אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות א ס"ק ג

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות א ס"ק ג

אות א ס"ק ב

הן אמת דראיתי להרשב"א והר"ן בחי' שם בפ' ראשית הגז בסוגיא הנזכר [קלו, ב], דכתבו שם דר"ח ז"ל גריס הכי, שכן כהנים זכרים טמאים וכו', פי' כהנים ר"ל דבכור אפי' בהמה של כהנים קדוש בבכורה, אבל במעשר בהמה ובראשית הגז פטורים יעו"ש, וכן גרס הערוך בערך זכר, וס"ל כסברת ר"ח דכהנים פטורים ממעשר בהמה יעו"ש. והרשב"א והר"ן הקשו על סברת ר"ח דהא ר' אליעזר בן עזריה דכהן הוה והוה מעשר תריסר אלפי עגלא בכל שתא ושתא, ולע"ד י"ל דר"ח והערוך ס"ל כמ"ש התוס' בשם רבי אלחנן בשבת (דנ"ד ע"ב) ד"ה הוה מעשר, דמפרש דהוה מעשר אינו מעשר בהמה דהא אחר החורבן היה ובטלו מע"ב, אלא הכוונה דהוה מעשר בהמת ארנונא למלך יעו"ש, ור"ח לפי שיטתיה דכהנים פטורים ממעשר בהמה מפרש נמי הכי. ולסברת ר"ח והערוך לא שייך לומר טעם זה, וע"כ צ"ל דמאי דלא ילפינן מההקש לגמרי לומר דבכור כהן ולוי לא קדיש כלל הוא מטעם אחר כאמור. ואדרבה זו היא שקשה לסברת ר"ח ודעימיה, דכיון דג"ש זו דהעברה העברה היא מוסכמת, אמאי לא ילפינן מעשר מבכור בג"ש לומר דכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה ולהקדישו, כמו שחל קדושה על הבכור שלהם להקריבו ולכל דבר, ואע"ג דקרא דוהעברת כל פטר רחם דמיניה ילפינן ג"ש זו כולל כל מיני בכור ובכור אדם ובכור בהמה טמאה בכלל, וא"כ י"ל דלדעת ר"ח ילפינן מג"ש איפכא, דפטורים ממעשר בהמה כמו שפטורים מבכור אדם ובהמה טמאה, דהא ליתא דהא קיי"ל [יבמות ח, א] דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ובג"ש נמי אמרינן הכי וכמ"ש מרן זקני זצוק"ל בס' יבין שמועה דף מ"ד ע"ב ד"ה מהרי"ק, וכתב כן בשם הכריתות ובשם רבינו פרץ ז"ל יע"ש, ובפרק פסולי המוקדשין (דף ל"ב ע"א) דיליף בג"ש זו דהעברה דלא ליכתוב לא יגאל במעשר ותיתי מבכור, ולא אמרי' אדרבה מבכור אדם או מבהמה טמאה הו"א איפכא דיגאל ודו"ק:

הן אמת דראיתי בת"כ ס"פ בחקותי [כז, לג] והביאה הסמ"ג בעשין רי"ב וז"ל, ותניא בת"כ מנין למע"ב בעמוד ועשה, ר"י הגלילי אומר והעברת פי' ילפינן העברה העברה מבכור, ור"ע לומדו מעשר תעשר, ורבי לומדו מאלה המצות האמור בסוף הפרשה עכ"ל. דמתבאר מדברי הת"כ דג"ש זו אינה מוסכמת, דאם היא מוסכמת אמאי הוצרכו ר"ע ורבי ללמדו מקראי אחריני, דהא וודאי אין לומר דלא ניחא להו ללמדו מג"ש ומטעם דאפשר דכשם שאין מזהירין מן הדין איסור לאו, גם מצות עשה אין מזהירין מן הדין, דהא ליתא דלא נאמר דבר זה אלא בק"ו דאדם דן ק"ו מעצמו, אבל בג"ש שלא ניתנה לידרש מעצמו מזהירין ועונשין ממנה, דכמאן דכתיב מפורש במקרא חשיב, וכמ"ש רש"י בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין עג, א], עיין בס' יבין שמועה דמ"א ע"א בדברי מהרי"ק יעו"ש, אלא ע"כ צ"ל דר"ע ורבי דשבקו ג"ש והלכו לדרוש מקרא אחרינא, ש"מ דלא קבלו ג"ש זו מרבם. והנה כי כן י"ל דההיא דפ' ראשית הגז לפי גירסת ר"ח דגריס כהנים, קאי אסברת ר"ש דפוטר טריפה מראשית הגז, י"ל דר"ש לא ס"ל ג"ש זו דהעברה העברה כר"ע ורבי. שוב ראיתי דהא ליתא דבבכורות (דכ"א ע"ב) אמרינן דלר"ש יליף מג"ש זו מעשר מבכור לענין דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר יע"ש, וכיון דר"ש דריש ג"ש זו הא קי"ל דאין ג"ש למחצה ואמאי לא ילפינן מעשר מבכור דכהנים חייבים.: עוד יש לתמוה על סברת ר"ח מההיא דתנן דפ"ק דתמורה (די"ג ע"א), ואין הצבור והשותפין עושים תמורה קדשי ב"ה אינם עושים תמורה, א"ר שמעון והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור, מה מעשר אינו בשותפות יצאו שותפין, ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בד"ה ע"כ. נמצא דלר"ש תמורה הוקש למעשר בהמה, ובכל דבר דלא שייך מעשר בהמה לא שייך תמורה, ומה"ט אמרינן בריש תמורה (ד"ג ע"א) דה"ט דר"ש דקדשי גויים אינם עושים תמורה, דאיתקש תמורה למע"ב, ומע"ב למעשר דגן, וגבי מעשר דגן כתיב כל מעשר בני ישראל בני ישראל ולא גויים ע"כ, הרי דמהיקש תמורה למעשר בהמה אמרינן דאין קדשי גויים עושים תמורה כיון דלא שייך דין מעשר בהמה בגוי. וא"כ לדעת ר"ח דכהנים פטורים ממע"ב, א"כ קדשי כהנים בשלהם לא יעשו תמורה, דמה מעשר לא שייך בכהנים כך תמורה לא שייך בקדשי כהנים, ותמן תנינן בתמורה (ד"ז ע"ב) הכהנים ממירים בשלהם, ופרש"י הקרבנות שהפריש הכהן לעצמו אם המיר בהם נתפסים בתמורה.: ויש לישב הכל לדעת ר"ח דאיהו ס"ל דעיקר מאי דאמרינן דכהנים פטורים ממעשר בהמה, ילפינן לה מהקישא שהוקש מע"ב לבכור אדם דכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, ואמרינן בר"פ מעשר בהמה (דנ"ו ע"א) דלקוח פטור ממע"ב מהך היקשא, דמה בניך אין בלקוח אף צאנך אין בלקוח, ומהאי היקשא נמי יש ללמוד דמה בכור בניך כהנים פטורים מפדיון הבן, כן מעשר בהמה כהנים פטורים, וכיון דמהיקש ילפינן לה הא קי"ל בפרק איזהו מקומן (דמ"ט ע"ב) דבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, וה"נ כיון דמעשר בהמה למד מהיקש דבכור אדם דכהנים פטורים, אינו חוזר ומלמד בהיקש דמעשר ותמורה ללמד דקדשי כהנים אינם עושים תמורה, דדבר הלמד (בהם) בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ולא מיבעיא למ"ד בתר למד אזלינן דס"ל דאפילו אם המלמד הראשון הוא חולין כיון דהלמד ממנו הוא קדש אינו חוזר ומלמד, דלדידיה אף אם נימא דבכור אדם חולין מקרי מ"מ בתר למד אזלינן, ומעשר בהמה שהוא הלמד קדש הוי, אלא אפילו למ"ד בתר מלמד אזלינן דכל המלמד הוא חולין, לא איתמר האי כללא וכמו שהובא מחלוקת זה בזבחים (דף מ"ה ע"א) עלה דמייתי התם ההיא סוגיא דתמורה (ד"ג) הנזכר לעיל, דר"ש דאמר אין קדשי גויים עושים תמורה הוא משום דאיתקש תמורה למע"ב ומע"ב למעשר דגן, ופריך הניחא למ"ד בתר למד אזלינן אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר הא מעשר דגן חולין הוא יעו"ש, די"ל דאפי' למ"ד בתר מלמד אזלינן בכור אדם דין הקדש יש לו, דהא קודש קרייה רחמנא כדכתיב קדש לי כל בכור וכתיב הקדשתי לי כל בכור, דאף דהפדיון הוא חולין לכהן מ"מ בכור גופיה קודם פדיון קודש מקרי.: ויש קצת סעד לזה שהרי לר"י דאמר פטר חמור אסור בהנאה קודם פדיון, אי לאו דגלי קרא דלא תגוז בכור צאנך דבכור אדם מותר בהנאה היינו אומרים דהיה אסור בהנאה דכל עוד שלא נפדה קודש הוא, וע"כ צ"ל הכי למ"ד בתר מלמד אזלינן, דהא כיון דהוקש תמורה למע"ב וכל דבר דליתיה בדין מעשר בהמה ליתיה בדין תמורה מהאי טעמא כאמור, א"כ יקשה דכיון דמעשר בהמה ליתיה בלקוח כדילפינן מהקשא דבכור בניך תתן, אם כן גבי תמורה נמי נימא דלא מתפיס תמורה כי אם בקרבן שנולד ברשות המקדיש, אבל לקוח ונתון במתנה והקדישו לקרבן אינו עושה תמורה דומיא דמע"ב דפטור, ולענין תמורה לא מצינו חילוק בזה כלל ועיקר. וע"כ צ"ל דה"ט דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, דאפילו למ"ד בתר מלמד אזלינן בכור אדם קודש מקרי, והדרן לכללין דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש: אשר עפ"י זה יתיישב נמי מה שהקשינו לס' ר"ח מג"ש דהעברה העברה, דכיון דמההקש דבכור אדם ילפינן לה לומר דכהנים פטורים ממע"ב, אף דמג"ש י"ל איפכא דחייבים, היקש עדיף ועבדינן עיקר מלימוד ההיקש אף דההיקש איצטריך לדבר אחר. והכי אמרינן בזבחים (דף מ"ח ע"א) דלכ"ע היקש עדיף, וכתבו התוספות בד"ה דכ"ע הקישא עדיפא, דאע"ג דבפ' השולח אמרינן איפכא דלכ"ע ג"ש עדיפא, תירצו שם בתירוץ ב' דהתם שאני דשטר בשפחה כנענית לא קים לן אלא בג"ש דלה לה מאשה, לכך קאמר דג"ש עדיפא דטוב לעשות ג"ש דתהוי שטר בשפחה כמו גט אשה וכו', וכתבו דתירוץ זה עיקר יע"ש, וכן כתבו התוס' בפ' השולח (דמ"א ע"ב) תירוץ זה בלבד יע"ש, וא"כ הכא אף דהיקש דבכור אדם צריך למילי אוחרי, עם כל זה לגבי ג"ש היקש עדיף: אלא דיש לדחות דהא דאמרינן התם דהיקש עדיף הוא כההיא דהתם, דמההיקש ילפינן חומרא דהיינו לחייב בספק מעילה אשם תלוי, משא"כ מהג"ש, דאי ילפינן מהג"ש הוא לקולא שלא לחייב אשם תלוי בספק מעילה, משא"כ הכא דמההיקש ילפינן קולא לפטור את הכהנים ממעשר בהמה, ומהג"ש יש ללמוד דחייבים לחומרא, וכל כי האי גוונא י"ל דכל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן. ואע"ג דהתוס' כתבו בההיא דהשולח דדוקא משום דעיקר שטר מגז"ש נפקא לן הוא דאמרינן גז"ש עדיפא, דמשמע דאילו לא היה עיקר שטר מגז"ש, הוה אמינא בההיא דהשולח נמי דהיקש עדיף, אף דהתם אי דרשינן הוא קולא דמשתחרר בשטר לחצאין, דאם מתחלה שחרר חציו בשטר ואחר זמן שחרר חציו האחר הוי העבד משוחרר ומותר בבת חורין, משא"כ אי ילפינן מגז"ש דאינו משוחרר כלל ואסור בבת חורין כל ששחררו לחצאין, מ"מ י"ל דהתם נמי לאידך גיסא יש קולא בגז"ש, דאם שחרר חציו לפי הגז"ש אינו משוחרר כלל ומותר בשפחה, ולפי ההיקש איכא חומרא דכיון דשחרר חציו הוי כמי שחציו עבד וחציו בן חורין דאסור בשפחה מפני צד חירות שבו.:

ועוד יש לעמוד בסברא זאת דמהקישא דמעשר בהמה לבכור אדם ילפינן נמי דכהנים פטורים לדעת ר"ח, דהא הוקש מעשר בהמה למעשר דגן כדאמרינן בריש פרק מעשר בהמה (דף נ"ג ע"ב), דפריך התם אמתניתין ויהיה חדש וישן מתעשרים מזה על זה מק"ו וכו', ת"ל עשר תעשר בב' מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מחדש על הישן לא, אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא, ואף דמתבאר התם דאמר רבא אמר קרא שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר, מ"מ הא אמרינן התם (דף נ"ד ע"ב), דאמר רבא דהיינו טעמא דבקר וצאן אינם מתעשרים זע"ז משום דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן וכו', ופריך והא רבא הוא דאמר שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר, ומשני הדר ביה רבא מההיא, ואיבעית אימא חדא מיניייהו רב פפא אמרה. והנה ללישנא קמא מבואר דהדר ביה רבא ובכן ההיקש הוא לכל דבר, ואף ללישנא בתרא דהויא סברת רב פפא אבל רבא דידיה ס"ל דלא הוקש לדבר אחר, הנה מלבד דלענין הלכה י"ל דהלכתא כר"פ דקי"ל דמאביי ורבא הלכתא כבתראי והלכתא כר"פ דבתראי הוא, יתר ע"כ הרי כתבו התוס' בפרק מעשר בהמה (דף נ"ט ע"א) בד"ה איתקש מעשר בהמה למעשר דגן וכו', דאמרינן התם דה"ט דר"י בר יהודה דס"ל דאם נטל אחד מעשרה בלא מנין דהוי מעשר משום דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, והקשו שם התוספות דלרבא דס"ל דלא הוקש לדבר אחר היכי מפרש טעמא דר"י ב"י, ועוד דבזבחים פרק ב"ש [מה, א] דרשינן קדשי גויים אין עושים תמורה מדאיתקש מע"ב למעשר דגן, ותי' וז"ל, וי"ל לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כעין חדש על הישן לגבי הני דווקא אומר רבא לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר עכ"ל, הרי דהיקש מעשר בהמה למעשר דגן הוא מוסכם אפילו לרבא לכל הדברים חוץ מלעשר זה על זה כגון מין על שאינו מינו כמ"ש התוס', ומלבד מה שהביאו התוספות ההיא דזבחים לענין תמורה, עוד אמרינן בזבחים (דף קי"ט ע"א) דה"ט דר"ש משום דאיתקש מעשר דגן למעשר בהמה והוא לענין דבר אחר יעו"ש, אלמא דהיקש זה לכל הדברים חוץ ממין על שאינו מינו הוא מוסכם, והנה כי כן כיון דקי"ל לענין תרומות ומעשרות דכהנים ולוים חייבים להפרישם והתרומה והמעשר שלהם, כדילפינן מאתם גם אתם כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות מעשר [ה"ג] יעו"ש, הא קי"ל דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, וכיון דיש בידינו ללמוד דכהנים פטורים ממעשר בהמה מהיקש דבכור אדם, ויש ללמוד איפכא דחייבים במעשר בהמה מהיקשא דמעשר דגן, ודאי דלחומרא מקשינן ותפסינן עיקר היקש דמעשר דגן לחומרא לחייב לכהנים במע"ב כמו שחייבים במעשר דגן.:

וע"כ צריך לומר הכי דהא מתבאר שם בפרק מע"ב [נו, א] גבי הא דלקוח פטור, דאף הנשים חייבות במעשר בהמה, שהרי פריך הש"ס שם למאי דאוקי הא דתניא דאיזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר זה שנתנו לה וחזר ולקחו ממנה, ומוקי לה בשנתן לה עובר במעי אמו, ופריך אם כן איהי ליחייב במעשר בהמה, ומוקי בזונה גויה, הרי מפורש דגם האשה חייבת במעשר בהמה, ואם אנו פוטרים כהנים מהיקשא דבכור אדם ולא משגחינן בהיקשא דמעשר דגן, מנ"ל לחייב את הנשים, הא מהיקשא דבכור אדם יש לפטור אותן, דמה בכור אדם אין האשה חייבת לפדות את בנה כדאמרינן בקידושין (דף כ"ט ע"א) כך פטורה ממעשר בהמה, אלא ע"כ דחייבת מהיקשא דמעשר בהמה למעשר דגן, אלא דיש לדחות קצת זה וק"ל:

ואין ספק אצלי שדעת הרמב"ם ודעמיה דס"ל דכהנים חייבים במעשר בהמה הוא מהיקש מעשר בהמה למעשר דגן, דמהיקשא דהוקש מעשר בהמה לבכור אדם אין לפטור אותם, דמלבד דלחומרא מקשינן כדבר האמור, יתר ע"כ דהיקש זה דבכור אדם אינו כתוב בקרא בהדיא אלא מדרשא קא אתי מדכתיב כן תעשה דדרשינן דאם אינו ענין לבכור דקדוש בפטר רחם ממילא תנהו ענין למעשר בהמה, ועיקר הקישא הוא לבכור כדאמרינן בר"פ עד כמה [כו, ב] ללמד דחייב ליטפל בבכור דבהמה טהורה ל' יום, וכל דלא כתיב בהדיא כי אם מדרשא כה"ג אמרינן דיש היקש למחצה, וכמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף ו' ע"ב) גבי מאי דקמיבעי לן אי יש יד לפאה או לא יעו"ש, וכיון שכן יכולים אנו לומר דלא איתקש אלא לענין לקוח, אבל שאר דברים דינו דמעשר בהמה כמעשר דגן: וראיתי להרב מ"ל בפ"ו מהל' בכורות [ה"ג] שהביא דברי ר"ח דס"ל דכהנים פטורים ממעשר בהמה, והקשה עליו מסוגיא דפרק הגוזל קמא [קי, ב], דקא מבעיא לן כהנים בגזל הגר יורשים הוו וחייבים במעשר בהמה, או מקבלי מתנות הוו ופטורים, הרי מפורש דאי יורשים הוו חייבים אע"פ שהם כהנים, והניחו בצ"ע. ולקע"ד אפשר לומר דלעולם כהנים בעדר שלהם פטורים כסברת ר"ח, והתם שאני דאי יורשים הוו חייבים דכיון דבהמות אלו שירשו מהגר, בחיי הגר כבר נתחייבו במעשר בהמה ושוב לא נפטרו מפני שבאו ליד כהן, דהרי זה דומה לכהן שירש מאבי אמו ישראל פטר חמור דחייב הכהן לפדותו בשה והשה שלו כדאמרי' בפ"ק דבכורות (דף י"א ע"א) יעו"ש, וה"ה י"ל במע"ב דכהן שירש עדר מאבי אמו ישראל דחייב להפריש מעשר כיון שכבר נתחייבו ביד הישראל המוריש, דאע"ג דהלקוח פטריה רחמנא אע"ג דכבר נתחייבה בהמה זו במעשר ביד המוכר, לקוח שאני דגזירת הכתוב היא, אבל ביורש דחייב דרשות יורש לאו כרשות לוקח הוא דברשות אביו המוריש הוא, כיון שביד המוריש כבר נתחייבו שוב לא פקע חיובייהו מפני שבא ליד כהן, וה"ה בגזל הגר אי יורשים הוו, אבל לעולם דכהנים בבהמות דידהו פטורים:

אשר ע"פ זה יש לישב מה שיש לדקדק על סברת ר"ח מההיא דאמרינן בפ' קמא דבכורות (דף י"א ע"א), ת"ר כיצד אמרו דשה שפדה פטר חמור נכנס לדיר להתעשר, אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן שהרי שנינו הלקוח ושנתון לו במתנה פטור ממעשר, אלא בישראל שהיו לו עשרה ספקי פטרי חמור וכו', ולדעת ר"ח דכהנים פטורים אמאי הוצרך התנא לומר דבבא ליד הכהן אי אפשר מטעם לקוח תיפוק ליה דהכהן פטור. ולפי האמור ה"ה הכא דאפי' ביד כהן צריכין אנו לטעם לקוח שהוא מגזירת הכתוב, דאי לאו האי טעמא אף הכהן היה חייב דכיון דכבר נתחייבו במעשר ביד ישראל שוב לא פקע חיובא מיניה. אלא דבלאו הכי י"ל דהוצרך תנא לומר טעמא דלקוח, לומר דלא משכחת לה אפילו כשחזר הישראל ולקחו ממנו משום דהוי לקוח ופטור, אבל אין ה"נ דביד כהן בלאו הכי פטור. ואדרבה נראה דיש להביא קצת ראיה לסברת ר"ח מברייתא זאת, מדלא אמר התנא דמשכחת לה שנכנס לדיר להתעשר בכהן שירש מאבי אמו ישראל פטר חמור, דלפי דינו מפריש עליו שה והוא שלו כאמור, דבכה"ג לא יצא השה מרשות הכהן, ועוד משכחת לה בישראל שנתן הפטר חמור עצמו לכהן כדתנן בפ"ק דבכורות (דף י"ב ע"א) נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו, ובכה"ג הרי השה לא יצא מרשות כהן, ואי כהן חייב במעשר בהמה משכחת לה בהני תרי גוונא, ומדלא אשכח תנא כי אם בישראל שיש לו עשרה ספקי פטרי חמור, ש"מ כסברת ר"ח דכהנים פטורים ממעשר בהמה:

שוב ראיתי בתוספתא בפרק קמא דבכורות [ה"ו] דקתני הכי, איזה הוא פדיון פטר חמור הנכנס לדיר להתעשר, ישראל שהיה לו ספיקות ועמד ופדאן, וכן כהן שירש את אבי אמו ישראל או שנתן לו מתנה פטר חמור לפדותו עכ"ל, הרי מפורש דתנא דתוספתא נקט נמי הני תרי גווני שכתבנו, ואדרבה מתוספתא זאת קשה לר"ח, דמהני תרי גווני דנקט תנא ע"כ לא משכחת לה אם לא שהכהן חייב במע"ב ודו"ק. ועיין במאי דתנן בפ"ק דחגיגה (דף ז' ע"ב), ישראל יוצאים י"ח בנדרים ונדבות ובמע"ב, וכהנים בחטאות ואשמות ובבכור וכו', דיל"ע דלמה נקט ברישא ישראל יוצאין וכו', ולדעת ר"ח א"ש דדוקא בישראל שייך מע"ב, ורש"י ז"ל הרגיש מזה וכתב דמשום דבעי למתני סיפא והכהנים בחטאות וכו' נקט ברישא ישראל, והוא דוחק דמה חסר אילו נקט ברישא סתם יוצאין דמשמע כהנים בכלל ובסיפא והכהנים בחטאות ודו"ק: איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דודאי דלדידן דקי"ל דכהנים חייבים במע"ב כדעת הרמב"ם ז"ל ודעמיה, עיקר מאי דלא ילפינן מהיקשא דבאדם ובבהמה למפטר כהנים ולוים מבכור בהמה טהורה לגמרי, הוא משום דילפינן מג"ש דהעברה העברה ממע"ב דחייבים כאמור. הן אמת דגם לדעת הרמב"ם ודעמיה לא שייך טעם זה אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן, דלפי האמור דטעמא דכהנים חייבים במע"ב הוא משום דילפינן מהיקשא דמעשר דגן, הא קי"ל בזבחים דבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש כדאמרינן התם (דף מ"ט ע"ב) יע"ש, ובשלמא למ"ד בתר מלמד אזלינן בנדון זה חוזר ומלמד בג"ש דהעברה כיון דמעשר דגן חולין הוא, אבל למ"ד בתר למד אזלינן הרי מעשר בהמה הקדש הוא ואינו חוזר ומלמד בג"ש וצריכין אנו לטעמים אחרים הנזכרים: והנה מתוך דברי המכילתא והספרי הנזכר בראש אמיר [או"ק ב'] יצא לנו דבכור בהמה טהורה נמי הוקש לבכור אדם, וכן מבואר בר"פ עד כמה [כו, ב] דמקיש בכור בהמה טהורה לבכור אדם לענין ליחייב ליטפל בו ל' יום מקרא דכן תעשה לשורך וגו' כאמור. והתימה על הרב מ"ל ז"ל דבריש הלכות בכורים בפ"א דין י' כתב וז"ל, ודברי הרא"ש הם תימה בעיני שלא מצינו דאתקוש כי אם בכור בהמה טמאה לבכור אדם אך בכור בהמה טהורה לא מצינו יעו"ש, והדבר קשה איך נעלם ממנו כל הנזכר לעיל וצ"ע:

מתני' פרה שילדה כמין חמור וכו' פטור מן הבכורה וכו'. כבר הארכתי בדין זה דנדמה לענין בכור בס' תוספות דרבנן באות נו"ן [סי' רי"ד] יע"ש:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה