נמצא דר"ש לאו יחידאה לומר יחיד ורבים הלכה כרבים. והטעם הב' שכתב מטעם דסתם לן תנא כוותייהו דרבנן, כן כתב הרא"ש נמי וז"ל, וי"ל דהלכה כרבנן ואע"ג דר"א ור"י שמעינן להו בברייתא דאית להו דר"ש, הו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם במתני'. ויל"ע על רבינו הרמב"ן שהביא פלוגתא דרבנן ור"ש ולא באר דעתיה אי הלכה כרבנן או כר"ש:

ואולי דכיון דהביא מתני' דסתם לן תנא כרבנן סתמו כפירושו דהלכה כרבנן, דכלל זה מסור בידינו דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם במתני', כדאמרינן בפרק החולץ (דף מ"ב ע"ב) יע"ש, אלא דאין זה מספיק למה שלא באר רבינו הלכה כמי, דהא עינינו הרואות לתלמידי רבינו ה"ה הרשב"א והריטב"א דס"ל דאין כלל זה מוסכם מכל האמוראים, דהא איכא טובא דפסקו לעתים כמחלוקת בברייתא, וההוא כללא דהחולץ רבי אבהו בלחוד הוא דכייל לה אליבא דר"י, וכמ"ש הרשב"א הביא דבריו הרב בצלאל בס' אסיפת זקנים בפ' הגוזל עצים [ב"ק קב, א] בדף קנ"ט ע"ד בד"ה מחלוקת ואח"כ סתם וכו' יע"ש באורך, וכן כתב מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה כלל רס"ב משם הריטב"א שכתב שם בפ' הגוזל כדברי הרשב"א יעו"ש, באופן דמדבריהם מבואר דאין דבר זה כ"כ פשוט, ומבואר דלפעמים אפשר דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא חשיב כסתם ואח"כ מחלוקת דמתני', וא"כ אכתי קשה דאמאי לא באר רבינו לענין הלכה:

ועוד דאעיקרא דמלתא בטעם זה שכתבו בשאלתות והרא"ש דהלכה כרבנן משום דסתם לן תנא כוותייהו, איכא למידק מההיא דאמרינן בפ' בהמה המקשה (דף ס"ט ע"א) עלה דמבעיא לן אי רובה בבת אחת בעינן, ומייתי ת"ש זה הכלל דבר שבגופה אסור ושאין בגופה מותר, שאין בגופה לאתויי מאי לאו לאתויי כי האי גוונא, ודחי לא לאתויי קלוט במעי פרה ואליבא דר"ש, דאע"ג דאמר ר"ש קלוט בן פרה אסור הנ"מ היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי ע"כ. וכתב רש"י שם זה הכלל משנתינו היא, והיא מתני' דריש פרקין שם [סח, א], הרי דמוקי מתני' דהתם דסתם לן תנא כר"ש, דמשמע מינה דבקלוט דווקא במעי אמו שרי אבל ביצא לאויר העולם אסור כר"ש, דאילו לרבנן אפילו ביצא לאויר העולם מותר ולא גרע בפנים במעי אמו מבחוץ, וכמ"ש התוס' שם (דף ס"ח ע"ב) ד"ה ואליבא דר"ש וכו' יע"ש, וא"כ הוו תרי סתמי דסתרי אהדדי: ואע"ג דקי"ל דאין סדר למשנה בתרי מסכתות חוץ מסדר נזיקין, וא"כ לא שייך לומר כדאמרינן בתרי סתמי דמסכתא אחת דסתם בתרא עדיף, דבתרי מסכתות דאין סדר לא שייך זה, מ"מ כבר העלה מרן זקני זצוק"ל בס' יבין שמועה בכלל ס"ט, דכיון דלא ידעינן בתרי מסכתות הי סתמא בתרייתא אז הוי ספיקא, וחזינן אי במידי דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ואי במידי דרבנן הוא הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא יע"ש. וא"כ הכא בענין זה אף דהוו תרי סתמי בתרי מסכתות הוי ספיקא בדאורייתא, ומספיקא שמא ההיא דחולין הויא בתרא צריך להחמיר כר"ש דכיון דיצא לאויר העולם אסור. ועוד כלל אחר כתב שם בכלל ע' משם הרא"ש והר"ן דסתמא בדוכתא דסתם התנא במקומו, דרך משל דין קרבנות במסכת זבחים וכיוצא, שם דייק התנא טפי למסתם אליבא דהלכתא, והרב שם הביא ראיה לזה מההיא דפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין לד, ב], דאמרי' ואב"א משום דתני גבי הלכתא דדינא יעו"ש, וא"כ בענין זה דטמא היוצא מן הטהור שהוא מענין איסור והיתר באיסור טריפות וכיוצא, עיקר דוכתיה היא במסכת חולין, ואיכא למימר דהאי סתמא דהוי בדוכתיה דייק תנא טפי והוא העיקר, משא"כ במאי דסתם לן תנא בבכורות דאין שם מקום דין זה רק דאגב גררא דדין נדמה דבכור נקטיה, איכא למימר דלא דייק כולי האי והעיקר כסתמא דחולין והלכתא כר"ש דלא כסברת הפוסקים:

ואין לדחות למה שהקשינו לפי הכלל הא' דכיון דספיקא הוי שייך לאסור כר"ש לחומרא, דהא אכתי י"ל דבדרך דחייה קאמר הש"ס דאין ראיה ממתני' לבעיין אי בעינן רובא בבת אחת, דיש לדחות דמתני' לאתויי קלוט לר"ש ואינו אלא דחיה בעלמא, ועפ"י דחיה זאת בעיין לא איפשיטא ואזלינן לחומרא כמ"ש הפוסקים, וא"כ גם לענין אי סתם לן תנא הכא בחולין כר"ש ספיקא הוי, דדילמא האמת הוא דסתם מתני' אתא לאתויי כה"ג דבעי, ולא לענין קלוט כר"ש, וכיון דספיקא הוי אי סתם תנא הכא כר"ש או לא הו"ל ס"ס ולהקל, דמעיקרא הוו ספק אי סתם לן תנא הכא כר"ש, ואת"ל דסתם לן כר"ש אפשר דסתמא דבכורות הויא בתרייתא והוא העיקר, והוי ס"ס מתהפך דאיכא לצדד הכי ספק שמא סתמא דבכורות בתרא, ואת"ל דהוי קמא ספק שמא סתם לן תנא בחולין כר"ש, וכל דאיכא ס"ס אזלינן לקולא להתיר כרבנן, דהא ליתא, דאם איתא דמטעם ס"ס הוא כל כי הא הו"ל לפרש, ופשט הפוסקים הוא דהדבר ברור בלי שום ספק. ועוד דאכתי קשה לסתמא דש"ס דדחיק לאוקמי מתני' כר"ש, דאם איתא דקי"ל לסתמא דתלמודא דקי"ל כרבנן והעיקר כסתם דבכורות, איך דחיק מתני' לאוקומה כר"ש דלא קי"ל כוותיה ומשוי תרי סתמא דסתרי אהדדי, בהיות דאפשר לאוקמוה אליבא דהלכתא, ומדלא חייש סתמא דש"ס להכי ש"מ דקים ליה להש"ס דסוגיין דעלמא דהלכה כר"ש לגבי רבנן:

עוד כתב הרא"ש בפסקיו ראיה לפסוק כרבנן וז"ל, וסוגיא דעלמא נמי כרבנן דאמרי' בפרק בהמה המקשה [עה, ב], אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר, ואמרי' נמי התם אלא מעתה קלוט בן פרה ליתסר עכ"ל, ודבריו תמוהים בעיני דמה ראיה מייתי מההיא דאביי, דהא מפורש יוצא שם בפ' בהמה המקשה (דף ס"ח ע"ב ובדף ס"ט ע"א), דע"כ לא אסר ר"ש אלא כשיצא לאויר העולם דהיינו דנולד כדרכו, אבל אם נמצא במעי אמו מותר, ונראה פשוט דאפי' בבן ט' חי שנמצא במעי אמו כיון דלענין שחיטה מותר בשחיטת אמו מן התורה לכ"ע, כדדרשינן מקרא דכל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו דכל אשר תמצא בבהמה אכול, ה"ה בקלוט הנמצא בבהמה טהורה לר"ש, דאפי' בן ט' חי והפריס ע"ג קרקע מותר כיון דלא נולד בדרך לידה, דהא מפורש שם (בדס"ח ע"ב) דטעמא דמתיר ר"ש בנמצא במעי פרה הוא מהאי קרא, וכמו שמתבאר מדברי רש"י בד"ה פרסה החזיר וכו' יעו"ש, וא"כ מה ראיה מייתי מהא דאביי דהכל מודים בקלוט בן פקועה, דכיון דקלוט זה הוא בן פקועה דנמצא במעי אמו וניתר מן התורה בשחיטת אמו אפי' שהפריס ע"ג קרקע מודה ר"ש דמותר. והתוס' בשמעתין בדבור הנזכר הביאו ראיה זאת מאביי, אבל הביאו מלישנא בתרא דאיתא התם [עה, ב], אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר תרתי תמיהי דכירי אינשי ש"מ קלוט שרי עכ"ד, דמלישנא בתרא יש ראיה דבן פקועה דקאמר הש"ס קאי לומר שהקלוט הזה שהוא בן קלוטה הוא עצמו הוא בן פקועה, אבל אמו שהיא קלוטה לא היתה בן פקועה כי אם שנולדה כדרכה, ועם כל זה מותרת ש"מ דקלוט אפי' נולד כדרכו מותר. וכן נראה מדברי רש"י שם וז"ל, הכל מודים בקלוט בן קלוטה ואותה קלוטה פקועה היתה וזה הקלוט נמצא בה עכ"ל, אבל להרא"ש דמייתי מלישנא קמא נראה דיש לדחות ע"ד האמור: ועוד קשה טובא ממאי דמייתי עוד ראיה ממאי דאמרי' התם עוד (דס"ט ע"ב), אלא מעתה קלוט במעי פרה ליתסר, דמאי ראיה איכא הא אפי' ר"ש מודה בכה"ג דמותר כל שלא יצא לאויר העולם, וכן כתב רש"י וז"ל, ואנן אמרי' לעיל דשרי אפי' לר"ש עכ"ל. וכבר ראיתי להרב מעדני מלך בביאורו על הרא"ש [אות ח'], שהגיה בדברי הרא"ש דלאו מהתם מייתי אלא מסוגיא אחרת דאמרי' התם (דף ע' ע"ב), דפריך לר"י הגלילי דאמר דבטהורה טהור, אלא מעתה קלוט במעי פרה ליטמא דמהלכי כפים בחיה הוא יעו"ש, והוא תימה דאם הרב הפך הגרסא שלנו לומר דלא מייתי מההיא דקלוט במעי פרה ליתסר, משום דמהתם ליכא שום ראיה דהא מודה ר"ש כשלא יצא לאויר, א"כ ה"ה בההיא דקלוט במעי פרה ליטמא אין ראיה דהא עובר במעי אמו מודה ר"ש, ואם אנו באים להפוך הגירסא הוא דמייתי ממאי דפריך עוד שם, קלוט במעי קלוטה ליטמא, דמשם יש ראיה גמורה כמו שמתבאר מדברי התוס' שם ד"ה קלוט במעי קלוטה וכו' יעו"ש ודו"ק, באופן דדברי הרב הנזכר תמוהים:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה