מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות פא ס"ק ג
ועלה דתנן [נא, א] ולא בהקדשות פריך הש"ס פשיטא לאו דידיה נינהו, ומשני אימא ולא הקדשות בכל אלו. ויש לחקור דאמאי הוצרך הש"ס להגיה לישנא דמתניתין דלא הקדשות באלו קאמר, בהיות שאפשר לאוקומא כפשט לישנא דמתניתין דאפדיון קאי שלא יפדה בהקדשות ממש, והכוונה דאתא לאשמועינן דאם פדה בהקדש בדק הבית בשוגג דלא ידע שהיה של הקדש, דמהו דתימא דכיון דקי"ל כר' יהודה דאמר בפרק האיש מקדש (דף נ"ב ע"ב) דהמקדש אשה בהקדש בשוגג הרי זו מקודשת, דכיון דהקדש בשוגג מתחלל בהוצאה מרשות לרשות הרי נתחלל ביד האשה וזכתה באותו הקדש ושפיר מתקדשת בו, וא"כ ה"ה הכא לענין פדיון, דכיון דהוציאו מרשות הקדש ונתנו לכהן בשוגג הרי נתחלל ביד הכהן ויכול כהן ליהנות ממנו ושפיר בנו פדוי, קמ"ל מתני' דאין בנו פדוי:
וה"ט כההיא דאמרינן בר"ה (דף כ"ח ע"א), אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, מ"ט עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין, מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע, אלא אמר רבא לא יצא ע"כ. הרי מפורש דלרבא דקי"ל כוותיה אף דיצא לחולין ע"י מצות התקיעה, מ"מ כיון דכי קא תקע באיסורא תקע דכיון דע"י המצוה נעשית העבירה דמעל בהקדש לא יצא, וה"ה הכא דכיון דבשעת נתינת הפדיון לכהן שהוא עיקר המצוה באיסורא עבד לא יצא ואין בנו פדוי, ועיקר מתניתין אתא לאשמועינן דלא כר"י דהתם דס"ל דאם תקע בשופר של עולה יצא:
וי"ל דההיא דשופר לאו מטעם מצוה הבאה בעבירה הוא, דהא אפשר דבשוגג לא שייך מצוה הבאה בעבירה, אלא עיקר טעמא הוא דהכא כיון דעיקר התקיעה הוא לשם מצוה ואין כוונתו לתקוע לשיר, אי לאו דמקיים המצוה נמצא דלא נהנה מן ההקדש, דבלא קיום המצוה אינו נהנה בתקיעתו כלל, וא"כ אם אנו מורין לו שיצא נמצא דאנו גורמין שיעבור האיסור ויהנה מההקדש וכאילו מורין לו לכתחלה שיהנה מההקדש, ולכן אנו מורין לו דלא יצא ויחזור ויתקע בהכשר, דבהכי נמצא למפרע דלא נהנה מן ההקדש. וכן מתבאר בדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות על דף ק"ג ע"ב ד"ה א' סנדל וכו' שעיקר הטעם הוא זה יעו"ש:
ולפי טעם זה בפדיון ליכא למימר דמורין לו כן דאין בנו פדוי כדי שלא יהיה מועל בהקדש, דהא אפילו דאין בנו פדוי מ"מ מעל בהוצאה מרשות לרשות, דהקדש שנתנו לחבירו מעל בהוצאה מרשות לרשות, אף שמן הדין לא קנה דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו, וה"ה הכא דאף דאין בנו פדוי ולא קנה הכהן מ"מ כיון דהוא כיון ליתן לו במתנה בשוגג מעל, וא"כ ליכא שום תקון במה שמורין לו דאין בנו פדוי, ומשו"ה לא ניחא ליה להש"ס לאוקמא מתניתין בהכי:
איברא דשוב ראיתי דסברא זאת דמעל בהוציאם מרשות לרשות בלבד, לא ניתן ליאמר כי אם לסברת רבינו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחי' בפ' האיש מקדש [נו, ב] גבי מתני' דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת, דצדדו שם לומר דשפיר מיירי מתניתין במוכר לישראל ולא הכיר בהם הלוקח שהם איסורי הנאה, דאע"ג דהמקח מקח טעות וצריך שיחזיר את הדמים, מ"מ בקידש בדמיהם מקודשת דאין המעות גזל ביד המוכר, דכיון דלהנפוקינהו מסרם בידו אף שנתבטל המקח יש לו רשות להוציאם וכמלוה הם בידו ומשלם מביתו, וכן דעת הר"ן שם בהלכות יעו"ש, דלפי סברא זאת בפודה בנו בהקדש בשוגג, אף במונח דאנו מורין לו דאין בנו פדוי מעל, דכיון דאם היה זה בממון שלו ונתבטל הפדיון מפני איזה סיבה דאין בנו פדוי, יש לו רשות לכהן להוציא המעות וכהלואה הם בידו, א"כ ה"ה בהקדש דמעל דכיון דעשה מעשה דאם היה ממונו קנה אותם הכהן הרי חשיב הוצאה מרשות לרשות ומעל:
אמנם לדעת הרא"ש שם בפ' האיש מקדש [סי' ל"א] והטור בא"ה סי' כ"ח, דס"ל דאם לא ידע הלוקח שהם איסוה"נ והוי מקח טעות המעות הם גזל ביד המוכר ואין לו רשות להוציאם ולשלם מביתו יעו"ש, א"כ בכה"ג דפדיון כל דאם פדאו מממונו ונתבטל הפדיון המעות הם גזל ביד הכהן, א"כ בפודה בהקדש נמי אם אנו מורין לו דאין בנו פדוי אנו מתקנין לומר דלא מעל, דכיון דבממון הדיוט אין הכהן זוכה במעות, לא מעל. דאין לומר דלענין מעילה ע"י הוצאה מרשות לרשות אינו תלוי כשיזכה בהם המקבל מן הדין, מטעם דסתם מוציא אינו זוכה המקבל מן הדין כיון שאין בידו ליתן דבר שאינו שלו, ועכצ"ל דהעיקר תלוי בכוונת המוציא, דכיון דהוא כיון להוציא מעל אף דלא זכה המקבל, דהא ליתא דנהי דתלוי בכוונת המוציא מ"מ בעינן דהמוציא יעשה מעשה הקנאה בהוצאה זאת, באופן שאם היה ממונו היה המקבל זוכה בו לגמרי, אבל כל שלא עשה מעשה קנין שאף אם היה ממונו לא היה זוכה המקבל לא שייך מעילה, כדאמרינן בפ' השואל (דף צ"ט ע"א) דלמ"ד דהשואל קורדום לא קנה עד שיבקע בו, ה"ה לענין מעילה דהמשאיל קורדום של הקדש דלא מעל עד שיבקע בו חבירו ויעשה מעשה הקנאה יעו"ש:
אלא דהיפך מזה יש להוכיח, מההיא דאמרי' בפ' הא"מ (דף נ"ג ע"ב) עלה דמתני' דלר"מ בהקדש במזיד קדש בשוגג לא קדש, בעא מיניה רבא מר"ח לר"מ אשה אינה מקודשת מעות מהו שיצאו לחולין, א"ל אשה אינה מתקדשת מעות היאך יצאו לחולין, וע"ז אמרי' עוד בעא מניה ר"ח ב"א מר"ח במכר מאי א"ל אף במכר לא קנה ע"כ, ומתבאר מתוך דברי חי' קדושין לא נודע למי מקדושים דלר"ח ס"ל דלר"מ איכא מעילה נמי בהוצאה מרשות לרשות בנותן מתנה, או מלוה לאחר מעות הקדש בשוגג, וכ"מ עוד ממ"ש החי' קדושין הנזכר שם בדל"ו מהספר ע"ג, גבי הא דאמרי' התם (דנ"ד ע"ב) דלבר פדא אין מעילה לר"מ אלא באכילה שכתב וז"ל, ולא פליגי בר פדא ור"י אלא במתנה לדר"י מעל ולבר פדא לא מעל, ובמקח וממכר ובקדושי אשה תרוייהו מודו דאין מתחלל למר משום טעות ולמר משום דינא משום דלא אתהני מגוף ההקדש וכו' יעו"ש, וכתב דה"ט דדוקא בקדושי אשה ובמכר הוא דליכא מעילה משום דהוו קדושי טעות ומקח טעות, דתרוייהו לא ניחא להו דליתחל ההקדש על ידם, משא"כ במתנה או בהלואה דכיון דקא רווח מקבל אע"ג דמחל ההקדש על ידיה כיון דאיהו לא מעל ניחא ליה, ואם איתא דבעינן שיעשה מעשה הקנאה באופן דאם היה ממונו היה זוכה בהם המקבל, א"כ הכא במתנה לר"מ אמאי מעל, נהי דהמקבל ניחא ליה דיתחלל ההקדש ע"י, מ"מ לגבי הנותן מתנה בטעות היא דמסתמא לא ניחא ליה דיתחלל ההקדש על ידו, דמה"ט במכר לא קנה דמקח טעות הוא, ועכצ"ל דשאני מכר דתרוייהו לא ניחא להו, משא"כ במתנה דכיון דאחד מהם ניחא ליה איכא מעילה, אע"ג דמן הדין אם היה ממון הדיוט כיון דהנותן נתן בטעות לא קנה, אלמא דלענין מעילה לא בעינן שיעשה מעשה הקנאה גמורה כהקנאה דהדיוט:
וצריך לחלק בין זה לההיא דהמשאיל קורדום דהקדש והחילוק הוא, דשאני ההיא דהמשאיל קורדום דעכ"פ בעינן שיעשה לפחות מעשה הקנאה שיהא ניכר לעיני הרואים שכבר נתנם במתנה וזכה בהם המקבל מי שלא ידע שהם הקדש, וכל שבקורדום לא עשה קנין הבקוע דבאופן זה כל הרואה הקנאה זאת מכיר שלא עשה אופן הקנאה לא מעל, אבל בהא דלר"מ מעל במתנה אף דהנותן נתן בטעות ומן הדין אם היה בממונו המתנה בטלה לית לן בה, דכיון דלעיני הרואים הרי עשה מעשה הקנאה שכבר משך המקבל כדין, וכל מי שאין לו ידיעה דהוי הקדש חושב דהמקבל כבר זכה כדין כל כה"ג מעל. והנה כי כן בענין פדיון לדידן דקי"ל כר"י דהמקדש בהקדש בשוגג מקודשת דלא ס"ל דתרוייהו לא ניחא להו, א"כ הכא אפילו לסברת הרא"ש דהמעות גזל איכא מעילה, ומשו"ה לא ניחא לש"ס לשנויי הכי, דאפילו אם מורין לו דאין בנו פדוי מועל וליכא תקנתא, וא"כ לר"י אם נתן הקדש בפדיון בנו בשוגג כיון דנתחלל ההקדש אפשר דבנו פדוי דומיא דקדושין:
ועוד י"ל דעיקר הקושיא אמאי לא משני הש"ס דמתני' אתא לאשמועינן בפודה בהקדש בשוגג, דלא ניחא ליה לש"ס לשנויי הכי, כיון דקתני לשון דאין פודין דמשמעו דאין פודין לכתחלה, דנראה דלכתחלה נמי איכא רבותא ואתא לאשמועינן דלא יפדה לכתחלה בהקדש, ולכתחלה לא שייך אלא בבא לפדות בהקדש במזיד, דאילו בשוגג לא שייך אזהרה שלא יפדה כיון דאינו יודע שהוא הקדש, ובמזיד פשיטא כיון דלאו דידיה הוא, ואי כוונת התנא לאשמועינן אם פדה בשוגג לא הוה ליה למימר לישנא דלכתחלה, אלא אם פדה בהקדש אין בנו פדוי הול"ל. והא אין לומר דלוקמא מתני' כר"מ דאמרינן התם בפרק האיש מקדש (דף נ"ד ע"ב) דאומר היה ר"מ הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה יעו"ש, וא"ש לישנא דלכתחלה, דקמ"ל דאע"ג דבמזיד מתחלל ובשעת נתינת הפדיון ליד הכהן מתחלל ונמצא שפדה בחולין, אפ"ה לא יפדה בהקדש כיון דלכתחלה אסור למעול בהקדש להוציאו לחולין, ואף דזה פשוט מ"מ עיקר החידוש הוא לומר דאפי' בדיעבד אין בנו פדוי, דהקדשות דומיא דעבדים וקרקעות קתני דאפי' בדיעבד אין בנו פדוי כיון דהוי מצוה הבאה בעבירה, דהא ודאי לא ניחא ליה להש"ס לאוקומא לסתם מתני' כר"מ, כיון דסתם לן תנא במעילה כר"י כדאמרי' התם בפרק האיש מקדש בדף הנזכר דמשו"ה קי"ל כר"י יעו"ש: