מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות א ס"ק ב
מתני' כהנים ולוים וכו'. גמ' [ד, א] אמר רבא ה"ק וכו' כתב רש"י ז"ל וז"ל, אלא אמר רבא גבי בהמה לא דרוש רבנן ק"ו מדאיצטריך לאקושי בכור בהמה טמאה לבכור אדם וכו', ש"מ גבי בהמה לא אתייהב למדרש האי ק"ו, וה"ק מתני' כהנים ולוים פטורים הם עצמם מפדיון הבן מק"ו עכ"ל. וכפי דברי רש"י אלו ק"ק על מ"ש רש"י לקמן גבי מאי דפריך הש"ס, בין לדידך ובין לדרבא בן חדש דאפקע ליפקע וכו' וז"ל, בין לדידך דדרשת ק"ו גבי בכור אדם, דכיון דדרשת לגבי בהמה כ"ש לגבי אדם דאי לא דרשת ביה ק"ו אדם מנ"ל, וכיון דדרשת איכא למיפרך וכו' עכ"ל, ולפי מ"ש רש"י דטעמא דרבא דלא דריש ק"ו בבהמה הוא מדאיצטריך לאקושי בכור בהמה לבכור אדם, א"כ מנ"ל דלאביי דריש ק"ו באדם נמי מטעם דאל"כ אדם מנ"ל, הא י"ל דלאביי מהיקש דבכור אדם לבכור בהמה ילפינן בכור, דמדאיצטריך לאקושי בכור אדם לבכור בהמה ש"מ דגבי בכור אדם לא אתייהב למדרש האי ק"ו לגבי אדם, כדאמר רבא מהאי טעמא דלא דרשינן ק"ו לגבי בהמה, דאביי ס"ל דאורחיה דקרא דסיפיה מפרש לרישיה, וכל היכא דאפשר לומר דסיפיה מפרש לרישיה עדיף טפי, וכמ"ש התוס' בפ"ג דפסחים (דף מ"ג ע"ב) ד"ה סד"א יעוין שם, והכא נמי טפי עדיף לומר דלא דרשינן מק"ו אלא בהמה אבל בכור אדם ילפי' מהיקשא, דבהכי סיפיה מפרש לרישיה, דדרשינן הכי כל שישנו בבכור בהמה טמאה ישנו בבכור אדם, וכל שאינו בבכור בהמה אינו בבכור אדם, הפך ממאי דדריש רבא דרישיה דקרא מפרש לסיפיה וי"ל ודו"ק:
והנה גרסי' במכילתא בפ' בא [יג, ב] על פסוק קדש לי כל בכור פטר כל רחם וכו' באדם ובבהמה וז"ל, באדם ובבהמה את שיש לו באדם יש לו בבהמה יצאו הלוים שאין להם באדם אין להם בבהמה, ד"א הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם, מה הבהמה הנפלים פוטרים בו הבכורה אף האדם הנפלים פוטרים בו את הבכורה, ומה בכור אדם רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה אף בכור בהמה רשאי אתה ליתנו לו בכל מקום שירצה, לפי שהוא אומר והבאתם שמה עולותיכם שומע אני אפי' הוא במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה ת"ל באדם ובבהמה, ומה בכור אדם מטפל בו ל' יום אף בכור בהמה מטפל בו ל' יום ע"כ. וכלשון הזה אמרי' בספרי בפרשת קרח [יח, טו] על פסוק כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך יעויין שם. וקשה דמאחר דמפורש בברייתות אלו דמכילתא ודספרי דמהקישא דקרא דבאדם ובבהמה ילפי' דהלוים פטורים מבכור בהמה ג"כ, אמאי הוצרך רבא בשמעתין להביא היקש חדש מקרא דאך פדה תפדה וגו' מה שלא הוזכר בדברי התנא דמכילתא וספרי.: ואולם בדברי המכילתא והספרי קשה טובא דנראה דמקרא דבאדם ובבהמה מקיש כל בכור בהמה, בין דבהמה טהורה ובין דבהמה טמאה לבכור אדם, דהא קרא ובבהמה כתיב סתם הכולל כל מין בכור בהמה אפי' הטהורה, וכמו שנראה משאר דברים דקתני התם, דילפינן מהאי היקשא דילפי' ליתנו בכל מקום ולא אמרי' דחובה עליו להביאו לבית הבחירה דזה מיירי בבכור בהמה טהורה, וכן מאי דיליף דבכור בהמה נמי מטפל בו ל' יום דזה נמי בבהמה טהורה כדאמרי' בריש פ' עד כמה [לקמן כו, ב], וכיון דבשאר דברים דקתני התם הוא בבהמה טהורה, י"ל דה"ה בדרשא ראשונה דבכור בהמה נמי הלוים פטורים הוא אפי' בבהמה טהורה, ובמתני' דרפ"ב דבכורות [יג, א] תנינן איפכא, דלא נפטרו כהנים ולוים אלא מבכור אדם ובהמה טמאה אבל לא מבכור בהמה טהורה, דדוחק לומר דכוונת התנא דמכילתא הוא על בהמה טמאה דווקא, דמנ"ל דלא ילפי' מהיקש זה כי אם לענין בהמה טמאה כיון דקרא בבהמה סתם נקט ולשאר דברים ההיקש הוא על בהמה טהורה. ועוד קשה דאמרי' בפ"ק דבכורות (דף ט' ע"ב) דלר' יהודה פטר חמור אסור בהנאה קודם פדיון ובכור אדם מותר בהנאה קודם פדיון, ואמרי' התם דה"ט דבכור אדם גלי קרא דלא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם, אבל בפטר חמור דלא גלי קרא להתיר אסור בהנאה יעויין שם, וכיון דהוקש בכור בהמה לבכור אדם הא קי"ל אין היקש למחצה, וא"כ אמאי לא ילפינן מהיקש זה היתר הנאה לפטר חמור, דמה בכור אדם מותר אף בכור בהמה מותר.: ולפי חומר הענין אפשר לישב הכל, והוא בהניח דלעולם האי היקש דבאדם ובבהמה לפטור לוים הוא אפי' לבהמה טהורה, אך לא ילפי' מהיקש זה אלא לענין דררא דממונא שאינם חייבים ליתן הבכור לכהן כדין ישראל אלא זוכים לעצמם, דכהנים זוכים בבכור דידהו להקריבו ולזכות בבשרו והלוים נמי, אף דבכור בהמה טהורה שהוא תם וחזי להקרבה לית להו זכייה בגוייהו למכרו לכהן, דהא אפי' כהן אין לו זכייה בגויה למוכרו לכהן אחר כדי שיקריבנו הקונה כדאמרינן בתמורה (דף ז' ע"ב) יעויין שם, והלוים עצמם אינם יכולים לאוכלו אחר הקרבה דהבכור נאכל לכהנים דווקא ולא לזרים, מ"מ נ"מ במה שזוכים לעצמם הלוים לענין בכור בעל מום דאינו חייב ליתנו לכהן, וכן בבכור תם בחו"ל דאמרינן התם בתמורה דלר"ש דאמר אם באו תמימים יקרבו אית ליה זכיה לכהן מחיים ויכול למכרו אפי' בזמן שבהמ"ק קיים יע"ש, וכן בכור תם בזמן הזה, אבל לעולם דלענין קדושת בכור אפי' דכהנים ולוים קדושתם בפטר רחם והן קדושת בכור יש להם לכל מילי, ואין ההיקש אלא לפוטרם שיזכו לעצמן, דכיון דמבכור אדם הוא דילפי' לה אין ללמוד אלא דומיא דבכור אדם, שהוא לפטור מממון שאינם חייבים ליתן ה' סלעים לכהן אבל עכ"פ לא פקע שם בכור מעליו, דאי לאו דגלי דמותר בהנאה בכור אדם קודם פדיון, היינו מחייבים ללוים לפדותו כדי להתירו בהנאה והפדיון לעצמן, וה"ה גבי בכור בהמה לא פטר קרא אלא מליתנם לכהן אבל קדושת בכור יש להם. והיינו דנקט תנא דמכילתא ודספרי לוים דווקא ולא הזכיר כהנים כלל, דאי ההיקש הוא לפטור לגמרי הא אפילו לכהנים צריכים אנו להיקש, אבל כיון דההיקש לא בא אלא לפטור מנתינה לכהן, ע"כ ההיקש לא איצטריך אלא ללוים, דלכהנים פשיטא דהבכור שלהם כדין תרומות ומעשרות. וכן בבכור טמאה למאי דקי"ל כר"י דאסור בהנאה אף הכהנים והלוים צריכין לפדותו בשה להפקיע איסורו והפדיון לעצמם, והיינו דקתני במתני' דלא נפטרו מבהמה טהורה לומר דעכ"פ קדשי בקדושת בכור, אבל לעולם דאפי' הלוים אינם חייבים ליתנו לכהן במקום שיכולים הם לזכות ולהנות ממנו כבכור בעל מום וכיוצא.: והשתא א"ש מאי דמייתי רבא בשמעתין היקש חדש מקרא דאך פדה תפדה, דהא עינינו הרואות דממתני' דר"פ ב' דקתני לא נפטרו אלא מבכור אדם ובכור בהמה טמאה אבל לא מבכור בהמה טהורה, מוכח בהדיא דמבכור בהמה טמאה נפטרו לגמרי דלא חל קדושה עליו כלל ואפי' פדיון להפקיע איסורו לא בעי, דאי צריך פדיון להתירו א"כ היינו דין בהמה טהורה דקדש ואינם חייבים ליתן לכהן, אלא עכצ"ל דלא חייל שום קדושה עליו הא מנ"ל, דאי מהקישא דקרא דבאדם ובבהמה לא נפטרו אלא מדררא דממונא שלא ליתן לכהן דומיא דבהמה טהורה, ועכצ"ל דאיכא היקשא אחרינא לבכור בהמה טמאה בקרא דאך פדה תפדה וגו', דכיון דלענין לפטור מליתן לכהן לא איצטריך היקש זה, דהא ילפי' לה מהקישא דבאדם ובבהמה, ע"כ דהקיש הכתוב בכור בהמה טמאה לבכור אדם בהאי קרא דאך פדה תפדה ללמד דלא חל עליו קדושה כלל דאפילו בלא פדיון מותר בהנאה. באופן דלפי האמור יצא לנו דמאי דאמרי' במתני' דלא נפטרו מבכור בהמה טהורה, היינו לומר דחל קדושת בכור עליו לכל דבר אבל לא ליתנו לכהן כאמור. ומאי דפריך רבא לאביי דדריש ק"ו מבהמה ממתני', הוא משום דאי דרשי' ק"ו דבהמה נמצא דגם מבכור בהמה טהורה פטורים לגמרי דאפי' קדושה לא חל עליהם כמו שפטרו בכור בהמה טהורה במדבר, דבהמת הלוים הפקיע קדושת בכורות דבהמה טהורה לגמרי כמו שמתבאר מדברי התוספות בשמעתין בד"ה ועוד אם איתא וכו' יעויין שם, וממתני' מתבאר דלא נפטרו מקדושת בכור בהמה לגמרי. ועל פי האמור א"ש דלא ילפי' מהיקש דבכור אדם דפטר חמור מותר בהנאה, דמדאיצטריך היקש אחר דקרא דאך פדה תפדה ללמד דפטורים לגמרי מבכור בהמה טמאה אפי' מפדיון להפקיע איסוריה, ש"מ דפטר חמור דישראל אסור בהנאה קודם פדיון, דאלת"ה אמאי איצטריך היקשא אחרינא.: ואולם אכתי פש גבן להבין דאמאי איצטריכו ב' היקשות א' דפ' בא וא' דפ' קרח, ודוחק לומר דהוצרכו תרי קראי דאי הוה כתיב קרא דפ' בא הו"א דלא פטר ללוים כי אם מבכור בהמה טמאה, אבל מבכור דבהמה טהורה לא פטר ללוים מליתן לכהן אפי' בעל מום, לכן איצטריך היקש דפ' קרח לפטור את הלוים מליתן לכהן אפי' בבכור דבהמה טהורה, דהתם משמעות דקרא הוא בבהמה טהורה דכתיב אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה דמשמע דבראוי להקרבה משתעי קרא. והיותר נלע"ד דהא תנא דספרי ס"ל כר' אליעזר דתנן בסוף פרקין (די"ב ע"ב), דפדיון פ"ח חייב באחריותו כה' סלעים של בן, ואמרי' בגמ' דה"ט דכתיב אך פדה תפדה וכו' מה בכור אדם חייב אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, ורבנן פליגי עליה דאינו חייב באחריותו דלא ס"ל היקש זה כדאמר רבא התם, דאף דרבא בשמעתין סבירא ליה דפטור הלוים מבכור בהמה טמאה הוא מהיקש זה, ועל כרחך לכ"ע קאמר, דאל"כ לרבנן דקי"ל כוותייהו מנ"ל דפטורים מבכור בהמה טמאה, ועכ"ל דאפי' רבנן מודו דעבדינן האי הקישא, אלא דס"ל דלא עבדינן היקש זה כי אם לגוף הבכור עצמו שדין בכור בהמה טמאה עצמו הוא כדין בכור אדם עצמו, אבל פדיון שניהם אינם שוים ולא הוקשו זה לזה, ור"א ס"ל דמדכתיב אך פדה תפדה דלגוף ופדיון עצמו הוקשו, ואדרבה לפדיון הוקשו ולא לגוף הבכור וכדאמר רבא התם אמר קרא אך פדה תפדה לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר, וא"כ לר"א כיון דאיצטריך האי היקשא דאך פדה תפדה לענין פדיון דחייב באחריותו, תו לא אפשר ללמוד מהיקש זה כדדריש רבא לפטור את הלוים מפטר חמור לגמרי אפי' בלא פדיון דהא איצטריך לדבר אחר, וע"כ הוצרכו תרי קראי דבאדם ובבהמה דפרשת בא ופ' קרח לאשמעי' מיתורא דקרא דפטורים הלוים לגמרי מפ"ח אפי' בלא פדיון, ומאי דקאמר רבא דילפינן זה מקרא דאך פדה תפדה הוא אליבא דרבנן דקי"ל כוותייהו.:
והנה מלבד לשון המכילתא והספרי הנזכר דנראה דהוקש בכור בהמה טהורה לבכור אדם כאמור, כן מתבאר נמי בריש פרק עד כמה (דף כ"ו ע"ב) גבי מתני' דחייבין לטפל בבכור ל' יום, מנה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך ע"כ, הרי דהוקש בכור בהמה טהורה לבכור אדם לענין טיפול ל' יום, וכיון דקי"ל דאין היקש למחצה יש ללמוד נמי דמה בכור אדם כהנים ולוים פטורים אף בכור בהמה פטורים, וצ"ל ע"ד האמור דפטורים ליתן לכהן, אבל לעולם קדשי בקדושת בכור. ונראה ליתן עוד טעם אחר אמאי לא דרשינן ההקש לגמרי דפטורים ולא קדשי כלל, על פי מ"ש התוס' בשמעתין בסד"ה ועוד אם איתא וז"ל, וא"ת ואביי מאי קסבר אמאי לא עביד ק"ו בטהורה, י"ל קסבר לענין טהורה דיש בהם קדושת מזבח לא שייך למימר פוטרין את של עצמן מק"ו דפוטרים של ישראל, דכהנים ולוים קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל עכ"ל, ואפשר דמטעם זה נמי לא ילפינן מההקש לפטור לגמרי כיון דהם קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל.:
עוד יש ליתן טעם אחר אמאי לא גמרינן מההקש לגמרי, דהא אמרינן בפ' כל פסולי המוקדשין (דף ל"ב ע"א) דגמרי' גז"ש דהעברה העברה בכור ממעשר, דבמעשר כתיב כל אשר יעבור תחת השבט ובבכור כתיב והעברת כל פטר רחם ואמרינן דג"ש מופנה היא יעו"ש, וכן אמרינן בפ"ק דזבחים (דף ט' ע"א) דמשני הש"ס בכור נמי העברה העברה ממעשר גמר יע"ש, וכיון דקי"ל דכהנים ולוים חייבים במעשר בהמה כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורות [ה"ג] וכן כתב הסמ"ג עשין רי"ב יע"ש, וכן דעת הרשב"א והר"ן בחידושי' בפרק ראשית הגז (דף קל"ו ע"ב), גבי הא דר"ש פוטר את הטרפות מראשית הגז דיליף צאן צאן ממעשר בהמה, ופריך ולילף צאן צאן מבכור, ומשני מסתברא ממעשר הו"ל למילף שכן זכרים וכו' יעו"ש, א"כ יש ללמוד בכור בהמה טהורה ממעשר בהמה בג"ש, דכהנים ולוים חייבים לענין קדושה דהבכור שלהם קדוש, ואהני לן היקש דבכור אדם לענין דררא דממונא דדין הלוים כדין הכהנים דאינם חייבים ליתן לכהן אם הוא בעל מום וכיוצא מהנזכר: