אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות פא ס"ק ח

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות פא ס"ק ח

אות פא ס"ק ז

ועלה דתנן [נא, א] לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי, אמרינן בגמ' [נא, ב] תנינא להא דת"ר נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא, בזא"ז יצא. ויל"ע בזה דאמרי' בברייתא דאם נתן ה"ס בזאח"ז יצא, דהא נראה דבמידי דאית ביה שיעורא כדין פאה ותרומה דבעינן ששים מדרבנן, ומעשר ראשון דיש לו שיעור מה"ת, בעינן שיתן השיעור בב"א, וה"ה הכא גבי פדיון הבן דיש לו שיעור מן התורה בה"ס, וקי"ל דחמש ולא חצי חמש כדמסקינן לעיל בפרקין [מח, ב] גבי פלוגתא דר"מ ור"י דלכו"ע חמש ולא חצי חמש, ובעינן שיתננו לכהן בב"א. ויש ללמוד דין זה מההיא דאמרינן בירושלמי בריש פאה [פ"א ה"א] גבי מתניתין דאלו דברים שאין להם שיעור וז"ל, הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן, אית תני הפאה אין לה שיעור לא למעלה ולא למטה, ופריך מה נפק מבינהון והן חד מששים, מן דמר הפאה יש לה שיעור מלמטן [וכו'] מה שנתן [נתן] חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים, מן דמר אין לו שיעור מלמטה [וכו'] מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות ע"כ, והתוס' בפ"ק דחגיגה (דף ו' ע"ב) ד"ה שאין להם שיעור וכו' הביאו הירושלמי הנזכר ופירשוהו באורך, ותכלית היוצא מתוך פירושם הוא דלמ"ד הפאה יש לה שיעור מלמטה ס"ל דאף דמן התורה אין לה שיעור כלל, כיון דמדרבנן יש לה שיעור ששים אם נתן פחות מששים מה שנתן נתן וזכה בו העני ואינו יכול להוציאו מידו אבל לא נפטר מפאה, ומה שנתן חייב במעשר כיון דלא נפטר מפאה, ואפילו חזר והוסיף עד שהשלים השיעור אין לו דין פאה וחייב במעשר עד שיתן מחדש שיעור ששים בב"א, דלא הוי פאה אם לא שישלים בב"א שיעור ששים יעו"ש:

והנה יש להבין לפי פירוש התוס' דכיון דלא יצא ידי פאה עד שיחזור ויתן פאה שלימה, אמאי מה שנתן נתן וזכה העני, הא איהו לא נתן אלא לצאת ידי פאה וכל שלא יצא אדעתא דהכי לא נתן וחשוב הפקר בטעות, ודומה למאי דאמרינן בהגוזל עצים (דף ק"י ע"ב) דאמר אביי התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוא מהדר ליורשים מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב ליה. ואם נאמר דשאני הכא דכיון דמן התורה יצא ידי פאה וזכה העני אינו יכול להוציאו מידו, הא נמי ליתא דכיון דמדרבנן אינו פאה וחייבוהו במעשר וה"ה לענין זכות העני אמאי החמירו כ"כ על בעה"ב ולא יפקיעו רבנן זכות העני במה שזכה דקי"ל הפקר ב"ד הפקר. ואין לומר דלא שייך הפקר ב"ד הפקר אלא לעשות שאינו זוכה כזוכה, והיינו כשבא ליד הזוכה שיש כח ביד ב"ד להפקירו ולזכות לאחר במה שבידו אף שמן התורה אינו זוכה, והכא לא שייך הפקר ב"ד הפקר כיון דמה שנתן ביד העני הוא ואם יפקירו ב"ד מה שלקח במה יזכה בעה"ב, דהא ליתא דהא ודאי יש כח ביד ב"ד להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבאו לידו, וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין על (דף ל"ו ע"ב) עלה דאמרינן התם מניין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר [לא] יבא [וגו'] כעצת השרים וגו' וכ"כ הריב"ש בסי' שצ"ט יעו"ש:

שוב ראיתי להרב דברי אמת בקונטרס [קונטרס ט' סי' ו'] דף צ"ג שהביא דברי הרשב"א והריב"ש, והרב שם כתב שיש מי שסובר דלא כהרשב"א והריב"ש יעו"ש, והתוס' הכא אפשר דאזלי בשיטה זאת ומשו"ה זכה העני במה שבידו. נמצינו למדים מדברי התוס' דמידי שיש בו שיעור אפילו מדרבנן צריך שיתן השיעור בב"א ואם נתנו לחצאין לא יצא, ומכ"ש בדבר שיש לו שיעור מן התורה, ולפי דבריהם למ"ד הכי בירושלמי ה"ה בתרומה דיש לה שיעור ששים מדרבנן, או מעשר דיש לו שיעור מן התורה צריך שיפריש השיעור בב"א, ואם הפריש לחצאין לא חל שם תרומה ומעשר במקצת שהפריש עד שיפריש בב"א. וכ"כ הר"מ בפ"א מהל' מעשר דין ט"ו לענין מעשר ראשון יעו"ש. ולע"ד דחיליה דהר"ם מהירושלמי דפאה הנז"ל, דס"ל להר"ם כפירוש התוס' הנזכר:

וכבר ראיתי להרב מ"ל בפ"א דפאה [מתנ"ע] דין ט"ו שעמד על דברי הר"מ דהל' תרומות [פ"ג ה"ז] והל' מעשר הנזכר וכתב דחיליה מהירושלמי הנזכר, אלא שמ"ש שם שהר"מ מפרש לירושלמי כפירוש הר"ש ז"ל בריש פאה, דס"ל דא"צ ליתן בב"א אלא כל שהשלים אח"כ מה שנתן למפרע נעשה פאה, ודחק עצמו ליישב סברת הר"מ דס"ל דיש לחלק בין פאה לתרומה, דבתרומה אף אם חזר והפריש המקצת האחר מן הכרי אינו נעשה המקצת הראשון תרומה למפרע, דלא מצינו בשום מקום דבר שהוא טבל שתעשה תרומה למפרע עכ"ל, לעד"נ דמלבד דחילוק זה אינו מבואר ופשוט כ"כ, דאטו מי שהפריש ואמר שיהיה תרומה מעכשיו ע"מ כך וכך בהתקיים התנאי אינו תרומה למפרע ואם לא יתקיים התנאי נמצא טבל למפרע, וכ"כ הכא הדבר הזה דמ"ש, יתר ע"כ דאין אנו צריכים לזה דודאי דעת הר"מ בפירוש הירושלמי הוא כדעת התוס': דבר הלמד מדברי הר"מ והתוס' דכל מלתא דיש לו שיעור צריך שישלים השיעור בב"א ואם השלים לחצאין לא יצא, וא"כ הכא לענין פדיון אמאי בזה אח"ז יצא. כיוצא לזה קשה נמי לסברת הר"ם והתוס' מההיא דאמרינן בהגוזל עצים (דף ק"י ע"א), עלה דת"ר האשם המושב לה' בכסף הכתוב מדבר, מאי נ"מ לאפוקי מדרבא דאמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא החזירו לחצאין לא יצא מ"ט אשם קרייה רחמנא, מה קרבן אשם אינו בא בלילה ואינו בא לחצאין אף קרן כן, ונראה פשוט דהחזירו לחצאין היינו שהחזירו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט דלא יצא עד שיחזירנו בב"א בפעם א' דומיא דאשם, דקי"ל דכל אשמות שבתורה באים בכסף שקלים ואם הוזלו אילים ולא ימצא איל בב' סלעים אין לו תקנה אלא ישהה עד שיוקרו ויביא בב' סלעים כמ"ש הר"מ בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין [הכ"ג] יעו"ש, ולא אמרינן דאם הוזלו יביא לחצאין ויביא ב' אילים בב' סלעים דבעינן אשם בב"ס בב"א, וה"ה בקרן דגזל הגר דבעינן דיחזיר בב"א, ולפי סברת הר"מ והתוס' קשה דמשמע דדוקא משום דקרייה רחמנא אשם אם החזירו לחצאין לא יצא, הא לא"ה הו"א דאפילו אם החזירו לחצאין יצא ואמאי כיון דמידי דאית ביה שיעורא צריך ליתן בב"א, א"כ בגזל הגר נמי כיון דחייב להחזיר כל הקרן ואם לא החזירו כולו לא יצא יש לו שיעור מקרי ובעינן שיחזירנו כולו בב"א, ואמאי איצטריך קרא דהאשם:

וראיתי בשיטה מקובצת להרב בצלאל שם וז"ל, ואין אשם לחצאין דהו"ל בעל מום הרמ"ה ז"ל בפריטיו עכ"ל, ולא הבנתי דבריו דלפי הנראה דמפרש הא דהחזירו לחצאין ר"ל שלא החזיר כי אם חצי הגזל, דקאמר דלא יצא בחציו עד שיחזיר כולו דומיא דאשם דאין אשם לחצאין דאם חסר ממנו אבר א' הוי בע"מ ופסול, ומלבד דלישנא דחצאין לא משמע אלא שהחזירו כולו בזא"ז, כדתניא [כריתות ו, ב] גבי קטורת פטמה לחצאין כשרה דאפילו בזה אחר זה, יתר ע"כ דלענין נתן חציו בלבד דלא יצא אין אנו צריכים ללמדו מדקרייה רחמנא אשם, דבלא"ה פשטיה דקרא הוא שיחזיר כולו: ונראה די"ל דההיא דירושלמי דפאה ודין תרומה ומעשר שכתב הר"מ דאמרינן דכל דבר שיש לו שיעור אם הפריש פחות מכשיעור אין במעשיו כלום אפילו שישלים אח"כ, היינו כשהפריש קצת ובדעתו שלא להפריש יותר, ומשו"ה כיון שיש בו שיעור וזה רצה להפריש פחות מכשיעור שלא כדין מעשיו בטלין, אבל אם בדעתו להפריש השאר אלא שרצה להפריש לחצאין מקצת היום ומקצת למחר ש"ד. ותבלין יש לחילוק הזה מההיא דאמרינן בזבחים (דפ"ח ע"א), תנא כלי שרת אין מקדשין אלא שלימים א"ר אסי א"ר יוחנן ל"ש אלא שאין דעתו להוסיף אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קדש ע"כ, הרי דאף דכלי שרת אינן מקדשין אלא עד שיהיה בהם כשיעור שיהא עשרון שלם למנחה, מ"מ היינו דוקא בשאין דעתו להשלים ולהוסיף כשיעור, אבל אם דעתו להוסיף כשיעור ראשון ראשון קדוש ומקדשין לחצאין וה"ה הכא. וכ"כ הרב מ"ל שם בפ"א דהל' פאה בפשיטות יעו"ש. ומשו"ה גבי פדיון בזאח"ז יצא דמיירי בשדעתו להשלים הה"ס מתחלה אלא דרצה ליתנו לחצאין מחמת שלא היה לו מוכן הה"ס שלימים בידו דבכה"ג ש"ד, וכן ההיא דגזל הגר איצטריך טעמא דקרייה רחמנא אשם לומר, דאפילו כשדעתו להשלים אם החזירו לחצאין לא יצא דומיא דאשם:

איברא דראיתי להתוס' בפ' לולב הגזול (דף ל"ד ע"ב) ד"ה שתהא לקיחה תמה וכו' שכתבו וז"ל, ובהקומץ רבה מסיק דהא דד' מינים שבלולב מעכבי אהדדי ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין, ופי' בה"ג אין מעכבין דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי אלא מגבה כל חד וחד לחודיה ש"ד, ודבר תימא הוא לומר כן דכיון דכולן מצוה אחת היא היאך יועילו בזה אח"ז ע"כ. מתבאר מדברי התוספות דס"ל דכל שהוא מצוה א' ל"מ בזה אח"ז אפילו בשדעתו מעיקרא להגביה כל המינין, אלא שרצה ליטול כל חד וחד לחודיה בזה אח"ז, ולפי סברתם קשה מדין פדיון דמצוה א' היא דה"ס מעכבין זא"ז דחמש ולא חצי חמש, ועכ"ז מועיל בזה אח"ז כיון דדעתו מעיקרא להשלים. וכ"כ קשה מההיא דגזל הגר דאמאי איצטריך טעמא דאשם קרייה רחמנא, הא בלא"ה כיון דתשלומי הקרן חייב להשלים כולו ולא מקצתו צריך שיחזירנו כולו בב"א, ואפילו אם בדעתו להשלים מעיקרא לא אצטריך קרא:

וי"ל דשאני גבי פדיון וחזרת גזל הגר דכיון דמצוה זו תלויה בנתינת הממון אפילו בנותן בזה אח"ז חשיב בב"א, דכיון דבעינן שיתן כל השיעור דבלא"ה לא יצא, א"כ קמא קמא שנותן לא קנאו הכהן עד שישלים דכל שלא השלים לא יצא, והוא לא נתנו אלא אדעתיה דכפרה או שיהא בנו פדוי, וחשיב כנתנו בב"א דעד שעה שישלים כל מה שהתחיל ליתן חשיב כפקדון ביד הכהן, ואפילו אם נתאכלו המעות קודם שישלים כיון דכל מה שנתן הוא ע"ד קיום המצוה ואם לא היה משלים היה חייב הכהן להחזיר, נמצא דבשעה שמשלים זוכה הכהן בכל וכבבת אחת חשיב, וכיוצא לזה אמרי' לעיל בפרקין [מט, א] גבי הפודה את בנו בתוך ל' יום דאיפליגו רב ושמואל באם אמר לאחר ל' יום ונתאכלו המעות קודם, דלשמואל אין בנו פדוי כיון דלא דמי לאשה דבידו לקדשה מעכשיו, משא"כ בפדיון דאין בידו לפדותו בתוך ל' יום, הרי דלא איפליגו התם אלא משום דאין בידו לפדותו מעכשיו הא כל שבידו דומיא דקדושי אשה אע"פ שנתאכלו המעות חשיב כנתינה חדשה, ולא הוי כפודה או מקדש במלוה, וה"נ כיון דבידו ליתן הכל משעה ראשונה אף דנתאכלו המעות חשיב כנתינה חדשה ובשעה שמשלים כנותן בב"א חשיב, וזה לא שייך בדין נטילת לולב דכל מין ומין בהגבהתו אזדא ליה ואין כאן בב"א:

והנה ראיתי להתוס' לעיל בפרקין גבי מאי דאמרינן לעיל (דף מ"ח ע"ב) דחמש ולא חצי חמש בד"ה דר"מ וכו' שכתבו וז"ל, ול"ד לחמשה בקר דמסקינן אפילו ה' חצאי בקר אמר רחמנא דתשלומין נינהו וכו', אבל הכא מצות ה' סלעים רמי עליה רחמנא ולא מקיימי פחות מה', אע"פ שיכול לשלם לעשרה כהנים בזה אח"ז לא דמי הכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש עכ"ל. צריך להבין דמאי ק"ל להתוס' הא י"ל והוא פשוט דהא דאמרינן ולא חצי חמש היינו בשאינו נותן כי אם חצי חמש, אבל כשנותן חמש אפילו בזה אחר זה ש"ד, ואם נאמר דזהו כוונת התוס' בתירוצם, א"כ אמאי כתבו בלשון הזה דלא דמי הכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש, דהכי הול"ל דלא דמי הכא דאינו נותן אלא חצי חמש:

לכן נראה דהתוס' הכא הוקשה להם לפי שיטתייהו [בסוכה לד, ב] דכל דבר שהוא מצוה אחת ומעכבין זה את זה אינו מועיל בזה אחר זה, וע"ז הוקשה להו דכיון דאמרינן הכא דחמש ולא חצי חמש דה' סלעים מעכבין זה את זה ומצוה אחת נינהו א"כ אמאי מועיל בזה אחר זה, וע"ז תירצו דמאי דאמרינן הכא חמש ולא חצי חמש היינו לומר דבעינן שישתעבד ויהא מחוייב בחמש, דכל שאינו מחוייב בכולהו חמש לא מחייבינן ליתן אותו מקצת שנתחייב, אבל לעולם דאם חייב מן הדין בחמש ונשתעבד בכולהו חמש אינן מעכבין זה לזה, דאם לא יש לו ליתן כי אם חצי חמש מחמת שהוא עני לא אמרינן שיחמיץ המצוה וימתין עד שיזמין לו הקב"ה ה' סלעים שלימים ויתן הכל בבת אחת, דבחצי חמש נמי מקיים מקצת מצוה ויתן עכשיו זה המקצת שיש בידו, ואם יזכה ישלים ואם לא יזכה להשלים הרי שכר מקצת מצוה בידו, ומשו"ה אמרינן דבזה אחר זה נמי יצא. זה נראה כוונת התוס' מדהוצרכו לומר דהא דאמרינן חמש ולא חצי חמש אינו אלא כשלא נשתעבד כ"א בחצי חמש, אבל בנשתעבד אמרינן אפי' חצי חמש: ולפי האמור יל"ע דאמאי הוצרכו לומר דבנשתעבד בכל אמרינן אפילו חצי חמש לתרץ קושיתם, הא שפיר י"ל דלגבי פדיון שאינו זוכה הכהן בחצי שנתן בתחלה עד שישלים חשיב כאילו נתן בבת אחת כאמור, ונראה דהתוס' פשיטא להו דחמש סלעים אינם מעכבין זה את זה, ואם נתן חצי מקיים מקצת מצוה וכיון שכן קמא קמא דיהיב לכהן קונה אותו הכהן וחשיב כזה אחר זה, דס"ל להתוס' דמקיים מקצת מצוה בנתינת חצי חמש, דהא קי"ל [יומא עד, א] כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה לענין איסור, וכדאמרינן כן לענין לאו ה"ה דאמרינן לענין מ"ע, דאם אין לו כ"א פחות מכזית מצה בליל פסח חייב לאכלו כיון דמקיים מקצת מצוה, וה"ה אפילו בפדיון דשיעורו מפורש בתורה דהיינו ה' סלעים דאם נתן חצי חמש מקיים קצת מצוה. ועפי"ז נמי יש ליישב דברי התוס' דחגיגה הנזכר לעיל, דאמרינן דמאי דנתן נתן וזכה העני בו, דאפילו את"ל דס"ל להתוספות כסברת הרשב"א והריב"ש דאמרי' הפקר ב"ד הפקר אפי' בשלא בא ליד הזוכה, מ"מ הכא כיון דקיים בעה"ב קצת מצות פאה במה שנתן כדין חצי שיעור באיסורין, א"כ כבר זכה בו העני מכיון דכבר קיים מקצת מצוה: והנה כתב רש"י ז"ל בשמעתין [נא, ב] גבי הא דנתנו לעשרה כהנים וכו' וז"ל, בבת אחת שהניח לפני כולם חמש סלעים והלך לו, בזה אחר זה ולכהן אחד הכי תניא בתוספתא ע"כ, ולעד"נ דמפשטא דברייתא דמביא הש"ס משמע הכי, דאם איתא דבב' החלוקות דבבת אחת ובזה אחר זה קאי לנתן לעשרה כהנים, אמאי לא כלל התנא ב' החלוקות כאחד, והול"ל נתנו לעשרה כהנים בין בבת אחת ובין בזה אחר זה יצא, ואמאי הוצרך התנא לעשותם ב' בבות אם לא דחלוקת בזה אח"ז לא קאי אעשרה כהנים כי אם לכהן א' ומשו"ה חלק אותם התנא בב' בבות, ונראה דלפי מ"ש דיש לחלק בין דעתו להשלים לאין דעתו להשלים בנותן בזה אחר זה, אם כן י"ל דדוקא בכהן אחד מהני בזה אחר זה כיון דדעתו להשלים לכהן זה, אבל לעשרה כהנים דוקא בבת אחת מהני אבל בזאח"ז לא מהני, דכיון דמה שנתן לכהן אחד אין דעתו להשלים לו, דאח"כ השלים החמש סלעים לכהנים אחרים, כל דליכא כהן אחד מהם דדעתו להשלים לו החמש, לא חשיב בבת אחת, זה נראה דעת רש"י:

אבל הר"מ בפי"א מהל' בכורים דין ז' כתב וז"ל, נתן חמש סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא עכ"ל, דמוכח בדבריו דס"ל דחלוקת בזה אח"ז קאי לנתן לעשרה כהנים, וכן נראה דס"ל להתוספות בדברי התוספות הנזכר לעיל בההיא דחמש ולא חצי חמש. ובאמת שפשט הברייתא נראה כדברי רש"י כאמור, ואולם י"ל דהם גורסין כן בברייתא כלשון שכתב הר"מ נתן לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא. וקצת יש להעיר בדברי מהריק"ו בביאורו שם בהלכות בכורים שהביא דברי רש"י שהם שלא כדברי הר"מ וכתב וז"ל, אבל אין נראה כן לדעת רבינו אלא אפי' לעשרה כהנים בזה אחר זה בנו פדוי, וכפשטא דברייתא דמשמע דכולה אעשרה כהנים קאי עכ"ל, ולע"ד אדרבה פשטא דברייתא נראה כסברת רש"י, דאי כסברת הר"מ אמאי חילק התנא דין זה בב' בבות, הול"ל כלשון הר"מ נתן לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא, והמחוור דגירסת הר"מ הכי הוי בברייתא ומשו"ה לא השגיח במשמעות דברי התוספתא שהביא רש"י:

וראיתי להר"ם בפ"א מהל' שקלים דין א' שכתב וז"ל, ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחד בפעם אחת עכ"ל. וצריך להבין מ"ש מפדיון הבן דאפילו בזה אחר זה יצא ובמחצית השקל צריך בבת אחת, דפשט דברי הר"מ לענין מחצית השקל נראה דאפילו בנתן מקצת ודעתו להשלים לא מהני בזה אחר זה ומ"ש מפדיון, וצ"ל דלכתחלה דוקא קאמר שיתן בב"א למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפשר שיצא בנתינתו לחצאין, א"כ נ"מ לענין דינא דבפדיון נמי היינו דוקא בדיעבד כלשון הברייתא אבל לכתחלה צריך ליתן בב"א:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה