מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות פב ס"ק א
עוד אמרינן בגמרא [נא, ב] עלה דמתני' דתנן לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי, תנינא להא דת"ר נטלו והחזירו לו יצא, וכך היה מנהגו של ר"ט וכו'. ויל"ע דלפי הברייתא מפורש יוצא דבסתם פדיון רשאי הכהן להחזיר לו, ומלישנא דמתני' דקתני לפיכך אם רצה הכהן וכו' נראה דדוקא בכה"ג דכתב לכהן שהוא חייב לו וכו' שחייבוהו רז"ל ליתן ב' פעמים משום גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות אמרינן דרשאי הכהן להחזירו, כיון דעיקר נתינת הה' סלעים פעם ב' משום גזרה הוא ולא מן התורה, אבל בסתם פדיון אינו רשאי. ואפשר לומר דבסתם פדיון נמי רשאי אלא דבכה"ג דמתניתין קמ"ל דכיון דנתינה הב' שלא כדין הוא אף אם לא גמר בדעתו ליתן לכהן במתנה גמורה כ"א דעתו דמסתמא יחזיר לו הכהן, ובכה"ג דלא גמר ויהיב לגמרי בסתם פדיון אין בנו פדוי כדאמרינן בעובדא דרבי חנינא דאמר ליה לא גמרת ויהבת לי מדעם ביש עבדת הלכך אין בנו פדוי, עכ"ז בכה"ג דמעיקרא אינו חייב ליתן פעם ב' מן הדין כי אם מפני שלא יאמרו וכו', אפילו לא גמר ויהיב בנו פדוי, דהעיקר הוא מפני הרואים שלא יאמרו פודין בשטרות דכיון דראו שחייבוהו ליתן פעם ב' שוב ליכא למיחש. ומאי דאמרינן תנינא להא דת"ר היינו לומר דממתני' נמי נלמד דין זה, דבסתם פדיון נמי אם החזירו יצא, דאם בסתם פדיון אם החזירו לא יצא, א"כ אף בכה"ג אינו רשאי להחזיר, דכיון דסוגיא דעלמא דלא יחזיר הרואה בנדון זה דמחזיר טועה לומר דבנתינה הראשונה בנו פדוי ויאמרו פודין בשטרות:
והנה בעובדא דר"ח דא"ל לא גמרת ויהבת אין בנו פדוי, פירש"י וז"ל אם אחזירם לך ולשון שני פירש ואפילו אם לא אחזירם לך, ודעת הר"מ בפי"א מה' בכורים [ה"ח] נראה דס"ל כלשון א', שכתב ולא יתן הוא ודעתו להחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי יעו"ש, ודעת רבינו הרמב"ן והרא"ש [סי' י'] כלשון שני דאפילו אם לא יחזירם אין בנו פדוי:
וראיתי להרב מחנ"א בהלכות זכיה סי' ח' שלמד מדין זה ובפרט לפי פירוש שני שהוא דעת רבינו והרא"ש, וכן הוא דעת הרשב"א [בתשובות ח"א סי' קצ"ח וסי' תשנ"ח], דאע"ג דבשאר מתנות כהונה כתרומה ומעשר וכיוצא כיון דאין לבעלים בהם כי אם טובת הנאה אם תפס הכהן שלא מדעת בעלים אין מוציאין אותם מידו, לא מיבעיא למ"ד טובת הנאה אינו ממון אלא אפילו למ"ד טובת הנאה ממון אין מוציאין אותם מידו וזכה בה הכהן, אלא דלמ"ד טובת הנאה ממון צריך ליתן לבעלים דמי טובת הנאה, מ"מ היינו דוקא בתרומה ומעשר וכיוצא משום דמשעה שהפרישם נעשה ממון כהן ואין לבעלים בהם אלא טובת הנאה, משא"כ בפדיון הבן דכל כמה שלא באו ליד כהן ממונא דבעלים הוי ואין לכהן זכיה בנכסים של זה, וכיון שכן אם תפס הכהן הה' סלעים לא זכה בהם, דאם איתא דאפילו בפדיון הבן אם תקפו כהן אין מוציאין מידו, א"כ כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי הלא כל שבאו ליד כהן כבר זכה בהם ר' חנינא וכי מחזירם אח"כ אינו אלא מתנה שרוצה הוא ליתן, ויותר יקשה ע"ד הרשב"א דס"ל דאפילו לא החזירם ר"ח אין בנו פדוי וכי גרע מתקפו כהן עכ"ד: ולע"ד אף דלסברת הרשב"א ודעמיה ראיה אלימתא היא, מ"מ לסברת הר"מ וללשון א' לרש"י דדוקא החזירו אין כ"כ ראיה, די"ל דנהי דאם תקפו כהן שלא מדעת בעלים זכה כיון דאין לבעלים כ"א טובת הנאה, מ"מ לכתחלה אסור לכהן שיקח שלא מדעת בעלים כיון דאית ליה טובת הנאה כמ"ש הר"מ בפי"ב מהלכות תרומות [הט"ו] יעו"ש, וא"כ ר' חנינא מעולם לא כיון לזכות בו כי אם ע"ד שגמר הנותן בדעתו ומדעת בעלים הוא זוכה, וכל שאיגלאי למפרע דלא גמר ויהיב והחזירו מפני שלא רצה לזכות שלא מדעת בעלים כיון דאית להו טובת הנאה, הרי לא נתקיימה מצות נתינה כלל: ולעיקר דינו של הרב יל"ע מההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין [ו, ב] אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה, ופריך מאי קסבר רבא אי קסבר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אפילו כולהו נמי ואי קסבר לא שמה מתנה אפי' תרומה נמי לא ע"כ. ואם איתא לסברת הרב דבפדיון הבן אם תקפו כהן שלא מדעת בעלים מוציאין מידו א"כ מאי קושיא, הא שפיר י"ל דלעולם דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר לא שמה מתנה, ושאני תרומה דכיון דמשעה שהפרישה נעשה ממון כהן ואין לבעלים בה אלא טובת הנאה, אפילו שנתנה בתנאי דע"מ להחזיר דלא הויא מתנה מ"מ כיון דביד הכהן לזכות בה לגמרי ויעבור על התנאי ולא יחזירנה דתקפו כהן אין מוציאין מידו, א"כ אפילו אם יקיים התנאי ויחזירנה אינו אלא מתנה שרוצה הוא ליתן לו ושפיר יצא ידי נתינה, משא"כ בפדיון הבן דכל כמה שלא בא ליד כהן ממון בעלים הוא לגמרי, וכל שהתנה ע"מ להחזיר אם לא החזיר גזל הוא בידו ולא קיים מצות נתינה כלל:
איברא דחקירה זאת הוא עפ"י סברת הרב שכתב די"ל דין זה אפילו לסברת הר"מ ופירוש א' דרש"י דס"ל דדוקא החזירו, דאם איתא דתקפו כהן אין מוציאין מידו אפילו אם החזירו אינו אלא כנותן מתנה, אבל לפי האמור דלסברת הר"מ אין ראיה, ה"ה דמטעם זה י"ל דאין ללמוד מסוגיא זאת היפך דברי הרב, דהא במתנה ע"מ להחזיר אם איתא דלא שמה מתנה אפילו בתרומה נמי אמאי יצא ידי נתינה, כיון דהכהן מסתמא לא כיון לזכות במתנה גמורה כי אם ע"מ להחזיר ומעולם לא כיון לזכות בו שלא מדעת בעלים כדין תקפו כהן, וכשמחזירו ע"ד לקיים תנאו הוא מחזיר ולא כנותן מתנה הוא מחזיר, דמסתמא לא ניחא ליה לזכות שלא מדעת בעלים דטובת הנאה שלהם ואסור לזכות שלא מדעת בעלים. ואפילו את"ל דלא חייש לאיסור זה מ"מ אם מה שמחזיר הוא מפני שטעה בדין וכסבור דאם תקפו כהן מוציאין מידו הרי מעולם לא כיון לזכות זכיה שלא מדעת בעלים. ואין לומר דאמאי לא משני דדין תרומה מיירי בשגילה הכהן בדעתו שכיון לזכות כדין תקפו כהן שלא מדעת בעלים, ועשה כן כדי שיצא הנותן ידי נתינה, משא"כ בפדיון הבן דאפילו אם גילה בדעתו כן לא יצא ידי נתינה כיון דשורת הדין הוא דמוציאין מידו, דהא ליתא דא"כ ליפלוג וליתני בדידה דבתרומה עצמה יש לחלק, דאם לא כיון הכהן לזכות שלא מדעת בעלים דינו כפדיון הבן דלא יצא ואם כיון הכהן יצא, ומדלא חלק בהכי ש"מ דבתרומה בכל גוונא יצא ומ"ש מפדיון הבן, באופן דלפי דרכינו אין ראיה מסוגיא זאת היפך סברת הרב מחנ"א:
ואולם שוב ראיתי די"ל דמ"ש הרב מחנ"א ראיה לדין זה אף מפירוש א' דרש"י דדוקא אם החזירו, טעמו ונימוקו עמו, דהא לפי מה שהיה מנהגו של ר"ח שהיה מחזיר הפדיון כדי להחזיק ביד עושי המצוה למה לא כיון לזכות שלא מדעת בעלים כדין תקפו כהן, דאי משום דאסור לזכות שלא מדעת בעלים דט"ה שלו הא כיון דדעתו לזכות שלא מדעתו כדי שיקיים אבי הבן מצות נתינה ואח"כ יחזירנו לו בתורת מתנה אין כאן איסור כלל, דאדרבא הוא זוכה שלא מדעתו לטובתו כדי שיצא ידי נתינה על ידו ולא יצטרך ליתן לאחר במתנה גמורה, וא"כ אמאי א"ל אין בנו פדוי כיון שבידו היה לתקן שיכוין לזכות אף שלא מדעתו וכשיחזירנו הו"ל כנותן מתנה. ואפשר לומר דאף אם לא יכוין לזכות שלא מדעתו בפירוש זוכה ממילא במה שכיון לזכות מדעת בעלים דכיון לזכות אם לא יזכה מכח מתנת הנותן מדעת בעלים יזכה מכח דיכול לזכות אפי' של"מ בעלים, דה"ז דומה למ"ש הרא"ש בתשו' בכלל ט"ו סי' ב' על גר שציוה ליתן מתנת ש"מ ליתומה וזכה בעד היתומה דאע"ג דהזוכה לא כיון לזכות לה אלא מכח מתנת ש"מ ומתנת ש"מ לא שייך בגר, מ"מ כיון דכיון לזכות לה אם לא יכול לזכות מכח מתנה זכה מן ההפקר כזוכה מן הפקר יעו"ש, ה"ה הכא דאף דלא יזכה מכח מתנת הנותן כיון שלא גמר בדעתו, יזכה מכח תפיסתו:
וא"כ כפי"ז יש ראיה לסתור דינו של הרב מסוגיא דפ"ק דקדושין, דאמאי לא משני הש"ס דה"ט דתרומה משום דאם רוצה הכהן לתפוס אותה ולא לקיים תנאו דע"מ להחזיר רשאי, ומשום איסור ליקח שלא מדעת בעלים ליכא כיון דאדרבא כוונתו לזכות להנאתו לטובתו של הנותן כדי שיצא ידי נתינה ואח"כ יחזיר לו מדעתו ולא יצטרך ליתנם לכהן אחר, ואע"פ שלא כיון הכהן לזכות של"מ בעלים מ"מ כיון דכיון לזכות מדעת בעלים ממילא זוכה בזכיה אף של"מ בעלים דהיינו זכיה בלא קיום התנאי דע"מ להחזיר, אלא דאח"כ מחזיר לו לרצונו בדרך מתנה ומשו"ה יצא ידי נתינה: עוד יל"ע בדברי הרב מחנ"א דלפי שיטתו ה"ה בספק בכור אדם דאם תפס הכהן ה"ס מוציאין מידו, דאפי' לדעת הר"מ דתקפו כהן א"מ היינו בבכור בהמה, וכמ"ש הרב שם, ויל"ע דהא משמעתין דפ"ק דב"מ דתקפו כהן משמע דאפילו בבכור אדם א"מ מידו, דהא אמרינן התם [ו, ב] א"ל רב המנונא מתניתין היא ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים בין טמאים המע"ה, ותני עלה אסורים בגיזה ועבודה, והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין מידו דקתני המע"ה וכי לא תקפו אסורים בגיזה ועבודה ע"כ, ואע"פ דדחינן התם לומר דלעולם דמוציאין מידו, מ"מ הר"מ דפסק בפ"ה מה' בכורות [ה"ג] דבכור בהמה אין מוציאין מידו מכח סברת רב המנונא הוא במאי דס"ד, וכיון דבבכור בהמה פסק כן ה"ה בבכור אדם, דהא על בכור אדם נמי קתני המע"ה דמינה דייק דאם תקפו כהן א"מ מידו לגבי בהמה וה"ה לבכור אדם דבחדא מחתא מחתינהו לכל מיני בכור ואכולהו קתני המע"ה. ודוחק לומר דמאי דנקט תנא האי לישנא דהמע"ה סתם, דמשמע דאפילו הבעלים הבאים להוציא מיד כהן עליהם הראיה היינו משום בכור בהמה, אבל בכור אדם לא:
ואין לומר דאפילו נקט תנא הכי משום בכור אדם נמי אין כאן קושיא לסברת הרב ז"ל מהכא, די"ל דמאי דמשמע דאם תקפו כהן א"מ מידו היינו אם תקף הבן עצמו דאין מוציאין מידו עד שיתן ה"ס לפדיונו, דהבן עצמו לכאורה נראה דדינו כפ"ח דאם הוא ספק ותקפו כהן לפ"ח עצמו א"מ מידו, וה"ה בבכור אדם, דהא ליתא דבשלמא בפ"ח אם נתנו לכהן עצמו יצא ידי נתינה כדאמרינן בפ"ק דמכילתין (די"ב ע"ב), אלא דהכהן צריך לפדותו בשה, ומשו"ה אם תקפו כהן א"מ מידו כיון דזכה בו, אבל בכור אדם אם נתנו הבן הבכור עצמו לא מצינו שיצא ידי נתינה, כיון דבכור אדם חולין הוא ולא שייך בו זכיה דלאיזה דבר יזכה הכהן בו אי לעבד אין ב"ח נעשה עבד אי לבן לאו זרעיה הוא וכיון דבתפיסתו לא שייך זכיה בו לא יצא ידי נתינה וכמ"ש מהרא"י בפסקים וכתבים סי' רל"ה יעו"ש, וא"כ ה"ה דאם תפס לא זכה בו ומוציאין מידו, וע"כ אי קאי האי דקתני המע"ה גם על בכור אדם הוא לומר שאם תפס הכהן הה"ס דזכה וא"מ מידו היפך סברת הרב וא"כ כיון דלענין ספק נקטינן מסוגיא זאת דאם תפס הכהן א"מ מידו לדעת הר"מ אף בבכור אדם, ה"ה דיוצא לנו דבבכור ודאי אם תפס הכהן הה"ס שלא מדעת בעלים אין מוציאין מידו, דה"ס של בן דינו כשאר מתנות כהונה דמשעה שהפרישם לפדיון בנו נעשה ממון כהן ואין לבעלים בהם כ"א ט"ה: וליישב הא דעובדא דר"ח י"ל דכל דלא זכה הכהן מדעת אבי הבן כי אם שתקפו כהן אפי' דא"מ מידו אין בנו פדוי, דנהי דזכה הכהן אבל מ"מ כיון דהנותן לא גמר בדעתו ליתנם במתנה גמורה לא יצא, דבעינן שהאב שהוא מצווה על מצוה זאת הוא יגמור ליתן מתנה גמורה, דהא ודאי נראה פשוט דאפילו לפי פירש"י דאפילו לא החזירו אין בנו פדוי, היינו כשעדיין עומד במרדו הנותן ומבקש ממנו שיחזיר לו ומעולם לא נתרצה שיזכה הכהן במה שבידו מדעתו, אבל אם נתרצה ונתפייס כשראה שלא החזיר לו וגמר בדעתו שיזכה הכהן מדעתו ורצונו פשיטא דבנו פדוי, דהא ודאי לא חשיב כפודה במלוה בשעה שנתרצה הואיל וכבר היו ביד הכהן, דשאני מלוה דלהוצאה ניתנה ולא לשם פדיון אבל הכא דלשם פדיון נתן וכל שלא גמר בלבו המעות ביד הכהן כפקדון ולא כמלוה, ואפילו אם נתאכלו המעות בינתים ל"ח מלוה מידי דהוה למקדש לאחר ל' יום [קדושין ס, א] דאפילו נתאכלו המעות מקודשת כל שנתנם לשם קדושין ולא לשם מלוה, וה"ה הכא דלשם פדיון נתנם מעיקרא, וא"כ כיון שאם יתרצה עכשיו בנו פדוי, מורין לו כן שאין בנו פדוי אם לא יתרצה, כדי שע"י כך יתרצה ויגמור בלבו שיהיה מתנה גמורה מדעתו, כיון דבלא"ה אינו יכול להוציאם מיד הכהן דתקפו כהן א"מ מידו:
ולפי האמור יוצא לנו דפדיון הבן חשיב כשאר מתנות כהונה דמשעה שהפרישם הוי ממון כהן ואין לבעלים בהם אלא ט"ה, ומשו"ה אם תקפו כהן א"מ מידו כשאר מתנות כהונה, וכבר כתבנו לעיל בפרקין [אות ס"ז או"ק ג'] גבי הא דאמרינן כהן שמת בתוך ל' יום והניח בן חלל וכו' דדעת רש"י והרא"ש סבירא להו הכי והארכנו שם ליתן טעם לדבר יעו"ש. אמנם לדעת התוס' שם נראה דלא ס"ל הכי אלא דפדיון בכור אדם אינו כשאר מתנות כהונה, דאחר הפרשה נמי לאו ממון כהן הוא דמה שהגיע ליד הכהן ממון בעלים הוא כמו שהוא סברת הרב מחנ"א ז"ל. ואם נאמר דהעיקר כסברת הרב מחנ"א אפשר ליישב דעת הר"מ דבפי"א מהל' בכורים השמיט דין זה דקתני מתניתין [נא, א] המפריש פדיון בנו דחייב באחריותו, והדבר תימה איך השמיט דין זה שהוא משנה שלימה, והרב תוי"ט תמה ע"ז והצריכו עיון, ובאמת שהוא דבר תימה: ולפי חומר הענין אפשר ליישב קצת בהניח הנחה היפך מה ששיערנו לעיל בסוגיא הנזכר דכהן שמת והניח בן חלל, דכתבנו דגם לרבנן דפליגי אר"א ס"ל נמי היקש דבכור בהמה טמאה לבכור אדם, אלא העיקר הוא כפשט הסוגיא דספ"ק דמכילתין [יב, ב] דדוקא לר"א מקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם, אבל רבנן לא מקשי כלל היקש זה לשום דבר כדאמר רבא שם בסוף הסוגיא [יג, א], והנה כי כן י"ל דמאי דהוצרך מתני' לאשמועינן דין זה דפדיון הבן חייב באחריותו ומייתי קרא דיהיה לך לזה, אליבא דר"א מתנייה דמקיש בכור אדם לבכור ב"ט, וא"כ י"ל מהיקש זה דבכור אדם הוא כדין פטר חמור דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן והרי הוא כשאר מתנות כהונה, ואע"ג דלר"א אחר האמת גם בפטר חמור אינו פדוי עד שיבא ליד כהן, מ"מ אי לאו דגלי קרא בפ"ח דחייב באחריותו הו"א דפדיון פ"ח משעת הפרשה הוא פדוי כדין מעשר שני, והיינו לומדים פדיון הבן מפדיון פטר חמור בהיקש, וכיון שכן הוה אמינא דפדיון הבן אינו חייב באחריותו כדין שאר מתנות כהונה, דכיון שהפרישם ואבדו אינו חייב באחריותם, ולזה איצטריך תנא לאשמועינן דחייב באחריותו דשאני הכא דגלי קרא, וכיון דלענין פדיון הבן חדית לן קרא דחייב באחריותו כן הדין בפדיון פטר חמור דפטר חמור חוזר ולמד מהיקש מבכור אדם, וזהו דווקא לר"א אבל לרבנן דלית להו היקשא, ולדידהו ודאי דפדיון הבן כיון דאינו דבר מסויים כ"א שעבוד יש לו לכהן על כל נכסיו, ואפילו אחר ההפרשה אכתי ממון בעלים הוא, פשיטא ודאי דחייב באחריותו, דלא עדיף משאר חוב דאם יש לו חוב דחייב לחבירו אפילו הפריש החוב אכתי ברשותיה דלוה קאי לחזרה ולאונסים ואחריותו על הלוה הוא, וה"ה בפדיון הבן ואין הדבר צריך לאומרו, ומכל שכן דלא צריך קרא לזה, ובכוונה השמיט הר"מ דין זה לומר דכיון דקי"ל כרבנן דלית להו היקשא אין הדבר צריך לאומרו, והשמיטו כדי שנלמוד מזה דפדיון הבן אינו כשאר מתנות כהונה דבפדיון הבן אפילו אחר שהפריש אכתי ממון בעלים הוא, ונ"מ דאם תקפו כהן מוציאין מידו כסברת הרב מחנ"א: