מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות א ס"ק ג
והנה לדעת הרמב"ם איכא למידק מההיא דתנן בפ"ק דתמורה (דף י"ג ע"א) הצבור והשותפים אינם עושים תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, יחיד עושה תמורה ואין הצבור והשותפין עושים תמורה, קדשי ב"ה אינם עושים תמורה, א"ר שמעון והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור, ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות ב"ה ע"כ. והנראה פשוט ממתני' דר"ש פליג את"ק, דת"ק צבור ושותפין דאינם עושים תמורה מקרא דלא יחליפנו ולא ימיר אותו דנקט לשון יחיד נפקא לן דמשמע יחיד ולא שותפין, אבל לר"ש לא משמע ליה הכי, אלא מהיקשא דמעשר בהמה דיליף לה דמה מעשר בהמה ליתיה בשותפות וכו'. וכן אמרי' בגמ' בברייתא [שם], ת"ר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו הכתוב גבי מעשר בהמה, למה נאמר, והלא כבר נאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, [לפי שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו] משמע קרבן יחיד קרבן צבור קרבן מזבח קרבן ב"ה ת"ל לא יבקר, א"ר שמעון והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שאינו בא בשותפות, וברייתא זאת ע"כ כולה ר"ש היא כמ"ש רש"י שם לכולהו לישני. הרי מבואר דרבי שמעון לא משמע ליה צבור ושותפין מלישנא דקרא דנקט לשון יחיד כתנא קמא:
והרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תמורה דין י"ב פסק כרבי שמעון שכתב וז"ל, קרבנות בדק הבית אינם עושים תמורה שנאמר במעשר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו, והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא ללמד על הכלל מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור וכן השותפין, ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קדשי ב"ה, מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן שאין חייבים בו אלא ישראל ולא גויים יצאו קרבנות גויים שאין עושים תמורה עכ"ל, הרי מבואר דהרמב"ם ז"ל פסק בכל הדברים כר"ש, וצבור ושותפין נמי ממעטינן מהיקשא דמעשר בהמה, ולפי סברת הרמב"ם ז"ל מעשר בהמה לא נתמעטו שותפין ויורשים כי אם דוקא בבהמות עצמם שירשו או שנשתתפו, אבל במה שנולד ברשותייהו חייבים אף דהם בשותפות, א"כ איך קי"ל דהשותפים אינם עושים תמורה בכל גוונא, התינח בקרבן שהפרישו מאותם הבהמות עצמם שנשתתפו דאיכא למילף ממעשר בהמה דבכה"ג פטור ממעשר בהמה, אבל אם הפרישו קרבן ממה שנולד ברשותייהו בשותפות מנ"ל דלא עבדי תמורה, אי ממעשר במעשר גופיה בכהאי גוונא חייבים במעשר בהמה. וכגון דא מלתא דפשיטא הוא דלענין תמורה אין חילוק כלל, שהרי מעיקרא מה שאמרו דקרבן השותפין אינו עושה תמורה, לא אמרו כשהם שותפים בבהמות והפרישו מהן קרבן, כדי שנאמר לחלק [בין] הבהמות עצמם שנשתתפו לאותם שנולדו ברשותייהו, אלא מיירי בשני בני אדם שקנו קרבן בשותפות להקריבו בשותפות, ואם כן מה שייך לחילוק זה כלל:
ועוד דאם יש לחלק חילוק זה צריך לומר דמעיקרא דין תמורה אפי' ביחיד אינו אלא בקרבן שנולד ברשותו של אדם ולא לקוח ונתון במתנה מאחר דומיא דמעשר, דכיון דשותפין דאינם עושים תמורה הוא באופן זה שהפרישו קרבן מהבהמות שנשתתפו, ע"כ לא מטעם שותפות הוא כי אם מטעם לקוח, כמו שהוא בענין מעשר כאמור דטעמא דמלתא משום לקוח כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ואם כן ה"ה ביחיד דאינו עושה תמורה בלקוח דומיא דמעשר, וא"כ הוא למה נאמר דין השותפין ולא אישתמיט שום תנא לומר נמי דקרבן יחיד לקוח אינו עושה תמורה. אלא ע"כ צריך לומר דאפי' בלקוח עושה תמורה, ואף דהוקש תמורה למעשר ואין היקש למחצה, לענין לקוח לא ילפי' מהיקש זה, דכיון דעיקר דין לקוח במע"ב ילפינן מהיקשא דבכור אדם דכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, מה בכור אדם ליתיה בלקוח ובמתנה אף מעשר בהמה ליתיה בלקוח ובמתנה, כדאמרי' בפ' מעשר בהמה (דף נ"ו ע"א), הא קי"ל [זבחים מט, ב] דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים, וכיון דדין לקוח במע"ב מהיקש דבכור אדם הוא למד, אינו חוזר ומלמד בהיקש לתמורה. ולא מבעיא למ"ד בתר למד אזלינן דכיון דהלמד הוא קודש אינו חוזר ומלמד בהיקש אף דהמלמד הוא חולין, דלדידיה אף דנאמר דבכור אדם כחולין חשיב מ"מ בתר למד שהוא מעשר דהוי קודש אזלינן, אלא אפי' למ"ד בתר מלמד אזלינן דאי המלמד הוא חולין חוזר ומלמד בהיקש וכמו שהובא הך פלוגתא בפ"ק דתמורה (דף ג' ע"א) ובזבחים (דף מ"ד ע"א) ע"ש, מ"מ ע"כ צ"ל דלהאי מ"ד בכור אדם נמי דין קודש אית ליה, דאף דהפדיון הוא חולין מ"מ גוף הבכור קדושה כתיב ביה דכתיב קדש לי כל בכור וגו' וכתיב הקדשתי לי כל בכור וגו', ונמצא דלכו"ע אפי' לקוח עושה תמורה, וכיון שכן ע"כ לומר דודאי דין השותפים בתמורה לאו משום לקוח אלא מטעם שותפות וא"כ פשיטא דבכל גוונא ליתיה בשותפות, ולפי סברת הרמב"ם מנין לנו ללמוד כן ממע"ב לומר מה מע"ב ליתיה בשותפות, הא מע"ב שפיר איתיה דבשותפות בבהמות שנולדו ברשותייהו בשותפות: הן אמת דלדעת רש"י קשה, דהא מעשר בהמה איתיה בשותפות באחים שירשו דכל זמן שלא חלקו לא הוו כשותפין דעלמא וחייבים, וא"כ לר"ש דיליף שותפין ממעשר בהמה נימא דהיינו דוקא בשותפין דעלמא, אבל האחים שירשו ומתפיסת הבית הפרישו קרבן בשותפות מהבהמות שירשו שיהיו עושים תמורה. ולדעת רש"י י"ל בדוחק, דלר"ש דלא ממעט שותפין מקרא דלא יחליפנו וגו' דנקט בלשון יחיד כמו שסובר ת"ק דמתני', ע"כ סבירא ליה דכיון דמקרא דיהיה לך ממעטי' שותפין ממעשר בהמה ה"ה יורשים, דלא ס"ל כתנא דמתני' דהתם דקנו מתפיסת הבית חייבים מקרא דיהיה לך, מ"מ לתנא דמתני' דמחייב יורשים היינו כת"ק דהכא דממעט שותפין מתמורה מלשון יחיד דנקט קרא, אבל לר"ש דממעט מהיקשא דמע"ב ס"ל דבמעשר בהמה אפי' יורשים פטורין דשותפין נמי מקרו, דלית ליה ריבויא דיהיה מ"מ, ואנן קי"ל דלא כר"ש, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דלענין הלכה פסק כר"ש קשה וכעת צל"ע:
וכבר עלה על דעתי לישב בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת רש"י הא דתמורה באופן זה, דהא עיקר מאי דאמרינן דאין השותפין עושין תמורה הוא בב' בני אדם או ב' אחים שנשתתפו מחדש בקרבן אחד בכל אופן שיהיה, או שקנו בהמה מן השוק או מתפיסת הבית או מהשותפות, אבל מ"מ בענין הפרשת הקרבן באים להשתתף מחדש בקום עשה להיות שותפין בהקרבת קרבן זה, ובאופן זה שבאים להשתתף להקריב קרבן בשותפות לא מצינו אופן שותפות זה במעשר בהמה, דאם להשתתף בטלאים מחדש כדי לקיים מצות מעשר בשותפות מאותם בהמות עצמם, שדומה לענין שנים שבאים להשתתף להקריב קרבן אחד, הא ליתא במע"ב לדעת הרמב"ם, ואם בטלאים שנולד להם אח"כ שחייבים, זה האופן לא נגע ולא פגע בדין השותפין בקרבן, כיון דלא נשתתפו מחדש בידים על זה אלא מאליהם ילדו הבהמות ונתחייבו במע"ב, ונמצאו שותפין ממילא בלא שום מעשה, משא"כ בשותפין דקרבן, וכן לדעת רש"י ביורשים דחייבים במע"ב הוא שותפות הבא מאליו דמירושה דממילא נמצאו משותפים, ולא דמי לקרבן השותפים. ומאי דילפינן ממעשר הכי ילפינן, מה מעשר בהמה ליתיה בשותפות כלומר ליתיה בשותפות דכה"ג דקרבן השותפין שבאים להשתתף מחדש על זה, דלא שייך שותפות במע"ב כי אם דוקא בשותפות דממילא, משא"כ בקרבן השותפין דאפי' ב' אחים שהפרישו קרבן מתפיסת הבית מ"מ הרי נשתתפו מחדש להיות שותפין בקרבן מה שלא היה מקודם:
אבל שוב ראיתי דזה אינו, דא"כ שותפין שהפרישו מעשר בהמה מהנולדים ברשותייהו וכן היורשים לדעת הרמב"ם ז"ל, או לדעת רש"י באותם שירשו עצמם, אם היה תם וראוי לקרבן נימא דאיתיה בתמורה, כיון דהאי קרבן לא נשתתפו בו מחדש לשם קרבן כי אם ממילא נולד להם ונתחייבו במעשר, וכן ב' כהנים שהיו שותפין בבהמה שלא בכרה וילדה בכור תם שהכהנים חייבים ג"כ בבכור בהמה טהורה להקריבו, בכה"ג נמי נימא דאיתיה בתמורה, אף דקרבן שותפין הוא מכיון דממילא נשתתפו בקרבן זה, ומצינו במעשר בהמה דאיתיה בשותפות בכה"ג, ולא מצינו חילוק זה כלל לענין תמורה דבכל גווני אין השותפין עושין תמורה. ועוד דאמרי' בפ"ג דתמורה (דף כ"א ע"א) במתני' דקתני מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים, שכל הקדשים נמכרים באיטליז וכו' חוץ מן הבכור והמעשר וכו', ואם איתא אמאי לא קתני נמי דכל הקדשים אין השותפין עושים תמורה חוץ מן הבכור והמעשר דהשותפין עושים תמורה, כדקתני התם כל הדברים שיש בין כל הקדשים לבכור ולמעשר, ומדלא קתני הפרש זה ש"מ דל"ש דאפי' בכור ומעשר שותפין אינם עושים תמורה, והדרא קושיא לדוכתין דכיון דממעשר ילפינן ליה דליתיה בשותפין, א"כ בכה"ג הא איתיה בשותפות במעשר: ולדעת רש"י י"ל בדוחק דלר"ש דלא ממעט שותפין מקרא דלא יחליפנו וגו' דנקט בלשון יחיד כמו שסובר ת"ק דמתני', ע"כ ס"ל דכיון דמקרא דיהיה לך ממעטינן שותפין ממעשר בהמה ה"ה יורשים, דלא ס"ל כתנא דמתני' דהתם דקנו מתפיסת הבית חייבים דיהיה לך מ"מ, דתנא דמתניתין דמחייב יורשים היינו כת"ק דהכא דממעט שותפין מתמורה מלשון יחיד דנקט קרא, אבל לר"ש דממעט מהיקשא דמעשר בהמה ס"ל דבמעשר בהמה אפילו יורשים פטורים דשותפין נמי מקרו, ואנן קי"ל דלא כר"ש, אבל לדעת הר"ם דלענין הלכה פסק כר"ש קשה.:
ואפשר לומר ליישב ג"כ דעת הרמב"ם, והענין הוא דס"ל להר"ם דכולה מתני' דתמורה דקתני הצבור והשותפים אין עושים תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' כולה ר"ש קתני לה וליכא פלוגתא דת"ק עם ר"ש, וכמ"ש רש"י שם לגירסא אחרת שהביא שם דגרסינן הא רבי הא ר"ש, דלהאי לישנא יש לפרש דבמתני' ליכא פלוגתא אלא כולה ר"ש היא. וכתב הרב תוי"ט [תמורה פ"א מ"ו] דהרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות תמורה קרבנות ב"ה אין עושים תמורה, ס"ל כהאי גירסא דכולה מתני' ר"ש, ות"ק ס"ל נמי דקדשי ב"ה איקרו קרבן, ומאי דאמרינן דקדשי ב"ה אין עושים תמורה הוא מהיקשא דמעשר דכולה ר"ש היא, ובהכי א"ש דקתני אר"ש ולא קתני רש"א כמי שבא לחלוק את"ק. אלא שהתוי"ט כתב שבמחלוקת השותפים פליגי, דלת"ק ממעט להו מלשון יחיד דלא יחליפנו ולא ימיר ור"ש ממעט להו ממעשר, אבל לעד"נ דגם בחלוקה זאת לא פליגי וכולה ר"ש היא, דגם ר"ש ס"ל דיש למעט מלשון יחיד דנקט קרא שותפין, אלא דאיצטריך נמי היקשא דמעשר, דאילו לא היה היקשא דמעשר נמי הו"א דלשון יחיד דממעט קרא שותפין היינו בשותפין שקנו בהמה או יורשין שירשו בהמה ונשתתפו מחדש והפרישו אותו לקרבן בעבור ב', דבכה"ג כיון דמצינו במעשר בהמה דכה"ג דשותפות פטורים ממעשר בהמה דבאותם שנשתתפו או ירשו פטורים ה"ה גבי תמורה ובכהאי גוונא הוא דממעט קרא, אבל בשותפין שהפרישו מעשר בהמה ממה שנולד ברשותם וכן שותפין כהנים בבהמה ונולד להם בכור, אכתי י"ל דעושים תמורה, אבל כיון דאית לן היקשא דמעשר, דשותפין דכה"ג שקנו בהמה בשותפות או ירשו בהמה והפרישו אותה לקרבן דאינם עושים תמורה מהיקשא דמעשר ילפינן לה, דמה מעשר ליתיה בשותפות דכה"ג דאותם שנשתתפו או ירשו פטורים כן תמורה, א"כ ע"כ קרא דלא יחליפנו ולא ימיר לשון יחיד בא למעט אפילו בשותפין שהפרישו מעשר בהמה ממה שנולד ברשותם, ובכור שנולד לכהנים שותפין בבהמה, ולר"ש נמי איצטריך היקשא דמעשר וקרא דלא יחליפנו ולא ימיר דבא זה ולימד על זה למעט מתמורה שותפין בכל גוונא, והשתא כולה מתניתין ר"ש ופרושי קא מפרש ר"ש:
ומאי דאמרינן בברייתא דמייתי הש"ס דכולה ר"ש היא כאמור לפי שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו דמשמע קרבן יחיד קרבן צבור קרבן מזבח וקרבן ב"ה וכו', דנראה בהדיא דלר"ש לא משמע ליה למעט כלל מלשון יחיד דנקט קרא, יש לדחוק ולומר דמאי דקאמר דמשמע אפילו קרבן צבור, היינו בשותפין שהפרישו מעשר בהמה ממה שנולד ברשותייהו או כהנים שותפין שנולד להם בכור דאי לאו היקשא דמעשר הו"א דבכה"ג לא ממעט להו קרא דנקט לשון יחיד ולא ממעט אלא שותפין שקנו בהמה או ירשו. אלא דנראה דזה דוחק גדול בלשון הברייתא דנקט משמע קרבן יחיד קרבן צבור, דבקרבן צבור לא משכחת לה אופן זה שהצבור יהיו שותפין בבהמות וממה שנולד ברשותייהו יפרישו קרבן מעשר בהמה, דלעולם קרבן צבור מיירי שקונים בהמה ומקריבין אותם לשם הצבור, ומדנקט צבור נראה דלר"ש לא משמע ליה למעט מלשון יחיד אפילו בשותפין שקנו בהמה. ועוד דלפי"ז מהראוי היה שהרמב"ם יביא ג"כ משמעות קרא דלא יחליפנו וכו' דנקט לשון יחיד כיון דאפילו לר"ש איצטריך וצ"ע: