מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות א ס"ק ו
והנה ראיתי להתוספתא (בפ"ב דבכורות ה"ב) וז"ל, בהמת המדבר וההקדש וגר שמת ואין לו יורשים פטורים מהבכורה ע"כ. ונראה פשוט דהכוונה הוא דבהמת מדבר דהיינו שהיתה הפקר מתחלה ולא היה לה בעלים מעולם, או שהיה לה בעלים שהיתה של גר ומת ואין לו יורשים דנשארה הפקר, דאם ילדה בכור בעודה הפקר קודם שזכה בה שום אדם לא חייל קדושה על הבכור מאליו בפטר רחם כל שבשעה שנולד לא היה לה בעלים, ואם זכה בו אדם אח"כ אינו חייב להקדישו בקדושת בכור, וה"ט דאע"ג דבכור בפטר רחם קדוש מאליו אף שלא הקדישו בפה [ערכין כט, א], מ"מ בעינן שיהיה לו בעלים וראוי להקדישו, דבהכי אף דלא הקדישו בפה קדוש מאליו, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ומה גם דכשהבעלים מאשרים ומקיימים קדושתו ע"י מעשה שנותנו לכהן להקריבו חשיב כמקדישו בפה, אבל כשאין בעלים עליו שראויים להקדישו בין בפה ובין במעשה לא חל עליו מאליו:
ומאי דנקט ברייתא תרי גווני הפקר מדבר וגר שאין לו יורשים אע"פ שהכל אחד, דמה לי אם היו לה בעלים מעיקרא או לא כיון דבתר שעת לידה אזלינן ושניהם בשעת לידה הפקר נינהו, י"ל דנקט גר שאין לו יורשים לאשמועינן דאפילו אם נתעברה בהמה זו בחיי הגר ונמצא דנתהווה עובר זה בזמן שהיו לו בעלים ונראה למצות בכור, עכ"ז כיון דבתר פטר רחם אזלינן פטור. ועי' בבבא קמא (דף מ"ד ע"ב) דמייתי שם ברייתא דשור המדבר ושור של גר שאין לו יורשים שנגחו פטור, והאריך הש"ס שם צריכותא למה נקט תנא תרי גווני הפקר יע"ש. זה נראה פשוט בכוונת התוספתא דמיירי כשנולד בעודו הפקר קודם שזכה בו אדם, דאם מיירי שנולד אחר שזכה בו שום אדם פשיטא דחייבת בבכורה, דמאי שנא מלוקח בהמה מבכרת או ניתן לו במתנה דחייבת בבכורה, וזוכה מן ההפקר הוא הדין נמי דחייב, אלא על כרחך צריך לומר דמיירי בבכור שנולד בהיותה הפקר והטעם כאמור:
וצריך להבין מנין לנו זה, דכיון דקי"ל דאפילו למ"ד דמצוה להקדישו אם לא הקדישו קדוש מאליו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' בכורות דין ד' יע"ש, א"כ קדושתו בפטר רחם תלוי וא"כ אפילו נולד ברשות הפקר למה לא חל קדושת בכור עליו בלא בעלים. וע"כ צ"ל דילפינן דין זה מקרא דבקרך וצאנך או מקרא דכן תעשה לשורך לצאנך, דכיון דלא איצטריך למעט שותפות הגוי ע"כ בא למעט בכור שנולד בהיותו הפקר, דהכי הוי משמעותיה דקרא דדוקא בבכור שנולד מבהמה שלך שבהיותה שלך נולד הבכור. וכיוצא בזה יש ללמוד מדברי רש"י בריש פרק הזרוע (דף ק"ל ע"א), דכתב רש"י שם אמאי דאמרינן דלקוח פטור ממעשר בהמה וז"ל, אם לקח י' טלאים פטור מלעשר דבקרך וצאנך אמר רחמנא עכ"ל, הרי דמשמעות בקרך וצאנך ממעט מי שלא נולד ברשותו. אף שלע"ד דברי רש"י תמוהים בעיני, דמעיקרא בקרך וצאנך כתיב בבכור ולא במעשר, ואדרבה במעשר כתיב אך מעשר בקר וצאן וגו' ולא כתיב בקרך וצאנך, והיותר תימה דבפרק מעשר בהמה (דף נ"ו ע"א) ילפינן לה מהיקשא דבכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך דאם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר בהמה יעו"ש. מ"מ שמעינן מדברי רש"י דמשמעות בקרך וצאנך בא למעט מי שלא נולד ברשותו, ולפי דרכינו נאמר דקרא אתא למעט בהמת הפקר לענין בכור דכל שנולד הבכור בעודו הפקר פטור: דהא ודאי אין לומר דאתא למעט לקוח בבכור כדין מעשר, דהיכי משכחת לה בבכור דין זה, אי בלקחו או נתנו לו בכור אחר שנולד, אם לקחו מישראל בפטר רחם כבר חל עליו קדושה וחייב הישראל הא' ליתנו לכהן ואינו יכול למכרו או ליתנו לאחר דאינו שלו דממון כהן הוא דאין לו כי אם טובת הנאה, ואפילו שיכול ליתנו לאחר היינו שזוכה בו המקבל בטובת הנאה לבד ליתנו לכל כהן שירצה ולא בגוף הבכור, וא"כ איך שייך לומר דמצות בכור ליתיה בלקוח, ואם בלקחו מגוי הא דבר פשוט דכיון דנולד ביד גוי פטור, ואי מיירי בלוקח בהמה מעוברת מישראל חבירו ונולד הבכור ברשותו דכה"ג נמצא דהלוקח מקדישו, הא נמי לא אפשר דהא נמי במעשר דליתיה בלקוח בכה"ג חייב, דאם לקח עשרה עוברים ונולדו ברשותו חייבים במעשר כדאמרינן בפ' מעשר בהמה (דף נ"ו ע"א) יעו"ש, אלא עכצ"ל דלא אתא קרא למעט אלא בהמת הפקר, דכל שנולד הבכור בהיותה הפקר לא חלה קדושת בכור עליו כדבר האמור, ונמצא דקרא דבקרך וצאנך איצטריך להכי:
איברא דראיתי בפ' ראשית הגז (דף קל"ו ע"ב), דאמרי' התם עלה דאמר ר"ש דפוטר את הטריפות מראשית הגז דיליף לה ממעשר בהמה, ופריך ולילף צאן צאן מבכור וגו', ופריך עוד אדרבה מבכור הו"ל למילף שכן יתום שלקחו וכו' יעו"ש באורך. ויל"ע דהיכי משכחת לה בבכור דחייב הלוקח משא"כ במעשר לפי האמור, דאין לומר דנ"מ דאי לקח בהמה שלא בכרה דאותה בהמה עצמה חייבת בבכורה, משא"כ במעשר דאותה עצמה שלקח פטורה ממעשר כי אם מה שתלד חייב, דהא ליתא דבבכור נמי אין גוף הבהמה שלקח היא עצמה הבכור כי אם הבכור אשר תלד מתקדש בתורת בכור, ואינו דומה לראשית הגז שגיזת גוף הבהמה אשר לקח הויא ראשית הגז, וכה"ג דבכור כן הוא במעשר שהנולד מהלקוח חייב, ועכצ"ל דנ"מ לבהמת הפקר דאם נולד הבכור בהיותה הפקר אם זכה ישראל עצמו מן ההפקר נעשה הזוכה כיורש מן הגר, ומשעה שזכה בו חל קדושת בכור עליו, וכה"ג משכחת לה לקוח דחייב בבכורה דבכה"ג מכח הזוכה הזה מתקדש הבכור ולא מכח הבעלים, ובכה"ג גבי מעשר פטור דאם זכה בבהמת הפקר פטור ממעשר דלקוח הוא:
ואם כנים אנו בזה צ"ל דתוספתא דפ"ב דבכורות הנזכר דקתני דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה ר"ל כל עוד וזמן שלא זכה בה ישראל מן ההפקר דכיון דליכא בעלים לא קדיש בפטר רחם, ונ"מ דאם זכה בו גוי מן ההפקר ומכרו או נתנו לישראל פטור כיון דכבר פקע קדושתו ביד גוי, אבל אם זכה בו ישראל מן ההפקר משעה שזכה בו חל עליו קדושת בכור, דקדושת פטר רחם מתלא תלי עד שיהיו לו בעלים, וכיון שזכה בו אחר חל עליו קדושת בכור. ואפשר דקרא דבקרך וצאנך איצטריך לזה האופן דוקא דהיינו שזכה בו הגוי מההפקר ואח"כ בא ליד ישראל, דבכה"ג איצטריך קרא כי היכי דלא נימא דבפטר רחם תליא רחמנא ואפי' בעודה דהפקר מתקדש הבכור. ועל פי זה אפשר לישב ג"כ דלמה לי קרא דכן תעשה לשורך לצאנך, דלדעת הר"ם למע"ב לא איצטריך דהא כתיב קרא דיהיה לך כאמור לעיל [או"ק ה' ד"ה ולפי], די"ל דלדעת הר"ם קרא דבקרך וצאנך וקרא דכן תעשה וגו' תרוייהו איצטריכו לבכור גופיה לענין בהמת הפקר ע"ד האמור, וחד קרא אתא להפקר שלא היו לו בעלים מעולם וחד קרא אתא לבהמה דנכסי הגר, וכבר כתבנו לעיל דאיכא צריכותא בתרוייהו ודו"ק: