מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות
אות כג ס"ק ג
מתני' [כו, ב] הבכור נאכל שנה בשנה וכו'. צריך לידע הא דקתני בין תמים בין בעל מום אם שניהם הוא מן התורה, דאפילו בע"מ נאכל בתוך שנתו מן התורה, או דלמא דוקא תמים הוי מדאורייתא ובעל מום אינו אלא מדרבנן, דהא עיקר קרא דלפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה בתמים משתעי (קרא), דלפני ה' אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' כתיב. ונראה דאף בעל מום מן התורה הוא, וכן נראה מדברי הספרי בפרשת ראה בפ' כל הבכור [טו, יט] וז"ל, מגיד הכתוב שהבכור נאכל כל שנתו, אין לי אלא בכור תם בע"מ מנין ת"ל כל הבכור ע"כ. וכתב מהר"א נחום ז"ל בביאורו על הספרי שמצא כתוב פירוש הספרי וז"ל, ונלע"ד לפרש הא דקתני הכא מגיד שהבכור נאכל כל שנתו אקרא דתאכלנו שנה בשנה סמיך כפשטיה דקרא, ומרבוייא דכל יליף בכור בעל מום שנאכל כל שנתו עכ"ל, הרי דאיכא רבוייא דכל לאתויי בעל מום דנאכל כל שנתו. וכן נראה מדברי הר"מ בפ"א מהל' בכורות דין ח' שכתב וז"ל, הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בעל מום, שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו וגו' עכ"ל:
ונראה דכוונתו במה שהביא סיפיה דקרא וכי יהיה בו מום וגו', הוא לומר דמהאי קרא יש ללמוד דה"ה דבעל מום נאכל שנה בשנה כתמים, דפשט הכתוב מורה דאין חילוק בין תם לבעל מום כ"א דתם אכילתו לפנים בבית הבחירה, ובעל מום בשעריך תאכלנו, הא לענין זמן אכילתו זה וזה שוים דגם בעל מום נאכל כל שנתו. ובפרט דמדכתיב וכי יהיה בו מום וגו' בוי"ו, ולא כתיב כי יהיה בלא וי"ו, איכא למימר וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה, דמה תמים נאכל כל שנתו אף בעל מום כן. וכיוצא לזה אמרינן בפ"ג דבכורות (דף כ"ה ע"א) גבי קרא דלא תעבוד בבכור שורך וגו', מנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת"ל לא תעבוד ולא תגוז, ופירש רש"י לא תעבוד ולא תגוז וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה ע"כ, וה"ה הכא:
אלא שצריך טעם אמאי לא הביא הר"מ ילפותא דספרי דיליף לה מרבוייא דכל הבכור ובקש דרשא אחרת. וי"ל דהר"מ ס"ל דהעיקר כדרשא אחרת דאמרינן התם בספרי וז"ל, מלמד שהבכור נאכל כל שנתו, אין לי אלא בכור מנין לרבות כל הקדשים ת"ל כל הבכור, וס"ל להר"מ דדרשות חלוקות הן ותנאי נינהו, ותנא קמא דריש רבוייא דכל לבעל מום, ותנא בתרא דריש רבוייא דכל לשאר קדשים, והעיקר כתנא בתרא. וכן נראה מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו' ע"ב), דתניא אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר, וכתבו התוס' ד"ה אחד וכו' וז"ל, להכי נקט בכור דעיקר שנה בבכור כתיב מדכתיב כל הבכור וגו' מלמד שהבכור נאכל כל שנתו, כלומר דכתיב ביה תאכלנו שנה בשנה ושאר הקדשים דריש התם מכל עכ"ל, וכוונתם על דרשת הספרי הנזכר לעיל:
ויש להביא ראיה ברורה דס"ל להר"ם דהא דבעל מום נאכל כל שנתו, הוא מדאורייתא מדרשא זאת ואינו בדרך אסמכתא, דהא גבי מתני' דסוף פרקין דלעיל [כה, א] דקתני, שער בכור בעל מום שנשר ואח"כ שחטו דחכמים אוסרים, ואמרינן בגמרא שם דהיינו טעמא דילמא אתי לשהוייה, כתב הר"מ בפירוש המשניות שם ובפ"ה דעדיות [מ"ו], דהטעם הוא משום דמצוה לאוכלו בתוך שנתו בין תם בין בעל מום, וכן כתב בספר יד החזקה בפ"ג דהל' בכורות דין י"א וז"ל, וכבר ביארנו בהל' מעילה שלא גזרו גזירה זו אלא על הבכור ועל המעשר בלבד שאינם באים לכפרה, שמא ישהם אצלו כדי ליקח כל הצמר שינשור מהם, וכבר ביארנו שמצוה לאכלו תוך שנתו בין תמים ובין בעל מום עכ"ל, ואם איתא דהא דבעל מום נאכל תוך שנתו אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, א"כ איך אפשר לומר דאסרינן בהנאה לשער בכור בעל מום שנשר מחיים מטעם זה שמא ישהנו יותר משנתו, כיון דמעיקרא דין זה אינו אלא מדרבנן, ואיך שייך לגזור בדבר דאפילו אם ישהנו לאחר שנתו אינו אלא דעבר אאיסור דרבנן, דהא ודאי לא שייך למגזר הא אטו הא אלא כשהדבר שנגזר עליו הוא מדאורייתא, וכמו שלמד מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה כלל תקפ"ז מההיא דאמרינן בפ' משילין (דף ל"ו ע"ב) אהא דאין רוכבין וכו' יעו"ש:
איברא דרש"י גבי הא דשער בכור פירש במתניתין ובכל הסוגיא שם, דהיינו טעמא דאי שריית צמר הנושרת מחיים אתי לשהויי לבכור ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשים אסירי בגיזה ועבודה עכ"ל. אשר על פי טעם זה כתב רש"י [כו, א] גבי מאי דבעי רבי ינאי התולש צמר מעולה תמימה מהו, וכתב רש"י דבעלת מום לא תבעי לך דודאי לרבנן אסור, דאי שרית ליה אתי לשהוייה ואתי לידי גיזה ועבודה ע"כ, ואילו הר"מ לפי שיטתיה דטעמא דבכור הוא משום דאפילו בעל מום נאכל תוך שנתו, כתב בפ"א מהל' מעילה [ה"י] דכל שיתלש מכל הקדשים אחר שנפל בהן מום הרי הוא מותר בהנאה, כיון דלא שייך טעמא דנאכל בתוך שנתו, דס"ל להר"מ דלא שייך למיחש דאתי לשהויי ואתי לידי גיזה ועבודה, שהדבר רחוק שיעבוד בו ויגזוז אותו ויעבור על לאו בידים ולא חשו לשהייה בכיוצא בזה, אלא בבכור ומעשר שצריך לאוכלו בתוך שנתו ואפילו לא יעבוד ולא יגזוז עובר בשהייתו: והנה כי כן צריך להבין לדעת רש"י מנ"ל הא דיש לחוש דאתי לידי גיזה ועבודה, ועפ"י זה הוליד דין זה דאפילו בשאר פסולי המוקדשים שייך חששא זאת, בהיות שבמתני' ובברייתא לא הוזכר דין זה בבעל מום, כ"א דוקא בבכור דשייך למיחש משום דצריך לאוכלו בתוך שנתו, ולמה לא ניחא ליה לומר טעם זה כסברת הר"מ, ולא להוליד חששא זאת דאתי לידי תקלה, ונ"מ לענין דינא דה"ה בקדשים. ואם נאמר דס"ל לרש"י דהא דבעל מום נמי צריך לאוכלו תוך שנתו אינו אלא מדרבנן, ורבוייא דכל הבכור דאמרינן בספרי אסמכתא בעלמא אתי שפיר, דמשו"ה ע"כ צ"ל דעיקר החששא הוא דילמא משהי ליה ואתי לידי תקלה, דמשום דצריך לאוכלו בתוך שנתו אי אפשר שאסרו הצמר שנשר מאליו, כיון דמעיקרא אפילו אם ישהנו אינו אלא מדרבנן, ובאיסור דרבנן לא שייך למגזר:
ולדעת הר"מ דהוכחנו דס"ל דאפילו בעל מום נאכל תוך שנתו מן התורה, יש לדקדק מהא דאמרינן בשמעתין [כח, א] ת"ש דתניא בכור בזמן הזה וכו', נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש, אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת, אבל מפני השבת אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו ל' יום ע"כ, דהא לקמן בר"פ כל פסולי המוקדשים (דף ל"א ע"ב), גבי מעשר בהמה דאינו נמכר לא חי ולא שחוט, אמרינן דמעשר בהמה של יתומים מותר למוכרו משום השבת אבדה, שאין יכולין לאוכלו כולו ויסריח, ומסקינן התם דלא התירו מפני השבת אבדה במעשר של יתומים אלא בשחוט, דאינו אלא מדרבנן דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה, וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא יעו"ש, וא"כ הכא אם איתא דמן התורה אינו נאכל אלא בתוך שנתו, איך מפני השבת אבדה לבעלים אנו מתירין להשהותו ל' יום אחר שנתו לעבור על איסור תורה מפני השבת אבדה. ועיין מ"ש הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים בפ"ק דב"ק דף כ"ו ע"ד מדפי הספר [יב, ב] משם המאירי ז"ל, שכתב גבי הא דמעשר בהמה של יתומים דמותר למוכרו מפני השבת אבדה, שהקשה ואע"פ דאין עשה דוחה ל"ת והרי בכאן השבת אבדה עשה ולא ימכר לא תעשה, ותירץ דבשחוט אינו אלא איסור דרבנן. וכתבתי על דבריו בס' תוספת דרבנן [סי' רס"ה ערך פסולי המוקדשין] דף צ"א ע"ב, דאף דקי"ל דעשה דוחה ל"ת, מ"מ כוונתו דעשה כי האי דהשבת אבדה דממונא הוי לא דחי ל"ת, דלא דחינן איסורא מקמי ממונא כדאמרינן במסכת ב"מ (דף ל' ע"א) יעו"ש. וא"כ כיון דעיקר הטעם הוא משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא, הכא נמי אף דדין זה דאינו נאכל כי אם בתוך שנתו עשה הוא, מ"מ כיון דאסור לאחרו ולאו הבא מכלל עשה הוא איך דחינן איסור זה מקמי ממונא דהשבת אבדה:
וי"ל דע"כ לא ריבה קרא דבעל מום נמי נאכל בתוך שנתו אלא דוקא בזמן שבית המקדש קיים, דבכור תם ראוי להקרבה ועיקר אזהרה היתה על בכור תם שלא יאחר הקרבתו עד לאחר שנתו, ולחוזק אזהרה זאת דהקרבת התם תוך שנתו הזהירה תורה גם על הבכור בעל מום שלא יאחר אכילתו עד לאחר שנתו, כדי שלא יבא לטעות לאחר הקרבתו של בכור תם עד לאחר שנתו, אבל בזמן הזה דליכא הקרבה בבכור תם תו ליכא אזהרה מן התורה שלא יאחר אכילתו של בעל מום לאחר שנתו, ואינו אלא מדרבנן שתקנו חז"ל שלא לאחר אכילתו עד לאחר שנתו זכר לבכור בזמן המקדש, וא"כ הכא בברייתא זאת דהתירו שלשים יום לאחר שנתו דמיירי בזמן הזה, כיון דאינו אלא מדרבנן התירו מפני השבת אבדה דומיא דמעשר בהמה של יתומים. דבהכי י"ל דגם רש"י אזיל ומודה לסברת הרמב"ם דבזמן הבית אפילו בעל מום הוי מן התורה, אלא דלא ניחא ליה לפרש גבי מתני' דשער בכור שנשר מחיים דאסרו חכמים מטעם שלא יבא לאחרו עד אחר שנתו, דהא סתמא קתני דמשמע דדין זה איתיה אפילו בזמן הזה, ובזמן הזה דאינו אלא מדרבנן לא שייך לומר דגזרו מפני איסור דרבנן, וע"כ צ"ל דהיינו טעמא דמתני' דחיישינן דילמא אתי לידי תקלה דגיזה ועבודה. אלא דלפי זה צ"ל דהר"מ ס"ל דדין זה דצמר שנשר לא שייך כ"א בזמן הבית, וזה דוחק דכל כי הא הוי ליה לפרש דבזמן הזה אם נשר מחיים לא אסרינן ליה אחר שחיטה, כיון דלא שייך למגזר שמא יאחר אכילתו לאחר שנתו כיון דאינו אלא מדרבנן כדבר האמור:
ועוד דא"כ צ"ל דהא דהתירו חז"ל מפני השבת אבדה ל' יום אינו אלא בזמן הזה, וסתמא דמתני' נראה דהיתר זה הוא אפילו בזמן הבית, וכן נראה מסגנון דברי הר"מ בפ"א מה' בכורות דין ט' שכתב דמותר לקיימו ל' יום, ופשט דבריו נראה דבזמן (הזה) [הבית] הוא, דהא אח"כ כתב דין הבכור בזמן הזה וחזר ולמד אותנו דבזמן הזה נמי מותר להשהותו ל' יום:
וראיתי להלבוש ביו"ד סי' ש"ו ס"ז שכתב וז"ל, תם בזמן הבית היה מצוה להקריבו תוך שנתו דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה, לפיכך אמרו חז"ל גם בעל מום מצוה לאכלו תוך שנתו עכ"ל. נראה מדבריו דס"ל דבעל מום דמצוה לאוכלו תוך שנתו לעולם אינו אלא מדרבנן, שהרי כתב דתם הקרבתו הוא מצוה מן התורה להקריבו תוך שנתו, ולפיכך אמרו חכמים ז"ל דגם בע"מ מצוה לאוכלו תוך שנתו, ולפי האמור הא ליתא דבע"מ נמי מן התורה הוא. וראיתי להדרישה בסי' הנזכר [אות ט"ז] שכתב על מ"ש הטור, ואף בעל מום מצוה לאוכלו תוך שנתו וז"ל, ולא לאשהויי דלא ליתי לידי תקלה עכ"ל. וכן כתב הטורי זהב [סק"ו] יעו"ש. ולפי האמור אינו מטעם זה אלא דמצותו בכך שיהא אכילתו בתוך שנתו מן התורה, ואפילו אם נאמר דבזמן הזה הוא מדרבנן כאמור, מ"מ אינו מטעם זה, אלא תקנו חז"ל אכילתו בתוך שנתו זכר למקדש, כמו שמצינו כמה דברים שתקנו חכמים לקיים בזמן הזה זכר לזמן בית המקדש ואין הענין מפני התקלה. ועיין במה שנכתוב עוד בזה לקמן [בפרקין אות כ"ד ד"ה ועוד] בס"ד:
אות כג
גמ' [כז, ב] מדקתני נולד לו מום בתוך שנתו למימרא דלשנה דידיה מנינן וכו': הנה כתבו התוס' בד"ה שנה בשנה וכו' וז"ל, וצריך לאוקמא הך שמעתא בשנה בלא רגלים, שברגלים בלחודייהו בלא שנה איכא בל תאחר כדאמרינן בפ"ק דר"ה [ו, ב] עכ"ל. והרב בצלאל כ"י הביא משם תוספות חיצוניות שכתבו באופן זה וז"ל, והקשה רבינו אלחנן דהכא משמע שמותר לאחר הקרבתו עד שתתמלא שנתו, ואמאי הא אמרינן בפ"ק דר"ה [ה, ב] שעובר בבל תאחר כשעברו עליו ג' רגלים, וי"ל דלא שייך בל תאחר אלא למי שעולה לרגל, אבל מי שאינו יכול לעלות לרגל כגון זקן וחולה או מי שאין לו קרקע אינו עובר בבל תאחר אם משהה להביא בכורות יותר מג' רגלים, דאמרינן התם אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא ליתא בראיה או דלמא הא איתא בשמחה, משמע מינה דמאן דליתיה לא בשמחה ולא בראיה ליתיה בבל תאחר עכ"ל. דכפי דברי התוס' חיצוניות מינח ניחא תירוץ זה דהכא מיירי בשנה בלא רגלים אפילו לענין הלכה, דהא הני גווני דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו' ע"ב) דמשכחת לה שנה בלא רגלים, לא אתו אליבא דהלכתא לפי מאי דקי"ל דג' רגלים סגי אפילו שלא כסדרן, כמ"ש הר"מ בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות [הי"ג] וקיימא לן [פ"א מה' בכורות הי"ב] כחכמים דערכין (דף ל"א ע"ב) דאמרינן דאם נתעברה שנה נתעברה לו ודלא כרבי שם, וגם קי"ל כאחרים [ר"ה שם] דאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים, א"כ תו לא משכחת לה שנה בלא רגלים:
ומדברי הר"מ בפ"א מהלכות בכורות דין י"ג שכתב וז"ל, עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו אע"פ שהוא עובר בלא תעשה אם היה תם וכו', דמדכתב אע"פ שהוא עובר בל"ת לאשמועינן רבותא, דלא מיבעיא בעבר ואיחר לאחר שנתו ולא קא עבר אלאו דבל תאחר, כ"א אעשה דשנה בשנה תאכלנו דאינו נפסל, אלא אפילו באופן דקא עבר על לא תעשה דבל תאחר אינו נפסל, ש"מ דס"ל דמשכחת לה שנה בלא רגלים, דאם איתא דלא משכחת לה למה לו לפרש הכי, הא בסתמא נמי כיון דעבר ואיחר לאחר שנתו מסתמא קא עבר על לא תעשה דבל תאחר דאין שנה בלא רגלים לפי מאי דקי"ל. אמנם לפי דברי התוס' אתי שפיר, דמשכחת לה לענין הלכה במי שהיה זקן או חולה ברגלים דלא קא עבר אבל תאחר, גם להר"מ נוכל לפרש שנה בלא רגלים באופן זה. וכן ראיתי להרב ברכת הזבח בדף קס"ג ע"ב שכתב כן ליישב לדעת הר"מ עפ"י דברי התוס' דפ"ק דר"ה ד"ה בשלמא לרבי וכו' יעו"ש:
ואולם לע"ד נראה דאין זה ישוב לדעת הר"מ דהא הר"מ ברפ"ב דהל' חגיגה [ה"א], מנה י"א בני אדם הפטורים מן הראיה ובכללם הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהם, ובדין ד' שם כתב וזה לשונו, כל החייב בראיה חייב בחגיגה וכל הפטורים מן הראיה פטורים מן החגיגה, וכולן חייבים בשמחה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' ע"כ, הרי מבואר דס"ל דכולם חייבים בשמחה ובכללם הזקן והחולה הרך והענוג, דלא הוציא מן הכלל כי אם חש"ו וכיוצא מהנזכר בדברי הר"מ, וכיון דחייבים בשמחה פשיטא דעוברים על בל תאחר וכמו שמתבאר בדברי התוס' חיצוניות הנזכר, וכמ"ש הר"מ בפי"ד מהל' מעשה הקרבנות [הי"ד] דאשה עוברת על בל תאחר כיון דחייבת בשמחה יעו"ש, וה"ה בזקן וחולה דכיון דחייבים בשמחה עוברים על בל תאחר. והתוס' חיצוניות והתוס' בפ"ק דר"ה שהביא הרב בה"ז, צ"ל דס"ל דלא כסברת הר"ם, דזקן וחולה פטירי נמי משמחה, אבל לדעת הר"מ אי אפשר לומר הכי: ועוד דאעיקרא דמלתא דברי הרב ברכת הזבח שם תמוהים בעיני שכתב בתחילת דבריו וז"ל, פסק הר"מ פ"א מהל' בכורות דין י"ג דבכור כיון שעבר עליו שנה בלא רגלים הרי זה בבל תאחר, והכי איתא בפ"ק דראש השנה ע"כ, ולא ידעתי היכן מצא בדברי הר"מ אלו לומר דפסק כהברייתא בפ"ק דר"ה דשנה בלא רגלים עובר על בל תאחר, ועל זה תמה עליו דהיכי משכחת לה, ולדידי אין כאן שום רמז בדברי הר"מ, דאדרבה יש לומר דלפי מאי דקי"ל דלא משכחת לה שנה בלא רגלים, כתב בפשיטות אע"פ שהוא עובר בלא תאחר כיון דמסתמא אין שנה בלא רגלים. ומה שיש לדקדק בדברי הר"ם הוא על דרך מ"ש, דמדאיצטריך לפרש רבותא דאע"פ שהוא עובר בל"ת, ש"מ דמשכחת לה אופן אפילו לאחר שנתו דלא יעבור על בל תאחר, וכגון בשנה בלא רגלים דאינו עובר כי אם בעשה דשנה בשנה תאכלנו, ר"ל דמאי דאמרינן בברייתא דפ"ק דר"ה דשנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה עובר בלא תאחר, האי לא תאחר קאי למאי דסליק מיניה ברגלים בלא שנה, אבל בשנה בלא רגלים אינו עובר בלאו אלא בעשה דשנה בשנה תאכלנו, וכמו שהוא דעת בעל המאור שם בפ"ק, ליישב מאי דאמרינן התם דמשכחת לה שנה בלא רגלים לר"ש דאמר בעינן ג' רגלים כסדרן יעו"ש, באופן דאין ללמוד מדברי הר"מ אלו כי אם דס"ל דמשכחת לה לענין הלכה שנה בלא רגלים, אבל ללמוד מתוך דבריו דס"ל דשנה בלא רגלים עובר על בל תאחר אין כאן שום רמז בדבריו: אבל מה שיש לדקדק בדבריו כאמור צריך טעם, דלפי מאי דקי"ל, היכי משכחת לה שנה בלא רגלים, דהוצרך לפרש הך רבותא דאע"פ שהוא עובר על לא תאחר, ואף בזה י"ל דאין זה דקדוק, דאם היה כותב הר"ם בלשון זה, אע"פ שהוא באופן שעובר על לא תעשה, היה שייך לדקדק דמשמע דמכלל דאיכא אופן דאינו עובר בל"ת כי אם בעשה, אבל השתא שכתב כלשון הזה אע"פ שהוא עובר בל"ת, אין לדקדק הכי, דלשון זה מורה דלעולם כל שאיחר אחר שנתו עובר דלא משכחת שנה בלא רגלים, ומאי דהוצרך הר"מ לפרש כן הוא משום דאכתי לא הודיע לנו הר"מ דבבכור עובר על בל תאחר, דבפרק י"ד מהל' מעשה הקרבנות [הי"ג] לא הזכיר בכור, והכא בדין זה הוא שהודיע לנו דין זה דאיכא בל תאחר בבכור. ומה שדקדק הרב הנזכר שם, דפסק הר"מ שם כההיא דאמרינן בפ"ק דר"ה בכור מאימתי מונין לו שנה וכו', דאם איתא דלא משכחת לה שנה בלא רגלים, א"כ מאי נפקא מינה מאימתי מונין לו שנים, הא בין יהיו מונין שנה משעת לידה או מבן ח' ימים, סוף סוף אפילו שלא יהיה לו שנה תמימה כל שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר, ואי משכחת לה שנה בלא רגלים א"ש דנ"מ מאימתי מונין דכיון דליכא רגלים בעינן שנה תמימה, אף זה אינו דקדוק כלל דהא כתבו התוספות בפ"ק דר"ה (דף ו' ע"ב) ד"ה שנה, דבירושלמי [ר"ה פ"א ה"א] מפרש דשנה בלא רגלים תפתר כגון דאקדשיה כשהיה מחוסר זמן, ולקמן לא משמע כן דאמרינן אין מונין שנה לבכור אלא משעה שראוי להרצאה עכ"ל, וא"כ י"ל דנ"מ במאי דאמרינן דאין מונין לו שנה אלא משעה שראוי להרצאה, דאם נולד בפסח וכיוצא מהרגלים אם היינו אומרים דמונין לו משעה שנולד הרי יש כאן שנה ורגלים, אבל כיון דאמרינן דאין מונין אלא משעת הרצאה הרי אין כאן לא רגלים ולא שנה בתשלום שנתו משעה שנולד:
אות כד
אבעיא להו [כח, א] היכי קאמר נולד לו מום וכו' ת"ש בכור שנולד בו מום ט"ו וכו':
הנה מקמי הכי מייתי הש"ס ת"ש, דתניא בכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם רשאי לקיימו שתים וג' שנים וכו', ופירש"י עד שלא נראה להראותו לחכם שלא נפל בו מום, והתוס' בד"ה עד שלא נראה וכו' פירשו וז"ל, ונראה לפרש עד שלא נראה להראותו לחכם שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום, שאין זקוק להוליכו למקום רחוק מקום שהחכם שם עכ"ל. ונראה דכפי דברי התוס' אלו ע"כ צ"ל דס"ל דנאכל בתוך שנתו בבעל מום אינו אלא מדרבנן כאשר שיערנו לעיל [אות כ"ב או"ק ג'] דלא כסברת הר"מ, דאם איתא דאפי' בבעל מום הוי מדאורייתא, איך אין אנו מחייבים אותו להוליכו למקום רחוק להראותו לחכם אולי מום הוא דהא קי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא, וכיון דמן התורה אי הוי מום זה מום קבוע אסור לאחרו עד אחר שנתו עד שלא הראה אותו לחכם דהוי ספק מום קבוע, מספיקא חייב להוליכו אצל חכם לברר הדבר, ובפרט בספק כזה דבידו לבררו שלא ליכנס בספק איסור, אלא עכצ"ל דס"ל דבעל מום הוא מדרבנן ומשו"ה אין מחייבין אותו להוליכו למקום רחוק כיון דספיקא דרבנן לקולא:
ולע"ד דכפירוש דברי התוס' מתבאר מתוך דברי הירושלמי בפ"ק דר"ה הלכה א' וז"ל, כתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה שנה לו ושנה לתמורתו, שנה לתם ושנה לבעל מום, שנה לבכור ושנה לקדשים, שנה בשנה מלמד שהבכור נאכל לב' ימים וכו', תני ר' ישמעאל נולד לו מום בט"ו יום בתוך שנתו רשאי לקיימו לאחר שנתו עד ט"ו יום, אמר ר' אילא זאת אומרת שאין שנתו של בעל מום מחוורת, אמר ר' יוסף מתניתא מסייע ליה לר' אילא הבכור בזמן הזה רשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים עד שלא הראהו למומחה, מה אנן קיימין אם לתם כבר אמור אלא אם אינו ענין לתם תנהו ענין לבעל מום עכ"ל. ופירש הרב קרבן העדה וז"ל, שאין שנתו של בעל מום מחוורת שאין ברור מן התורה שיהיה לבעל מום דוקא שנה ולא יותר, דא"כ אפי' נולד לו מום בסוף השנה נמי לא ישלים הל' יום, מה אנן קיימין, במאי עסקינן דליכא לפרושי עד שלא הראהו לחכם שלא נפל בו מום להראותו לחכם, הא כבר אמור, דתני בזמן הזה, ופשיטא דלא אפשר להראותו, אלא ודאי בבעל מום מיירי ואפ"ה מותר להשהותו ד' וה' שנים כל זמן שלא הראהו לחכם, ש"מ שאין שנתו של בעל מום מחוורת עכ"ל: הרי בפי' דיש ללמוד מדברי הירושלמי כמו ששיערנו בעיקר דברי התוספות, דעד שלא נראה לחכם הוא אפילו אחר שנולד בו מום, ומטעם דאין שנתו של בע"מ מן התורה וכדאמר ר' אילא דה"ט דמשלימין לו ל' יום דמפני השבת אבידה דחינן איסור דרבנן, דאי הוי מדאורייתא לא דחינן איסורא מקמי ממונא כמ"ש לעיל. ובאמת דלפי מה שהעלינו לעיל דדעת הר"מ הוא דאפילו בבע"מ הוא מן התורה, הירושלמי הזה הוי תיובתיה, וצ"ע אם יש לפרש כוונת הירושלמי באופן דלא תקשי ליה להר"מ, ולכאורה כשאני לעצמי לא מצאתי אופן לפרשו באופן אחר:
והנה במאי דקתני בברייתא אבל מפני השבת אבידה לבעלים וכו' כתב רש"י, דהשבת אבידה לבעלים היינו כהן, דאם ביד ישראל הוי זמנין דלא משכח כהן למיתבא ליה ואם ישחטנו מיד יסריח, לפיכך רשאי לקיימו ל' יום, ואי לא משכח כהן שוחטו ומולחו עד שימצא כהן עכ"ל. והתוספות שם חלקו על רש"י וכתבו וז"ל, ואומר רבי דמיירי ביד כהן וא"צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן ל' יום, אבל ישראל ממתין עד שימצא כהן עכ"ל. ויש לתמוה על פי' רש"י דאי מיירי בבכור ביד ישראל מ"ש ממצות מתנות כהונה הזרוע והלחיים וכו', דאמרינן בס"פ הזרוע (דף קל"ד ע"ב) דאי אין שם כהן ליתנם לו מעלין אותם בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן יעו"ש, דבבכור בעל מום נמי כיון דנאכל לזרים כמתנות כהונה, למה הקלו חז"ל לאחרו ל' יום כיון דאפשר לעשות תקנה שישום אותו בדמים ושוחטו ואוכלו ונותן דמיו לכהן הבא ראשון. וכן במה שכתב דאם עברו הל' יום ולא מצא כהן דשוחטו ומולחו עד שימצא כהן, ולמה לא ישחטנו לעצמו על ידי שיתן דמיו לכהן. ואין לומר דשאני הכא גבי בכור דאם לא יצטרך הישראל לאוכלו ורוצה למוכרו יהיה לו פסידא במכירתו, דהא בכור אינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא וימכר בפחות ממה ששם אותו בדמים, דהא ליתא דכיון דלכהן עצמו אין לו זכות לימכר כי אם בשיעור מה שנמכר כדין הבכור, א"כ אינו צריך שישום אותו כי אם בדמי שיעור מה שנמכר, דהא אין לו לכהן זכות ממון בבכור זה כי אם בשיעור מכירת הבכור, וכמו שמתבאר בזבחים (דף ע"ה ע"ב) גבי מאי דבעי רמי ב"ח התפיס בכור לבד"ה מהו שישקול בליטרא יעו"ש:
וגם על התוספות קשה דכתבו דמיירי בבכור ביד כהן דביד ישראל ממתין עד שימצא כהן ואין לדבר קצבה, דאמאי לא נאמר דישום אותו בדמים כדין מתנות כהונה ויקיים מצות אכילה בתוך שנתו, אלא דלדברי התוספות י"ל דשאני התם גבי מתנות, דאם ימתין עד שימצא כהן יסריחו ויהיה פסידא גמורה לכהן ותתבטל מצות נתינה לכהן לגמרי, ולכן התירו לשום בדמים אף דאינו מקיים המצוה כתקנה דעיקר המצוה היא נתינת גוף המתנות ולא דמיהם, וא"כ הכא דליכא פסידא לכהן אם ימתין עד שימצא כהן מוטב שיתבטל מצות אכילת הבכור בתוך שנתו כדי שיקיים מצות נתינה בגופו של בכור כתקנה, אבל לדעת רש"י דהתינח במה שתקנו להמתין ל' יום, אבל אחר הל' יום דלא תקנו להמתין אלא אמרינן שישחטנו וימלחנו, אמאי לא חשו שמא יסרח הבשר ויהיה פסידא לכהן והיה ראוי לומר שישום אותו בדמים ויאכלנו או ימכרנו, ואם ע"י מליחה לא חיישינן לסרחון א"כ גם במתנות אמאי התירו לשום בדמים הא אפשר למולחם עד שיבוא הכהן:
ועוד יש לדקדק דמה תועלת יש במה ששוחטו ומולחו כיון דלא מקיים מצות אכילה, דהא עיקר המצוה היא לפני ה' תאכלנו שנה בשנה שלא יאחר אכילתו, דאין עיקר המצוה שלא יאחר שחיטתו, וא"כ למה ישחוט אותו ולא ימתין עד שימצא כהן בלא שחיטה. ולזה י"ל דדעת רש"י בדין זה דבעל מום נאכל בתוך שנתו בין בזמן בית המקדש ובין בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, והטעם שתקנו חז"ל שלא יאחר אותו לאחר שנתו הוא מטעם שלא יבוא תקלה לידו דגיזה ועבודה, וכיון שכן כל ששוחטו ומולחו סגי דבבעל מום ליכא מצות אכילה אפי' מדרבנן. ומדברי רש"י אלו יש ראיה למ"ש [לעיל אות כ"ב או"ק ג'] משם הדרישה ומשם הט"ז דס"ל דהיינו טעמא דבעל מום כדי שלא יבוא לידי תקלה, דעכצ"ל דרש"י הכי סבירא ליה: ונראה דגם התוס' הכא דדחו פירושו ולא הרגישו לדקדק על רש"י בזה, דאיך בשחיטה בלא אכילה יצא ידי חובתו, סבירא להו נמי דעיקר טעם בעל מום דתקנו רבנן שלא יאחר אותו הוא מפני שלא יבוא לידי תקלה. וצריך לומר דלפי שיטת רש"י כתבו כן הדרישה והט"ז, דלדעת הר"מ אינו כן, דלדעת הר"מ גם בע"מ הוא מן התורה, ואפילו אם נוכל לומר דגם דעת הר"מ דבזמן הזה הוא מדרבנן, מ"מ פשיטא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכיון דבזמן בית המקדש מצוה מן התורה לאוכלו תוך שנתו דומיא דתם, אם כן ה"ה בזמן הזה כעין דאורייתא תקון, כמו שתקנו כמה דברים שיהיו נוהגים בזמן הזה נמי זכר למקדש ולא הוי טעמא משום תקלה:
אות כה
גרסינן [ר"ה ו, ב] בפרק ארבעה ראשי שנים איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה וכו':
הנה לדעת הר"ם שכבר הוכחנו [לעיל אות כ"ב או"ק ג'], דעכ"פ ס"ל דבזמן בית המקדש קיים בין תם בין בעל מום נאכל בתוך שנתו מן התורה, יש לחקור בהא דאמרינן דאם נולד בעל מום וקים לן שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד, אבל אם לא נודע שכלו לו חדשיו והוי ספק נפל דלא מצי אכיל ליה עד יום הח' מונין לו מיום השמיני, וכמ"ש הר"מ בפ"א מהלכות בכורות דין ח' יעו"ש, דלפי מאי דס"ל להר"מ בעלמא דכל ספק איסור שריא רחמנא, ומדאורייתא לא אזלינן להחמיר אלא מדרבנן אמרו ספק דאורייתא לחומרא, א"כ הכא כשלא נודע שכלו לו חדשיו דהוי ספק נפל מן התורה מותר לאוכלו משעה שנולד, והנה כי כן שורת הדין דמונין לו שנה משעה שנולד מדאורייתא, וכיון דמן התורה מונין לו משעת לידה ואינו יכול לאחרו בתשלום שנתו משעה שנולד, אף דמדרבנן החמירו ואמרו דספק נפל אסור כמו שהחמירו בכל הספקות, מ"מ היינו דוקא לחומרא לאוסרו באכילה עד יום ח', אבל לא להקל מפני זה לעבור על עשה לאחרו יותר משנתו אם יתחילו למנות מיום הח', דלהחמיר תקנו חז"ל ולא להקל:
וכיוצא לזה אמרינן בחולין (דף פ"ו ע"א) דאמרינן במתני' דחרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמם דלרבנן אף דמספיקא אסור באכילה חייבים בכיסוי, דאע"ג דהשוחט ונתנבלה בידו אמרינן התם דפטור, וכתב רש"י דה"ט דאשר יאכל כתיב, מ"מ היינו דוקא בודאי נתנבלה דמן התורה לא קרינן ביה אשר יאכל, אבל בספק אף דמדרבנן החמירו בכל הספיקות ואסרו אותו באכילה, מ"מ כיון דמדאורייתא מותר באכילה וקרינן ביה אשר יאכל אית לן למיזל לחומרא לכל הצדדין לאוסרו באכילה ולחייבו בכיסוי, וה"ה הכא גבי ספק נפל:
ואין לומר דשאני ספק נפל דאיכא למימר אוקים הדבר אחזקתיה, דאף דעכשיו מספקינן דילמא אינו נפל מ"מ מתחלתו היה נפל ומוקמינן ליה בחזקתו הראשונה, וכבר נודע דכל דאיכא חזקה לאסור אפילו הר"ם מודה דאסור מדאורייתא, דהא ליתא דכל חזקה דאינו מצוי לעמוד באותה חזקה כי הכא, דאף דבתחלתו נפל מ"מ בכל יומא מתגדל ויוצא מידי נפל לאו חזקה הוא, וכמ"ש מהרימ"ט בח"א סי' מ"א דחזקת קטנות לאו חזקה היא מהאי טעמא יעו"ש שהאריך:
שוב ראיתי דלפי מ"ש מהרימ"ט בחי"ד סימן א' דאפילו למ"ד דאיסור הספקות הוא מדרבנן, היינו דוקא בספק שאי אפשר להתברר, אבל בדבר שאפשר להתברר מודה דמן התורה אסור לאוכלו מספק עד שיתברר יעו"ש לק"מ הא, דהכא נמי ספק נפל ספק דאפשר להתברר הוא, דהא קי"ל דכל ששהה בבהמה ח' ימים אינו נפל, וכיון דיכול להמתין עד ח' ימים שיתברר הספק, מן התורה נמי אסור לאוכלו. אף דיש לדחות דמדברי מהרימ"ט אין ללמוד אלא בספק שאפשר להתברר עכשיו בשעה שהוא רוצה לאכול, דבהכי מיירי כל הנהו דמייתי הש"ס בחולין [יא, א] ללמוד דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן, אבל הכא דבשעה שהוא רוצה לאכול אי אפשר לברר הספק מיד דמחוסר זמן הוא, מ"מ ליישב הא דהכא י"ל דאין לחלק הכי, דאפילו בספק דאי אפשר לברר השתא כל שאפשר לברר אחר זמן אסור לאוכלו מן התורה:
ועכצ"ל הכי דהא מה שאסר הכתוב להקריב קרבן עד ח' ימים הוא כדי שיצא מכלל נפל כדאמרינן בשבת [קלה, ב], תניא רשב"ג אומר כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה, הרי דס"ל לרשב"ג דטעמא דקרא הוא משום ספק נפל נגע בה, ואע"ג דאפילו בנודע דכלו לו חדשיו פסול לקרבן, מ"מ טעמיה משום נפל הוא אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו לו חדשיו, אלא סתם את הדרך דבשום אופן לא יועיל שום בירור לצאת ידי נפל עד שיעברו ח' ימים דוקא, וכמ"ש הרב מ"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח דין ח' יעו"ש, ולמ"ד דאיסור הספיקות אינו אלא מדרבנן, מ"ש הכא דאסר הכתוב ספק נפל לקרבן כיון דמן התורה כל ספק שרי, אלא עכצ"ל דשאני הכא דכיון דאפשר להתברר אחר עבור ח' ימים וספק כזה מן התורה אסור, וכה"ג דהוי ספק דיכול להתברר ככל הספיקות הוי מן התורה. והכא מאי דאיצטריך קרא לאוסרו לקרבן הוא לאשמועינן דלענין קרבן אי אפשר ע"י בירור אחר, דאפילו נודע דכלו לו חדשיו פסול לקרבן עד יום הח'. אלא דיש לדחות דאפשר דבשאר ספיקות אף דאפשר להתברר אחר זמן כל שאי אפשר להתברר השתא שרי מן התורה, וקרבן שאני די"ל דלגבוה אסר הכתוב אפילו ספק כמו שהוא האמת עכשיו, דאסר הכתוב לגבוה אפילו בנודע שכלו לו חדשיו, מה שאין כן להדיוט דבנודע דכלו לו חדשיו שרי:
והנה ראיתי לרבינו ירוחם ז"ל [חלק אדם] בנתיב ב' ח"ב שכתב וז"ל, בכור בין בעל מום בין תם אפילו שאינו נפסל אם שהה אותו ולא אכלו תוך שנה, מ"מ מצוה הוא לאוכלו תוך שנה אחת ללידתו עכ"ל. ויל"ע דאיך כתב דבין תם ובין בעל מום מצוה לאכלו תוך שנה אחת ללידתו, דמשמע דתם נמי מונין לו משעת לידתו, דאפילו אם נאמר דמיירי בשנודע שכלו לו חדשיו, דבסתמא אף דלא פירש כן מיירי בהכי, דבלאו הכי אפילו בעל מום מונין מיום הח' ואילך דראוי לאכילה, מ"מ גבי תם אפילו בדנודע דכלו לו חדשיו אין מונין לו שנה אלא משעת הרצאה ולא משעת לידה, ואיך כתב דתם ובעל מום שווים. ויש לומר דבבכור בין בעל מום ובין תם דקאמר, נ"ל דר"ל בין בעל מום מעיקרו שנולד בעל מום, ובין תם מעיקרו שנולד תם ואח"כ נפל בו מום, ומיירי בזמן הזה דבשניהם מצוה לאוכלו תוך שנה אחת ללידתו אחר שנולד לו מום, ומיירי בדכלו לו חדשיו דמשעת לידה מותר באכילה, ומשום הכי בנולד בעל מום מעיקרו מונין לו שנה משעת לידה ממש, ובתם מעיקרו ואחר כך נולד בו מום מונין לו שנה, דהתם אכילתו שהוא משעה שנולד לו מום אפילו משעת לידתו, דאם נולד בו מום תיכף ביום לידתו מונין לו מאותה שעה, וכ"כ בנולד לו מום בתוך ח' ללידתו דאין אנו אומרים דאין מונין אלא מיום הח' ואילך, דכיון דכלו לו חדשיו מונין לו שנה אפילו אם נולד המום תיכף אחר לידתו, ומאי דכתב תוך שנה אחת ללידתו אף דלגבי בע"מ מעיקרו מונין משעת לידה ממש, מ"מ לגבי נולד תם מעיקרו אין הכוונה דמונין לו משעת לידה ממש, אלא דמונין שנה משעה שנולד המום אפילו נולד המום תיכף אחר לידת הבכור עצמו:
ועל דרך זה יש לפרש דברי הטור בסי' ש"ו שכתב, נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו ע"כ. וכתב מרן הב"י שם דמיירי בנודע דכלו לו חדשיו, והש"ך שם [ס"ק י"ד] תמה ע"ז, והעלה דצריך להגיה בדברי הטור עד מלאת לו שנה מיום הח' ללידתו יעו"ש, והדבר קשה למחוק ספרי הטור. לכן נראה דיש לפרש כאשר שיערנו בדברי רי"ו ז"ל דעד מלאת לו שנה ללידתו ר"ל דמונין לו שנה משעה שנולד המום אפילו אם נולד המום תיכף ומיד אחר לידת הבכור, דאם בו ביום נולד המום מאותו יום עצמו מונין וחשיב כאילו מונין משעת לידת הבכור עצמו, אבל לעולם דאפילו בנודע שכלו לו חדשיו אין מונין לו שנה אלא משעת לידת המום. ומ"ש הטור עד מלאת לו שנה ללידתו, כוונתו לאשמועינן דלא נימא דאפילו נולד לו המום קודם ח' ימים לא נמנה השנה כי אם מיום הח', דאין הדבר כן אלא משעת לידתו של הבכור עצמו דהיינו אפילו נפל המום בו ביום מונין לו שנה מאותו היום, דכל דכלו לו חדשיו משעה שנולד המום ראוי לאכילה, ולע"ד אף דזה דוחק בדברי ר"י והטור ז"ל מכל מקום עדיף טפי מלהגיה ולמחוק הספרים:
אות כו
ואי שהייה לבכור בתר זמניה מעבר קא עבר עליה וכו'. בפ"ק דר"ה (דף ה' ע"ב) עלה דאמרינן והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא, פריך והא מהכא נפקא מדאחרים נפקא, דיליף לה מהקישא דבכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה, ומשני סד"א ה"מ בכור דלאו בר הרצאה הוא, אבל בקדשים דבני הרצאה נינהו אימא לא לירצו קמ"ל. ואיכא למידק מההיא דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קט"ו ע"א), דעלה דאמרינן דבשר בחלב דאסור באכילה הוא מקרא דלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, פריך הש"ס אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו, ומשני אמר קרא קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש, ופריך חורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו, ומשני השתא ומה שבת דחמירא מעשיה מותרים הני לכ"ש, זהו גי' רש"י:
אבל התוס' בד"ה חורש וכו' כתבו וז"ל, ויש ספרים דגרסי, השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא, ולגבוה מנ"ל דשרי, דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה, מכל אלה אי אתה מקריב פירוש מעוך וכתות ונתוק וכרות, אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה עכ"ל. וגירסא זאת כתבה הריטב"א בחי' שם, וכתב דבכל הספרים גרסי' הכי, ונראה מתוך דבריו דגירסא זאת עיקר יעו"ש. ויש לתמוה דאם הגירסא הזאת עיקר, למה איצטריך קרא אחרינא לקדשים דבני הרצאה נינהו ללמדנו דאם עבר על בל תאחר אינו נפסל, הא ילפינן זה מקרא דלא תקריבו מכל אלה, מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה, דה"ה קדשים שנעבדה בהן עבירה דעבר על בל תאחר אינו נפסל. ובסוגיא דר"ה [ה, ב] נראה דאפילו לבן עזאי דדריש בך חטא ולא באשתך חטא, יליף מקרא אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה, נמצא דלכ"ע איכא קרא לקדשים אי עבר על בל תאחר, ואם איתא דגירסא זאת נכונה למה איצטריך קרא לבל תאחר, כיון דמקרא דמכל אלה ילפינן בקדשים על כל מין עבירה שנעבדה בהן שאינו נפסל:
והנה ראיתי להתוס' שם בסוגיא דר"ה בד"ה מה מעשר וכו' שכתבו וז"ל, וקצת תימה בכולה שמעתין מהיכא תיתי לן דנפסל דאיצטריך קרא דאינו נפסל, וכן אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה למה לי עכ"ל. ויל"ע בדבריהם דהא י"ל דהוי קס"ד למפסל מקרא דלא תאכל כל תועבה, דכל שתעבתי לך אסור באכילה להדיוט, והו"א השתא להדיוט אסור לגבוה לכ"ש דכיון שנעבדה בו עבירה פסול, ולזה איצטריך קרא דאינו נפסל, אלא דנראה דלא שייך לומר כן אלא לפי גירסת התוס' בההיא דחולין הנזכר, אבל לפי גירסת רש"י דגריס השתא ומה שבת החמורה מעשיה מותרים הני לכ"ש, דלפי גירסא זאת לפי הק"ו דעבדינן ממעשה שבת לא שייך הא דתעבתי לך אלא כעין תועבת בשר בחלב דניכר האיסור והתיעוב דבלא ידיעה ניכר לכל שנעשה באיסור, אבל כל שהוא כעין מעשה שבת דאין ניכר שנעשה באיסור בשבת אינו בכלל כל שתעבתי לך ומותר להדיוט, וכמ"ש רש"י ובארו התוס' דבריו שם והריטב"א בחי' שם יעו"ש, וא"כ כיון דכל דבר שאינו ניכר האיסור ילפינן ממעשה שבת דאפי' להדיוט מותר כ"ש לגבוה דכשר, וא"כ בעובר על בל תאחר מהיכא תיתי דנפסל בכך. אלא דאכתי י"ל דבבכור וכיוצא אפשר דחשבינן בהו ניכר האיסור דהבקיאים מכירים שכבר עבר שנתו, וכל המכירים דעבר שנתו הרי מכירים דמסתמא עבר על בל תאחר וחשיב כבשר בחלב: והנה מדברי הר"מ בפ"א מהלכות בכורות דין י"ג מתבאר דגם בבעל מום אם עבר שנתו הוה ס"ד לומר דהיה אסור באכילה, ומהיקש זה דבכור למעשר ילפינן נמי לבעל מום דאינו נפסל, וכן מתבאר מדברי רבינו הרמב"ן, ומדברי הרא"ש בפסקיו [סי' ב']. ונראה דהוה ס"ד לומר דבע"מ שעברה שנתו אסור באכילה מטעם דההיא דכל דתעבתי לך, דס"ל דבין לפי גירסת התוס' או לפי גירסת רש"י שייך בזה הא דכל דתעבתי לך, דניכר הוא דנעשה בו איסור דומיא דבשר בחלב כאמור. ומדברי כולם אנו למדין דס"ל דהא דבע"מ נאכל כל שנתו הוא מדאורייתא כמו ששיערנו לדעת הרמב"ם לעיל [אות כ"ב או"ק ג'], דאם איתא דמדרבנן בעלמא הוא מהיכא תיתי דהיה נפסל באכילה מפני שעבר אדרבנן. אבל הטור בסי' ש"ו גבי בכור תם כתב דאינו נפסל להקרבה, אבל גבי בעל מום לא ביאר לומר דאינו נאסר באכילה ולא ידעתי למה ודו"ק:
והנני חוזר למ"ש התוס' בר"ה, דקצת תימה בכולה שמעתין מהיכא תיתי דנפסל, דמשמע דאפי' בבכור דכתיב תאכלנו שנה בשנה הוקשה להם כן דמהיכא תיתי דנפסל, והדבר קשה דאיצטריך קרא להכי כי היכי דלא נילף משאר קרבנות כתמידין וכיוצא דבעינן בן שנתו, וקי"ל דאפי' שעות פוסלות דאם עבר משנתו אפי' שעה אחת פסול לקרבן, וכמ"ש הר"מ בפ"א מהלכות מעשה הקרבנות [הי"ג], וא"כ י"ל דכיון דכתיב שנה בשנה ועבר שנתו נפסל להקרבה מידי דהוי לשאר קרבנות דכתיב בהו בן שנתו, וי"ל דלזה איצטריך קרא ללמד שאינו נפסל. וכזה ראיתי להרב בצלאל כ"י במסכת תמורה (דף כ"א ע"ב) דמייתי התם הא דאחרים, דילפינן מהקישא מה מעשר אינו נפסל אף בכור אינו נפסל, ופריך ולרבנן דמפיק להו לטעם אחרינא משנה לחבירתה מנא להו, כתב הרב שם משם גליון וז"ל, תימה מהקישא דאין היקש למחצה, י"ל כיון שיש קרבן פסול אם עברה שנתו ס"ד דנילף מיניה קמ"ל, הרי להגליון עכצ"ל דיש ס"ד לומר דנילף משאר קרבנות כאמור:
ואולם בעיקר תמיהת הר"י בגליון הנזכר לע"ד י"ל באופן אחר, דזה דאמרינן בעלמא אין היקש למחצה הכונה הוא דדבר הלמד מחבירו בהיקש צריך שילמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד, ולא שילמוד ממנו פרט א' בלבד, אבל אין הכוונה לומר דב' הדברים שהוקשו זה לזה דכל אחד ילמוד מחבירו מה שיש בו, וזה ילמוד מזה וזה ילמוד מזה, דאם האחד למד מחבירו תו חבירו לא ילמוד ממנו, וכמו שנראה מדברי רש"י בכריתות (דף כ"ב ע"ב) [בד"ה ור"ע אין] וכמו שהאריך בזה הרב חות יאיר סי' ר"ג ואחריו הרב יד מלאכי בסי' ל' יעו"ש. וא"כ הכא י"ל דמאי דפריך הש"ס ולרבנן משנה לחבירתה מנא להו, לא קאי אלא לסברת ר' ישמעאל דמקיש מעשר לבכור והמלמד הוא בכור, דמה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית, וכן לבן עזאי התם דיליף מעשר מבכור לענין דמעשר אינו נאכל בכל הרואה, דלדידהו כיון דס"ל דההיקש ללמוד מעשר מבכור תו ליכא למימר דילמוד בכור ממעשר לענין דאינו נפסל לאחר שנתו, ולזה פריך מנ"ל הא. אבל לר"ע דמקיש בכור למעשר לענין דלא יעלה בכור מחוצה לארץ תו ליכא להקשות דמנ"ל הא, כיון דקי"ל אין היקש למחצה ויש לומר דילמוד בכור ממעשר לכל הפרטים וגם זה דאינו נפסל לאחר שנתו ילפינן ממעשר, ומאי דפריך הש"ס אינו אלא לר"י ובן עזאי. ודברי הר"י בגליון נראה דס"ל דאין היקש למחצה הוא גם כן לומר דזה ילמוד מזה וזה ילמוד מזה, ואם כן אפילו לר"י ובן עזאי יש לומר דלדידהו נמי כשם דמעשר יליף מבכור כמו כן בכור יליף ממעשר, וכבר כתבו הרב חות יאיר והרב יד מלאכי דאיכא מאן דאמר הכי יעו"ש:
ועפי"ז יתישב מה שתמה הרב ל"מ בפ"א מהלכות בכורות דין ה', דמאחר דפסק הר"מ כר"ע דאין מביאין בכורות מחוץ לארץ, א"כ איך פסק בדין י"ג דדין זה דאינו נפסל אם איחר עד לאחר שנתו מהקישא דבכור למעשר, מאחר דלר' עקיבא איצטריך לטעמיה יעו"ש. ולפי האמור אתי שפיר דהר"מ סבירא ליה דהא דפריך הש"ס ורבנן מנ"ל הא, לא קאי אלא אר"י ובן עזאי דעבדי היקש מעשר לבכור, דלדידהו תו ליכא למימר דבכור יליף ממעשר נמי, דבכהאי גוונא לא שייך למימר אין היקש למחצה כאמור, אבל לר"ע דעביד היקש בכור ממעשר א"כ לכולהו מילי יליף בכור ממעשר, וה"ה לזה שאינו נפסל משנה לחבירתה כיון דקי"ל אין היקש למחצה:
אות כז
מתני' [כח, א] השוחט את הבכור וכו'. מ"ש רבינו הרמב"ן דהלכה כר"מ דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ושכן אשכחן בה"ג, כ"כ בה"ג בהל' בכורות דף קל"ט ע"ג כלשון רבינו ממש, דהיינו טעמא דהלכה כר"מ בגזרותיו. וע"כ צ"ל דס"ל דהכא לאו משום קנסא הוא אלא משום דגזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין, דהא הבעל הלכות גדולות עצמו אשכחן בהלכות מיאון דס"ד ע"א, שכתב גבי הא דלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו דהלכה כרבנן, ואי קשיא הלכה כר"מ בגזרותיו הכא קנסא הוא והלכה כר"מ בגזרותיו אבל לא בקנסיו עכ"ל:
ובשאלתות דרב אחאי ג"כ בפ' בא סי' מ"ד, פסק לענין בכור כר"מ כסברת הלכות גדולות מטעם דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו, דס"ל נמי דהכא לאו קנסא היא אלא משום גזירה, דהא השאלתות נמי ס"ל דאין הלכה כר"מ בקנסיו, וכמו שיש ללמוד מדבריו ממש בפ' וירא סימן י"ג, דהלכה כרבנן בההיא דלא ישא מעוברת חבירו דלא כר"מ, אלמא דס"ל דאין הלכה כר"מ בקנסיו. ואפי' שמתוך דבריו שם שכתב וז"ל, ואע"ג דסבירא ליה הלכתא כר"מ בגזרותיו בהא הלכתא כרבנן משמעתיה דרב אשי, משמע דלאו ה"ט משום דהוי קנסא אלא משום דרב אשי סבירא ליה הלכתא כרבנן, מכל מקום התוספות בשמעתין בד"ה ר"מ וכו' כתבו ובשאלתות דרב אחאי פי' דהלכה כמותו דוקא בגזרותיו ולא בקנסיו, ופסקו דאין הלכה כמותו בההיא דמעוברת חבירו וכו', מבואר מדבריהם דטעמיה דהשאלתות הוי משום דבקנסא אין הלכה כר' מאיר. ומדברי התוספות לא משמע כלל לומר דהשאלתות פסקו לענין בכור דשמעתין כר"י, דכבר כתבנו דבהדיא פסקו כר"מ:
ואולם מדברי הרא"ש בפסקיו [סי' ג'] משמע קצת דהשאלתות פסקו לענין בכור נמי כר"י, וכן מתבאר מדברי הטור י"ד סי' ש"י שכתב וז"ל, ופסק בשאלתות כר' יהודה וכן כתב הרב שמואל הכהן הגאון בן חפני, ובעל הלכות פסק כר"מ עכ"ל. והוא תימה בעיני דבשאלתות בפ' בא מפורש יוצא דפסק כר"מ כדעת בעל ההלכות כאמור. ונראה דהטור מדברי הרא"ש הבין כן, אבל כיון דעינינו הרואות דנהפוך הוא דפסקו כר"מ, ע"כ דצריך לדחוק קצת דמ"ש הרא"ש משם השאלתות אינו אלא על ענין כלל זה דס"ל דאין הלכה כר"מ בקנסיו, ולמד כן מההיא דמעוברת חבירו, אבל גבי דין בכור סברתו כבעל הלכות דמעיקרא הא דבכור לאו קנסא הוא:
וכיוצא לזה יש לתמוה על מ"ש התוספות בזבחים בפרק טבול יום (דף ק"ד ע"א) ד"ה אבל לא התירו מומחה וז"ל, משמע דוקא משום טרפות הא לאו הכי לא, והיינו דלא כר"מ דקניס בפרק עד כמה בבכור שנשחט שלא על פי מומחה, מכאן דקדק בהלכות גדולות דהא דקי"ל כר"מ בגזרותיו דוקא בגזרותיו ולא בקנסיו עכ"ל, והוא תימה דנמצא דבעל הלכות גדולות סבירא ליה דאין הלכה כר"מ בדין זה דבכור, דאדרבה דין זה דבכור עשאו בנין אב ללמוד ממנו דאין הלכה כר"מ בקנסיו, ועינינו הרואות דבעל הלכות פסק בפירוש בדין בכור כר"מ וכמ"ש רבינו הרמב"ן והרא"ש והטור אחריו, וכן מבואר בהלכות גדולות אשר לפנינו:
ועוד יש לתמוה בדברי התוספות הנזכר, שכתבו דמהא דאמרינן הלכה כר"ע ואף ר"ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, משמע דלא קי"ל כר"מ דמשמע דדוקא משום טרפות העור בשריפה, דזה תימה דאי ר"ע ס"ל דבמומין שבגוף מותר לגמרי אפילו הבשר כר"י, ומיירי הכא בנמצא אחר השחיטה מום שבגוף, איך משום הטרפות אסרינן העור, כיון דמצד המום אפילו הבשר מותר וכ"ש העור, ומצד הטרפות נמי שורת הדין נותן שיאותו הכהנים בעורו מטעם דלא ניכר טרפתו עד לאחר הפשט ושרייה שחיטתו והפשט עורו, ומה טעם לומר דבהצטרף הטרפות בריעותא דלא התירו מומחה קודם שחיטה קנסינן ליה לכהן שיצא העור לבית השריפה, כיון דעל עיקר מה שפשע ששחטו בלא היתר מומחה אין לקונסו לר"י, ועל הטרפות לא שייך קנס כלל כיון דלא היה ניכר טריפתו קודם שחיטה ולא פשע כלל בשחיטתו. דהא ודאי אין לומר דה"ט דכיון דלענין המום פושע היה במה ששחט בלא היתר מומחה, אנן סהדי שאילו היה יודע מהטרפות לא היה נמנע מלשוחטו דמאן דעביד הא עביד הא, דהא ליתא דמאי נפקא מינה במאי דאיכא למימר דאנן סהדי דאילו היה יודע נמי מהטרפות היה שוחטו, כיון דעכ"פ אחר האמת לא היה פושע בבירור בענין הטרפות:
ואדרבה נראה דמכאן יש ראיה דהלכה כר"מ כיון דאיפסיקא הלכתא כר"ע ועם כל זה בנמצא מום אם לא התירו מומחה העור בשריפה, אלמא דכר"מ ס"ל דאפילו אחר שחיטה בדיעבד נמי אסור משום קנסא, ודוקא משום טרפות לא קנסינן ליה כיון דלא היה ניכר הטרפות קודם שחיטה, אבל מפני שלא הראהו למומחה שהיה יודע הריעותא קודם שחיטה קנסינן ליה גם על העור שיצא לבית השריפה. אלא דכד דייקינן שפיר אין זה ראיה, ויש לדחות דהכא מיירי בנמצא מום בדוקין שבעין דלכ"ע אסור משום דמשתני, אלא דלדברי התוספות דע"כ ס"ל דמיירי במום שבגוף אדרבה י"ל דיש להביא ראיה איפכא מהכא דהלכה כר"מ:
והנה מדברי רש"י בפרק אין צדין (דף כ"ז ע"א) עלה דאמרינן התם, א"ל אביי אטו ברואין מומין פליגי בקנסא פליגי, נראה דס"ל דהאי לישנא דקנסא דאמרינן בשמעתין והתם בדוקא הוא, דעיקר סברת ר"מ משום קנסא הוא, דהא כתב שם וז"ל, והא קנסא קניס כדמפרש ואזיל ואילו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא ניתר מפי מומחה, אפילו ר"מ מודה דרואין אחר שחיטה עכ"ל, דאי ס"ל דהאי לישנא דקנסא לאו דוקא אלא העיקר משום דגזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין, איך אפשר לומר דמודה ר' מאיר כששחט אחר בשוגג דהיה סבור דכבר ניתר, כיון דמ"מ אין העיקר משום קנס אלא משום מגדר מילתא דגזרינן לאסור מומין שבגוף כי היכי דלא ליתו למטעי במומין שבעין, ומטעם זה אפילו שחט אחר בשוגג יש לאסור:
אות כח
ורבינו הרמב"ן הביא ראיה דקנסא דקאמר הש"ס לאו דוקא, מדקתני מתניתין הואיל ונשחט ולא קתני הואיל ושחטו משמע אפילו שחטו אחר בשוגג ובהא לא שייך קנסא. ובאמת דיקשה לרש"י [הנ"ל אות כ"ז] דקדוק זה דקתני מתני' הואיל ונשחט כאשר דקדק רבינו הרמב"ן. ולדידי איכא למידק על ראיה זו שהביא רבינו, דהא מצינו בעלמא דבר שאסרו חכמים ז"ל משום קנס ואסור בכל גוונא אפי' שוגג דלא פלוג רבנן, וכדאמרינן לענין חמץ שעבר עליו הפסח דמשום קנסא דקניס ר"ש לאוסרו בהנאה משום דעבר עליו בבל יראה דאסור בהנאה, וקי"ל כר"ש דקנסא קניס משום דעבר על בל יראה ועל בל ימצא, וכתב הר"ם בפ"א מהלכות חמץ [ה"ד] דאפילו הניחו באונס ובשגגה אסור בהנאה יעו"ש. וכן כתב הטור בא"ח סימן תמ"ח ונראה דאין חולק בזה, דאע"ג דבשוגג לא עבר על בל יראה ועל בל ימצא, מ"מ כל הראוי לעבור אם היה במזיד אסור בהנאה דלא פלוג רבנן. ועיין להרב פר"ח בסי' תמ"ח בס"ק ג' שהביא ראיות מוכרחות מהש"ס על סברא זאת, דע"כ צ"ל דדין זה מוסכם, ואם כן הכא נמי בשוחט עד שלא הראה למומחה, י"ל דעיקר טעמיה דר"מ משום קנסא הוא, ועם כל זה נאסר אפילו שחט אחר בשוגג כל שאם היה מזיד ראוי לקונסו ולא פלוג רבנן כהאי דחמץ:
וכיוצא לזה אמרינן בירושלמי בפ"ד דפאה [ה"ב] גבי מתניתין, נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום, תני בשם ר"מ קונסים אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר, עד כדון מזיד ואפילו שוגג ואפילו כריכי ע"כ. וכתב הרב שדה יהושע וז"ל, עד כדון במזיד דלשון קנס מזיד משמע אבל שוגג מהו ומסיק דאפילו שוגג קנסינן ליה אטו מזיד, ואפילו שהעומרים כרוכות ואגודות נוטלין ממנו עכ"ל. הרי מפורש דבקנס זה דקניס ר"מ לענין פאה אמרינן דקניס שוגג אטו מזיד, וא"כ ה"ה הכא דאיכא למימר הכי, ולעולם דעיקר סברת ר"מ דהכא קנסא הוא, ובגיטין (דף נ"ג ע"ב) אמרינן דהמטמא והמדמע אחד שוגג ואחד מזיד חייב לר"מ, ואמרינן התם דאף דהיזק שאינו ניכר לא הוי היזק ובמזיד הוא דמחייב, משום קנסא לר' מאיר קנסו שוגג אטו מזיד יעו"ש, ואם כן ה"ה הכא:
ועוד צריך להבין לדעת רבינו ודעימיה דאי עיקר דין זה משום גזירה הוא דגזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין, אמאי קרי ליה בשמעתין ובפרק אין צדין קנסא. וראיתי להרב בצלאל כ"י שכתב משם התוספות חיצוניות וז"ל, וא"ת והא גזירה היא דגזר שאר מומין אטו דוקין שבעין כדאמר לעיל, וי"ל דהך גזירה אינה אלא קנסא בעלמא, דלא שייך למגזר שאר מומין שבגוף אטו דוקין שבעין אם לא משום קנסא עכ"ל. ולדעת ה"ג ורבינו י"ל דאע"ג דאין הלכה כר"מ בקנסיו היינו בדבר דהוי דוקא דבר דקנסא, אבל הכא אף דמשום קנסא הוא דגזרו מומין שבגוף אטו דוקין שבעין, מ"מ בכלל הלכה כר' מאיר בגזרותיו הוא, כיון דסוף סוף לא אסור משום קנסא לבד כ"א בהצטרפות דאיכא למיגזר שאר מומין אטו דוקין שבעין: הן אמת דצריך טעם דלמה לא הוה שייך למגזר שאר מומין אטו דוקין שבעין אם לא משום קנסא כמ"ש התוספות חיצוניות, ולסברת הר"ם [פ"ט מה' טומאת מת הי"ב] ורבינו הרמב"ן [הובא בר"ן סופ"ק דקדושין] דס"ל בעלמא דכל ספק איסור מדאורייתא מותר, אלא דחכמים אסרו כל ספק ואמרו ספיקא דאורייתא לחומרא אתי שפיר, דכיון דמעיקרא בדוקין שבעין לאו איסורא דאורייתא הוא, דאע"ג דבדוקין שבעין משתנה העין מפני צער מיתה, ואיכא ספיקא שמא אע"ג דהשתא מיתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוה מיתחזי מום עובר, מ"מ מדאורייתא מותר דכל ספק שרייא רחמנא ואינו אלא חומרא מדרבנן, וכיון דמעיקרא בדוקין שבעין אינו אלא מדרבנן לא שייך למגזר שאר מומין אטו דוקין שבעין, דהא ודאי לא שייך למגזר הא אטו הא אלא כשהדבר שנגזר עליו הוא מדאורייתא, וכמו שלמד מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה כלל תקפ"ז מההיא דאמרינן בפ' משילין (דף ל"ו ע"ב) אהא דאין רוכבין על וכו' יעו"ש: ואין לומר דע"כ לא סבירא ליה להרמב"ן והר"ם דספק מותר מן התורה אלא היכא דליכא למימר אוקמי הדבר אחזקתיה, אבל הכא דעיקר הספק הוא אי מחיים היה לו מום זה או לא, הא איכא למימר דמוקמינן ליה אחזקתיה ראשונה דמעיקרא נולד בלא מום, וי"ל העמד הגוף על חזקתו, וכדאמרינן בפרק המדיר (דף ע"ה ע"ב) גבי היו בה מומין בבית אביה וכו' דאמרינן העמד הגוף על חזקתו ובלא מומין נולדה יעו"ש, וכבר נודע דכל דאיכא חזקה לאסור אפילו הר"ם מודה דאסור מדאורייתא כדין ספק אשת איש וכיוצא. דהא ליתא דאע"ג דבכל חזקת הגוף מוקמינן לעולם אחזקה קמייתא אע"ג דאיתרע השתא, וכמו שהאריך מהרימ"ט בח"א סי' מ"א והכריח כן מכמה דוכתי יעו"ש, והכא אף דאיתרע חזקתיה השתא דהרי מום קבוע לפניך, כל דליכא תרתי לריעותא אמרי' העמד הגוף אחזקתו, מ"מ כיון דמחיים כבר נראה המום אלא שלא הראהו למומחה ומעיקרא כבר נולד הספק מחיים, וכבר מחיים היה מסופק לנו אם הוא מום קבוע או לא, א"כ הרי מחיים נמי לא נשאר בחזקה קמייתא ממש כמו שהיה בשעה שנולד בלא מום, דהרי נולד לו מום ואפשר שהיה מום קבוע מחיים, וכיון שעיקר מה שאנו דנים הוא לומר דמחיים קודם שחיטה מוקמינן ליה אחזקתיה דלא היה לו מום וזה אין בידינו, דהא מחיים נמי הרי נולד הספק ואיתרע חזקתיה, תו לא שייך לומר העמד הגוף על חזקתו:
דלא דמי למקוה דנמצא חסר [נדה ב, ב], דהתם בשעה שטבל הטמא לא נולד לו שום ספק חסרון והשתא הוא דחסר, ומשו"ה בשעה שטבל מוקמינן ליה אחזקתיה שלא היה חסר, משא"כ הכא דעל שעת שחיטה שאנו דנין אולי היה לו מום כבר נולד לו ספק זה, ואיתרע חזקה ברורה שהיה לו כשנולד דהיה ברור דלא היה לו שום מום, דבשעת שחיטה כבר נעשית חזקה זו מסופקת כיון שנראה המום מחיים, דכל דקודם שחיטה ודאי היה מום איתרע לה חזקה קמייתא. דומיא דספק קדושין דתנן בפרק ד' אחים (דף ל' ע"ב) ספק קרוב לו ספק קרוב לה זו היא ספק קדושין וחולצת ולא מתייבמת, דכיון דודאי קדושין היו שם אלא שספק אם חלו ספק לא חלו, לא מוקמינן לה אחזקת פנויה דחזקת פנויה אתרע לה כיון שראינו לפנינו שזרק לה קדושין, וכמ"ש מהרימ"ט בתשובה הנזכר יעוין שם, אף כאן כיון דעל כל פנים קודם שחיטה דודאי היה מום אלא דמספקא לן אם היה מום קבוע או מום עובר, לא מוקמינן אחזקתיה כיון דאיתרע חזקתיה:
אות כט
והנה בשמעתין (כ"ח ע"ב) אבעיא לן מפני המשתנין דכולהו משתנין או דלמא איכא דמשתני ואיכא דלא משתני, ופריך למאי נ"מ, ומשני לאכחושי סהדי וכו', וכתב רש"י בד"ה למאי נ"מ וז"ל, הא אפילו איכא דלא משתני הואיל ולא קים לן הי משתני והי לא משתני כולהו אסירי אי נשחטו בלא מומחה עכ"ל. ויש להקשות דא"כ לפי מאי דאסיק דאיכא דמשתני ואיכא דלא מתשני, כיון דלא קים לן הי משתני והי לא משתני, אמאי אין אנו מתירין אפילו בדוקין שבעין מטעם ס"ס, לפי מה שהעלה הפר"ח בכללי הס"ס סימן י"ג, דכל ס"ס בין מתהפך ובין אינו מתהפך מקרי ס"ס, דהכא נמי איכא ס"ס דאינו מתהפך, דיש להסתפק מעיקרא שמא מום זה הוא מאותם דלא משתני, דבהכי פשיטא דהוי מום קבוע מחיים, ואת"ל דהוי מאותם דמשתני אחר שחיטה, אכתי יש להסתפק דאפילו הוא מאותם דמשתנים מ"מ זה כבר נעשה מום קבוע מחיים, דלא משום דהוי מהמשתנים הוא מוכרח שלא היה מום קבוע קודם שחיטה. דכבר נודע מ"ש הפר"ח בכללי הס"ס אות י"ב משם פסקי מהרא"י ומה שהעלה הוא, דלא מיבעיא דכשהספק האחד מוסיף על חבירו בהיתר דמקרי ס"ס ולא הוי שם אחד, אלא אפילו שלא יש שינוי בין ב' הספיקות אלא תוספת המציאות מקרי ס"ס ולא חשיב משם אחד יעו"ש, והכא בס"ס זה פשיטא דלא חשיב שם אחד, דהא הספק הראשון מוסיף על חבירו בהיתר, דלספק הראשון דשמא מום זה הוא מאותם דלא משתני, לצד זה אי הוה קים לן והיה ניכר לנו בפשיטות כשאר מומי הגוף כנסדקה אזנו וכיוצא, אפי' אם יבואו עדים ויאמרו שראוהו מחיים ולא היה מום קבוע היינו מכחישים אותם, כיון דאנן סהדי דמום זה אינו מהמשתנים אחר שחיטה, וע"כ כן היה קודם, משא"כ בספק השני דשמא הוא מהמשתנים אלא דכבר היה מום קבוע מחיים, דאם יבואו עדים ויאמרו שראוהו מחיים ולא היה מום קבוע מהניא עדותם לאסור אותו על צד הודאי ולא מתורת ספק, וזה פשוט דאיכא נפקותא טובא בין איסור דנאסר על צד הודאי ובין איסור דנאסר מפני הספק:
אות ל ס"ק א
והנה אמרינן עוד בגמרא שם [כח, ב] עלה דמתניתין, מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו ה"ז יקבר וישלם מביתו, לימא תנן סתמא כר' מאיר ודחי דילמא בדוקין שבעין:
וראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא משם תוספות חיצוניות עלה דפריך לימא תנן כר"מ וז"ל, תימה לר"י דע"כ אתיא כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי דקתני ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו לפי שגרם להפסיד לו, ואומר ר"י דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים עכ"ל. ויש להקשות דמאי קשה ליה דע"כ אתיא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, הא י"ל דמאי דפריך הש"ס הוא לידע אי סתם לן תנא כר' מאיר לענין פלוגתא דר' מאיר ור"י במומין שבגוף, ונ"מ לענין הלכה, ואי ע"כ אתיא כר"מ לענין דדאין דינא דגרמי מאי נ"מ, הא עיקר שאלת הש"ס הוא אם הוא מוכרח לומר דסתם לן תנא בתרתי כר"מ, הן לענין מומין שבגוף והן לענין דינא דגרמי. והיותר תימה במה שתירצו דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים, דאיך נחשב כאילו שחטה בידים כיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, ולענין מזיק ע"י שליח נמי פטור כדאמרי' בפרק האיש מקדש (דף מ"ב ע"ב), הא דתנן השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור וכו', שילח ביד פקח פקח חייב, ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו, ומשני שאני התם דאין שליח לדבר עבירה:
ואין לומר דאם צוה לעבדו או לאשתו שכפופים לעשות ציוויו שאני, דבפ"ק דב"מ (דף י' ע"ב) גבי חצר אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא וכו', ופריך אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי דלאו בר חיובא ה"נ דמחייב שולחן, ומשני אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי, רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, לאפוקי חצר דע"כ עביד, ופסקו הפוסקים כסברת רב סמא, וכמ"ש הרא"ש שם [סי' ל'], וכן כתב הנ"י שם משם הרמ"ה והר"ן יעו"ש, ואם כן י"ל דהמצוה לעבדו ולאשתו כיון שכפופים לעשות ציוויו המשלח חייב, כיון דלגבי דידהו לא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד דבע"כ עושים ציוויו. דהא ליתא דלא שייך זה כי אם בחצר דאין בו דעת ובע"כ עביד, אבל בעבד ואשה אף דכפופים מ"מ יכולין להשתמט ממנו שלא לעשות ציוויו, מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
ויש להביא ראיה לזה דהא אמרינן התם מאי בינייהו, ומשני איכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה וכו', ואם איתא אמאי לא אמרינן נמי דאיכא בינייהו באומר לעבדו או לאשתו צאו גנבו לי, דלרבינא כיון דבר חיובא נינהו לא מחייב שולחן, ולרב סמא כיון דבע"כ עבדי מחייב שולחן. ועוד יש לדקדק כן מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש [מב, ב] גבי שליחות יד דיש שליח לדבר עבירה, אמרו ב"ש לב"ה א"כ על כל דבר פשע ל"ל, שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין תלמוד לומר על כל דבר פשע ע"כ, ואם איתא דיש סברא לומר דבעבדו דכפוף לו יש שליח לדבר עבירה משא"כ בשליח אחר לדעתיה דרב סמא, א"כ מנ"ל לב"ה ללמוד מקרא דעל כל דבר פשע דיש שליח לדבר עבירה אפילו בשליח, הא יש לומר דלא חדית לן קרא אלא בעבדו דכפוף ולא שייך לומר אי בעי עביד ואי בעי לא עביד, דאע"ג דרב סמא מסברא קאמר לה מ"מ י"ל דהיינו דוקא גבי חצר דאי אפשר לאשתמוטי כלל, אבל גבי עבדו דבן דעת הוא ויכול לאשתמוטי מיניה סד"א דאין שליח לדבר עבירה, לזה איצטריך קרא ללמד דכל שהוא עבדו כחצירו דמי ויש שליח לדבר עבירה, אבל בשליח אחר שאינו עבדו מנ"ל. ועוד דאם איתא דעבדו הוא כדין חצרו למה נקטו ב"ה דכלל דרשתם דקרא דעל כל דבר פשע אמר לעבדו ולשלוחו, הא עבדו לא איצטריך רבויא דקרא כיון דכחצרו הוא ולא איצטריך קרא כי אם לשליח שאינו עבדו, ומדנקטו ב"ה עבדו ושלוחו ש"מ דשניהם שוים ודין אחד להם. וכן מתבאר מדברי הר"ם בפ"ב מהלכות רוצח דין ב' שכתב וז"ל, אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו וכו' חייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ע"כ, הרי שכתב דע"י עבדיו נמי אין שליח לדבר עבירה:
שוב ראיתי דלק"מ בדברי התוס' חיצוניות, די"ל דהכא מיירי דשחט העבד או אחד מבני ביתו בשוגג שלא ידעו שהיה שום איסור בשחיטה זאת, דהם סברו דהמצוה לשחוט הוא מומחה, וכבר נודע מ"ש התוספות בפרק מרובה (דף ע"ט ע"א) ד"ה נתנו לבכורות בנו וכו', דכל שהשליח שוגג דלא ידע באיסור יש שליח לדבר עבירה יעו"ש וזה פשוט. ומה שהקשינו דמאי קשיא ליה דע"כ אתיא כר"מ דדאין דינא דגרמי, דהא י"ל דעיקר שאלת הש"ס הוא לידע אם סתם לן נמי כר"מ לענין פלוגתא דר"מ ור"י במומין שבגוף, יש ליישב דאה"נ דהיו יכולין התוס' לתרץ הכי, וניחא להו לתרץ באופן זה דחשיב כשחטה בידים, דבלאו הכי צריך לומר הכי ליישב מה שתמהו התוס' דידן לקמן בד"ה לימא תנן סתמא כר"מ דדאין דינא דגרמי וז"ל, תימה דלא דייק הכי ברישא דמי שאינו מומחה וכו' דההיא ממה נפשך כר"מ אתיא דדאין דינא דגרמי וכו', דהא נשחט על פיו קתני עכ"ל, והתוס' חיצוניות כתבו ע"ז וז"ל, ור"י תירץ לעיל דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים ע"י עכ"ל, הרי דעיקר תירוץ ר"י הוא ג"כ אהא דלקמן ומשום הכי ניחא להו לתרץ באופן זה. והתוס' דידן שהניחו בתימה קושיא זאת דאמאי לא דייק מרישא, צ"ל דהתוס' דהכא ס"ל דלא כסברת התוס' דפ' מרובה, אלא כסברת הסוברים דאפי' אם השליח שוגג אין שליח לדבר עבירה, וכמו שהביא הנ"י [ב"ק עט, א] משם האחרונים, הביא דבריו הש"ך בח"מ סימן שמ"ח ס"ק ו', וכתב שכן הוא סברת הריטב"א שם [קדושין מב, ב] והאריך שם להעמיד סברא זאת יעו"ש, ומשו"ה לא ניחא להו להתוספות דידן הכא לתרץ על דרך תירוץ ר"י שהביאו התוס' חיצוניות:
אות ל ס"ק ב
ובמאי דמשני הש"ס [כח, ב] למאי דפריך, לימא תנן סתמא כר"מ דמשני דילמא בדוקין שבעין וד"ה, יש לדקדק קצת דאמאי צריך דוקא לאוקמא מתני' דמיירי בדנמצא אחר שחיטה מום קבוע ויהיה או במומין שבגוף לר"מ או בדוקין שבעין וד"ה, ואמאי לא נאמר דמיירי דאחר שחיטה נראה למומחה ונמצא מום עובר דאין שוחטין עליו, וחייב לשלם משום דאפסדיה דהיה מניחו עד שיפול בו מום קבוע ולא היה מפסיד. וי"ל והוא פשוט דהא בפרק כל שעה (דף כ"ט ע"ב) גבי האוכל חמץ של הקדש במועד אי מעל או לא מעל, מסיק רב אשי דכ"ע אין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי, הרי דאף דאחר הפסח מותר בהנאה בודאי, וזמן ממילא קאתי ולאו מחוסר מעשה הוא, עם כל זה לא מעל מטעם דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, כיון דבשעת אכילה אסור בהנאה ולא הוי ממונא, וכ"ש הכא בענין זה דאם נמצא מום עובר אינו חייב מי שנשחט על פיו, כיון דבשעה ששחטו לא היה שוה ממון דכל דהוי תם לא חזי לכלום, ואף דאפשר דאח"כ היה נופל בו מום והיה נשחט עליו, מ"מ בשעה שהזיק לאו ממונא הזיק אלא דבר הגורם לממון, ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי, דבענין זה אפילו למאי דס"ד הש"ס בפרק כל שעה דדבר הגורם לממון כממון דמי, היינו התם דהוי גורם לממון על צד הודאי, דבודאי אחר פסח ממון גמור הוא וזמן ממילא קאתי, אבל בענין זה אינו גורם לממון על צד הודאי, דדילמא לא יפול בו מום לעולם עד שימות מאליו, וא"כ נמצא דלאו ברי הזיקא הוא לחייבו:
וכן מתבאר מדברי רש"י בשמעתין עלה דאמרינן תנא כשהוא משלם [משלם] רביע לדקה ומחצה לגסה, דכתב דה"ט משום דהוי ממון המוטל בספק דאיכא למימר דאפסדיה כולה דאי לא הוה שרי ליה הכי כי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר דלאו מידי אפסדיה דדילמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא היה שרי ליה, ושמא לא הוי נפיל ביה לעולם מום קבוע עד שימות עכ"ל, הרי בפירוש דאי הוה בריר לן דלא הוה מומא לא מחייב משום דשמא יפול בו מום וישחטנו כיון דלאו ברי הזיקא הוא, וכן מתבאר מדברי התוס' שם ד"ה רביע וכו' לפי' הראשון יעו"ש:
אות ל ס"ק ג
הן אמת דיש לחקור בזה דהא אמרינן בפ"ק דתמורה (דף ז' ע"ב), תנן התם בכור מוכרים אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכיה בגוויה, אבל בזמן שבהמ"ק קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו חי ותם ע"כ, וא"כ הכא דמשלם מחצה מטעם ספק, התינח בזמן שבית המקדש קיים דאם הוא תם לאו ממונא הוא כלל, דהא אין מוכרין אותו ואין מקדשין בו את האשה ולאו מידי אפסדיה במה שנשחט על פיו אם לא היה מום קבוע, אבל בזמן הזה דממונא הוא ויכול למוכרו ומקדשין בו את האשה אפי' בהיותו תם, אמאי לא יהיה חייב לשלם אפילו במונח שלא היה לו מום כיון דהא אפסדיה ממונא, דאם לא היה נשחט על פיו היה מוכרו לכהן אחר או לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום, וכל כי הא מזיק ממון גמור מקרי כיון דבשעה שהזיקו אית ליה זכותא בגוויה ודררא דממונא וכשאר מזיק ממון חבירו חשיב. ואף דעכ"פ אין לחייבו בדמי הבכור משלם כיון דעכ"פ אין בידו למוכרו בשיוויו לגמרי דלא ימצא קונים, כיון דהוי ספק אם יפול בו מום דשמא לא יפול בו מום עד שימות, ואם יש מציאות שימצא קונה הוא בפחות משיוויו, מ"מ הא איכא זכות ממון בגוויה יהיה מה שיהיה, וא"כ ישלם באומד הדעת לפי מה שיהיה אפשר למוכרו ואותו שיעור שהפסידו ישלם. וצריך לומר דדין זה מיירי בזמן שבהמ"ק קיים דווקא, דכיון דאין מוכרין אותו תם לית ליה זכותא בגוויה ולא חשיב ממונו לחייבו לשלם כמזיק: וכן נראה דהרי אמרו דה"ט דרביע לדקה משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה, ולכל הפירושים ע"כ היינו משום גזירה שגזרו חכמים שאין מגדלין בהמה דקה בא"י, וגזירה זאת אינו אלא בזמן שביהמ"ק קיים שהיו ישראל שרוים על אדמתם והיה להם שדות, אבל בזמן הזה דאין לישראל שדות בא"י אפילו בא"י מותר, וכמו שמתבאר מדברי הטור ח"מ סימן ת"ט ומדברי מרן בש"ע שם יעו"ש. אלא דאין זה כ"כ הכרח לומר דמיירי בזמן שביהמ"ק קיים, דהא מתבאר מדברי הטור והש"ע בסי' הנזכר [סע' א'], דגם בבבל היו אוסרין כשהיו שכיחי רוב ישראל והיה להם שדות וכרמים וה"ה לשאר ארצות אם היו בהם כן יעו"ש, וא"כ אין הדבר תלוי אלא כשהיו שם ישראל שיש להם שדות, ומשכח לה דאחר החורבן בזמן התנאים היו בארץ ישראל רבים מישראל שהיה להם שדות וכרמים והיה אסור לגדל בהמה דקה, ויכול להיות דדין זה דמי שאינו מומחה ונשחט על פיו מיירי בין בזמן בהמ"ק ובין בזמן הזה, וכן נראה מסתמיות דברי הפוסקים שלא חלקו כלל, והנה כי כן קשה דהתינח בזמן שביהמ"ק קיים, אבל בזמן הזה אמאי לא יהיה חייב לשלם אפילו במונח שהיה תם:
שוב ראיתי דלפי מאי דמסיק הש"ס בפ"ק דב"ק (דף י"ב ע"ב), דהא דמוכרין אותו תם בזמן הזה היינו דוקא לר"י הגלילי דס"ל דקדשים קלים ממון בעלים הוא, ובעו ליה אפילו בזמן שביהמ"ק קיים, אלא דמתנות כהונה שאני, ובכור בזמן שביהמ"ק קיים לאו ממון בעלים הוא, אבל בזמן הזה ממון בעלים הוא, ומש"ה מוכרין אותו תם, אבל רבנן פליגי אר"י הגלילי וס"ל דאפילו בזמן הזה לאו ממון בעלים הוא, וא"כ אפשר דהכא אליבא דרבנן הוא דאפילו בזמן הזה לית ליה זכותא בגוויה: הן אמת דיקשה ע"ז דא"כ אליבא דרבנן הוא, א"כ מעיקרא לא מצאנו ידינו ורגלינו אמאי חייב לשלם מפני שנשחט על פיו, דהרי מתבאר מדברי התוספות שם בפ"ק דב"ק ד"ה אם איתא לישני וכו', דלפי המסקנא לרבנן אפילו בכור בעל מום בזמן הזה ממון גבוה הוא, כיון דלאו בר פדייה הוא כפסולי המוקדשין כדמשמע בפרק הפרה (דף נ"ג ע"ב), דבכור לא הוי בכלל רעהו אפילו בזמן הזה, לפיכך פירש רבינו יהודאי גאון דשור פסולי המוקדשין היינו בכור שור דלא פריק ליה יעו"ש. וכפירוש רבינו יהודאי גאון גריס רש"י שם בפ' הפרה שכתב וז"ל, ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה, בכור בעל מום שאין בר פדיון דכיון דלאו בר פדיון הוא לא נפיק מקדושה קמייתא, והלכך שור הקדש קרינן ביה אע"פ שהכהן אוכלו לא קרינן ביה שור רעהו דמשולחן גבוה קא זכי עכ"ל:
ואף דרש"ל בהגהותיו כתב דל"ג בדברי רש"י זה, כיון דהתוספות לא הזכירו גירסת רש"י כי אם פירוש ר' יהודאי גאון, ועוד דמדברי רש"י שם (דף נ"א ע"א) גבי שור פסולי המוקדשין שנפל לבור נראה איפכא יעו"ש, מ"מ הרשב"א בחי' לקמן בפרק הפרה אחר שהביא פירוש רבינו יהודאי גאון כתב וז"ל, ואף רש"י ז"ל כן פירש, ובהדיא נראה שגורס הרב מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכן הגירסא במקצת הספרים, והוא תימה למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשין נמי איתיה, וי"ל לפי אותה גירסא דלרבותא נקט לומר דאפילו שמותר לזרים בלא פדייה ואפילו לגויים דהוקש לצבי ולאיל אפ"ה אינו בנזקי שור עכ"ל:
וכן כתב הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים משם הרשב"א וז"ל, כתב רש"י ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכו', ולגירסא זאת יש להקשות למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשים נמי איתיה. ויש לומר דלרבותא נקט לומר דאפילו שמותר לזרים בלא פדייה ואפילו לגויים דאיתקש לצבי ולאיל אפ"ה אינו בנזקי שור עכ"ל הרשב"א ז"ל. הרי דהרשב"א ס"ל דגירסתנו בדברי רש"י דגריס מאי ניהו [שור] בכור היא אמיתית, וכן נראה מדברי תלמידי הר"פ שהביא הרב בצלאל שם בפרק הפרה על דף נ"א גבי הא דשור פסולי המוקדשים שנפל לבור שכתבו וז"ל, ומה שהזכיר בקונטרס נמי בכור בעל מום לא דייק כדמוכח לקמן דבכור בעל מום לא קרינן ביה רעהו עכ"ל, נמצא דגם רש"י ס"ל כסברת רבינו יהודאי גאון. וכן מתבאר מדברי רבינו ישעיה שהביא הרב בצלאל שם בפרק הפרה על דף נ"ג סמוך לדברי הרשב"א הנזכר, דס"ל דבבכור בעל מום לא קרינן רעהו:
ונמצא דכמה ראשונים קיימי בשיטה זאת, רבינו יהודאי גאון ורש"י והתוספות והרשב"א ורבי ישעיה ותלמידי ר"פ, דכולהו ס"ל דבכור בעל מום לא קרינן ביה רעהו, אלא דנראה ודאי דלכ"ע אינו אלא אליבא דרבנן דפליגי אר"י הגלילי וכמו שכתבו התוספות בפ"ק דב"ק כנזכר. ומדברי הרא"ש בפסקיו בסוף פרק הפרה סימן י"ג נראה דפסק כן לענין הלכה שכתב גבי בכור וז"ל, וכ"ש בכור בע"מ שאין לו פדיה דאף אם נגח שור או נגחו שור פטור יעו"ש:
וא"כ הכא אי אליבא דרבנן הוא אפילו במונח שהיה מום קבוע אמאי חייב לשלם כיון דקי"ל דהמזיק נכסי הקדש פטור, כדתנן בפ"ק דב"ק (דף ט' ע"ב) נכסים שאין בהם מעילה, וכתב רש"י כלומר אם הזקתי נכסים שאין בהם מעילה אני חייב לשלם, אבל אם הזקתי נכסי הקדש איני חייב דנפקא לן כולהו נזיקין משור רעהו עכ"ל, וכן מתבאר מדברי רש"י והתוס' בפ"ה ממסכת מעילה (דף י"ט ע"א) גבי יאכל פרט למזיק יעו"ש, וכיון דלענין נזקי שור בכור בעל מום לא קרינן בו שור רעהו, דשור הקדש חשבינן ליה לרבנן, אם כן ה"ה בשאר נזיקין דהמזיק בכור בעל מום כמזיק נכסי הקדש ממש הוא ופטור, וא"כ הכא לרבנן אמאי חייב לשלם הא לו יהיה כמזיק בידים מ"מ מזיק נכסי הקדש פטור:
אלא ע"כ צ"ל דהכא אליבא דר"י הגלילי הוא דמיירי דוקא בזמן שביהמ"ק קיים, דלר"י הגלילי בזמן שביהמ"ק קיים דווקא תם לא הוי ממון בעלים אבל בע"מ הוי ממון בעלים, ומשו"ה מי שנשחט על פיו חייב אם היה בעל מום קבוע. אלא דזה דוחק לענ"ד דסתמא נראה דאפי' בזמן הזה מיירי. ועוד נראה דלכל הראשונים דגרסינן התם בפרק הפרה ומאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה, ע"כ צ"ל דקי"ל כרבנן דפליגי אר"י הגלילי דהלכה כרבים, כיון דסתמא דתלמודא מפרש פלוגתא דפליגי אביי ורבינא התם דבתראי נינהו בבכור בעל מום דאתי כרבנן דלא כר"י הגלילי, דאע"ג דבפ"ק דב"ק (דף י"ב ע"ב) מוקי סתמא דמתני' דנכסים שאין בהם מעילה כר"י הגלילי, היינו ר' יוחנן דמוקי לה הכי, אבל רבא דהוא בתרא משני התם באופן אחר, דאמרינן התם רבא אמר מאי נכסים שאין בהם מעילה נכסים שאין בהם דין מעילה יעו"ש. ואע"ג דהר"ם בפ"ח מה' נזק"מ [ה"א] פסק כר"י הגלילי וכמ"ש הרב ל"מ שם, מלבד דהר"ם נראה דפסק איפכא במקומות אחרים וכמ"ש הרב מ"ל בפ"ד מהל' מעילה דין ח', ועיין להרב ל"מ בפ"ו מהל' בכורות [ה"ב] יתר ע"כ דמדברי הר"ם בפי"ב מהל' נזק"מ [הכ"א] נראה דלא גריס גירסא זאת דמאי ניהו בכור, דלא כתב אלא שור הדיוט ושור פסולי המוקדשים דקודם פדייה יעו"ש ולא הזכיר דין בכור כלל, אבל להראשונים דס"ל כגירסא זאת ע"כ צ"ל דקי"ל כרבנן, ובפרט הרא"ש בפסקיו שהביא הא דבכור להלכה בפ' הפרה כנזכר [סי' י"ג], ובפ"ק דב"ק [סי' ט"ו] כתב הרא"ש בפסקיו וז"ל, ומסקינן דלר"י הגלילי במתנות כהונה בזמן הבית לא הוי ממון בעלים, אבל בכור בזמן הזה אפילו תם הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה, ולרבנן אפילו בכור בע"מ חי בזמן הזה לא הוי ממון בעלים לקדש את האשה כדאמרינן בפרק הפרה וכו', ויש שפסקו הלכה כר"י הגלילי משום דסתם מתני' כוותיה וכו', ומיהו נ"ל מדפליגי אביי ורבינא אליבא דרבנן סברי כרבנן, ורבנן בתראי נינהו משמע דהלכה כרבנן וכהן שקדש אשה בבכור חי לא הויא מקודשת וצ"ע עכ"ל, הרי מתבאר מדבריו שכתב דמההיא דאיפליגו אביי ורבינא דהוו בתראין שמעינן דהלכה כרבנן כמ"ש: שוב ראיתי לרש"ל בפ"ק דב"ק סימן ל"ד שהביא דברי הרא"ש דפ"ק דב"ק שפסק כרבנן ודחה שם ראיותיו והעלה דהלכה כר"י הגלילי יעו"ש, וא"כ גם שאר הראשונים הנזכר יכולים אנו לומר דאף דס"ל דלרבנן אפילו בכור בעל מום לאו ממון בעלים הוא, מ"מ לא קי"ל כוותייהו אלא כר"י הגלילי, ובהכי אתי שפיר מתני' דהכא דמי שנשחט על פיו חייב לשלם. אבל לסברת הרא"ש דפסק כרבנן דאפילו בע"מ לאו ממון בעלים הוא ודינו כדין הקדש, א"כ איך פסק דין זה דאם נשחט על פיו חייב מטעם מזיק, הא מזיק נכסי הקדש פטור הוא, ולרבנן דקי"ל כוותייהו בכור בעל מום כיון דלאו בר פדיה הוא לא פקע קדושתו מיניה ולא קרינן ביה שור רעהו, לכן נראה דהעיקר כמו שכתב רש"ל שם דגם הרא"ש חזר בו, דבפ' כל פסולי המוקדשים [סי' א'] הביא המשנה של מסכת מעשר שני שמקדשים בו את האשה לפסק הלכה, והך דשמעתין הוא ראיה גדולה על זה דחזר בו ממה שכתב בבבא קמא:
איך שיהיה נמצינו למדין דעכ"פ צ"ל דסוגיין אליבא דר"י הגלילי הוא דקי"ל כוותיה, וצ"ל דמיירי דוקא בזמן שביהמ"ק קיים, אלא שקשה לזה למה לא ביארו הפוסקים זה דמיירי בזמן שבית המקדש קיים וסתמו את דבריהם. ונראה דלא יקשה כן כי אם לדעת רש"י ז"ל שכתב דהיינו טעמא דמשלם מחצה לגסה ורביע לדקה משום דהוי ספק, דהיה לו לבאר דמיירי בזמן שביהמ"ק קיים דוקא, אבל לפוסקים כהר"מ ורבינו הרמב"ן והרא"ש והטור דפסקו דין זה סתם ולא חלקו כן, ואדרבה נראה דלרבינו הרמב"ן והרא"ש והטור דאין דרכם לפסוק הלכתא למשיחא דבזמן הזה מיירי, אין כאן שום קושיא דאפשר דלא סבירא להו כדעת רש"י דמשום ספק נגעו בה, כיון דלא קי"ל כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין [ב"ק מו, א], וכמ"ש התוספות בד"ה רביע וכו' וכתבו דתקנתא דחכמים בעלמא הוא, והתוס' חיצוניות ביארו דבריהם יותר וז"ל, פירש"י ז"ל דהוי ליה ממון המוטל בספק חולקים, והקשה הר' אלחנן כיון דהאי טעמא משום דהוי ממון המוטל בספק אין זה אלא לסומכוס, אבל חכמים חולקים עליו וסוברים דהמע"ה וא"כ ה"נ הול"ל הכי, ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים חולקים עליו ואומרים שזה הכלל בדין המע"ה כדאמרינן בפרק הפרה, ואומר ר' אלחנן דתקנתא בעלמא היא ולא רצו לחלק בין מום למום עכ"ל: והר"מ ורבינו הרמב"ן ודעמייהו לא ס"ל דהוי תקנתא דרבנן, אלא ס"ל דברייתא דקתני משלם מחצה לגסה וכו' מיירי בנמצא מום ממומי הגוף, דאין להסתפק בו דודאי מחיים נמי מום קבוע היה, דהאי תנא כר"מ דקי"ל כוותיה אתי דגזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין, וכיון דמיירי בהכי אין כאן ספק כלל דודאי אם היה רואהו מומחה היה מתירו על ידו, ולא ס"ל כסברת התוספות דכיון דהוי תקנתא לא פלוג רבנן בין מום למום. והם ס"ל דה"ט דמשלם מחצה כפי' השני שכתבו התוספות וז"ל, ועוד יש לפרשו דה"ט דמשלם מחצה ששיערו חכמים דאינו שוה יותר כל זמן שעומד בספק שעדיין לא הותר, ובתרומה נמי אשכחן שאינו שוה אלא כמחצה חולין כדאמרינן בפרק אע"פ [כתובות נח, א] וכו', ומיהו לא דמו ממש לתרומה דאסורה לזרים ואסורה בטומאה אבל בכור במומו שרי לגמרי כצבי ואיל עכ"ל:
ונראה דכוונת התוספות דמב' טעמים שיערו חז"ל דאינו שוה יותר, הן מטעם דכל זמן שעומד בספק שעדיין לא הותר, אם היה בא זה למוכרו לאחר בזמן הזה היה מוכרו בזול כיון דהלוקח לוקח על הספק, דשמא אכתי לא הוי מום קבוע וצריך להמתין עד שיפול בו מום, והן מטעם אחר דאפי' אם היה נשחט עפ"י מומחה היה נמכר הבשר בזול, דהא קי"ל דבכור ומעשר אינם נמכרים באיטליז ואינם נשקלים בליטרא כדאמרינן בריש פרק כל פסולי המוקדשין [לא, א], וזה פשוט דמטעם זה נמכר יותר בזול, וכמו שנתבאר בזבחים (דף ע"ה ע"ב) גבי מתפיס בכור לבדק הבית יעו"ש, ועל טעם זה הוא שדימו התוספות דין בכור לתרומה, ודחו דאף דבכור נמי נמכר בזול כתרומה מטעמא דאינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא, מ"מ כיון דנאכל לזרים ובטומאה כצבי וכאיל לא דמי ממש לתרומה, אבל מכל מקום בהצטרפות ב' הטעמים דכל שעדיין עומד בספק אינו נמכר בשיוויו בעודנו חי, וגם אחר שחיטה נמכר בזול מהטעם הנזכר, שיערו חכמים דאינו שוה יותר ממחצה, והרב בצלאל כ"י הביא פי' רגמ"ה שכתב וז"ל, משלם רביע לדקה, איכא דאמרי דמשום הכי משלם מחצה ולא יותר דהוי ממון המוטל בספק, הואיל ואיכא דוקין שבעין דלא משתנין, ויש מפרשים מחצה לגסה משום דאמרי' דמשלם דמי בשר בזול עכ"ל, וא"כ י"ל דגם הפוסקים כרבינו הרמב"ן וכיוצא ס"ל דלאו משום ספק הוא כי אם משום דשיערו חכמים דאינו שוה יותר, ומיירי בנמצא מום ממומי הגוף דאין להסתפק כלל: