אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות פא ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות פא ס"ק ב

אות פא ס"ק א

והנה בהא דאמרינן [נא, א] דלרבנן אין פודין בשטרות משום דילפינן לה בכלל ופרט וכלל, דמה הפרט מפורש דבר שגופו ממון יצאו שטרות דאין גופן ממון, וכן לרבי אין פודין בשטרות דדריש רבויי ומעוטי דמאי מיעט מיעט שטרות. יש לעמוד דכבר נודע דדעת הרי"ף בפ' הכותב [כתובות פה, ב וברי"ף דף מ"ד ע"ב] והר"מ בפ"ו מהל' מכירה [הי"ב] דקנין שטרות מדרבנן, דמן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי יע"ש, והקשו הראשונים על סברא זאת מההיא דאמרי' בפ' הזהב (דנ"ו ע"ב) גבי אונאה, וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות ועבדים, וכי תמכרו ממכר מי שגופו מכור ומי שגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן קנוי, ואם איתא דקנין שטרות דרבנן איך ממעטינן שטרות מאונאה מקרא, ונאמרו תירוצים הרבה בקושיא זאת, והיותר נכון כתב הר"ן בפ' הכותב, דעיקר קרא למעוטי קרקעות ועבדים אתא, ואעפ"כ ממעטינן שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו קנוי ומכור, אבל מידי אחרינא לא, הלכך שטרות מכירה דרבנן כיון דאין גופן קנוי ומכור אין להם אונאה. ולפי תי' זה א"ש נמי הא דפדיון הבן, די"ל דעיקר קרא אתא למעט קרקעות ועבדים ואפ"ה מפקינן שטרות מפדיון לפי שאינם בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו קנוי, ושטרות בקנין דרבנן אין גופן קנוי:

ואולם לרבי דדריש רבויי ומעוטי ורבי כל מילי ומיעט שטרות בלבד לא שייך תירוץ הר"ן, דהא לרבי עיקר המיעוט דבערכך כסף אתא למעט שטרות, וכיון דמן התורה אין להם קנין איך בא הכתוב למעט שטרות, הא פשיטא דאין בנו פדוי, כיון דמסתמא אין בנו פדוי כ"א עד שיזכה הכהן בפדיון, ומן התורה במסירת השטר ליד הכהן אינו זוכה בחוב הכתוב בו, ולפי תי' הר"ן קשה על הרי"ף והר"מ מסוגיא זאת. ואין לומר דעיקר קרא לא אתא למעוטי הפודה בשט"ח שחייבים לו אחרים, כיון דאין קנין להם מן התורה, אלא עיקר קרא אתא למעוטי לפודה בשטר חיוב שאם כתב לכהן חייב אני לך חמש סלעים אין בנו פדוי כיון דאין גופו ממון, די"ל דהא דהפודה בשטר חוב דאין בנו פדוי הוא מטעם פיסול שטר חוב דאין גופו קנוי, דמאי דאמר עולא בשמעתין [נא, ב] גבי שטר חוב דבר תורה בנו פדוי לכשיתן, היינו דוקא דחלות הפדיון אינו אלא לאחר שנתן, אבל משעה ראשונה אינו פדוי למפרע מטעם זה דשטרות דאין גופן ממון. דהא ליתא דהא דעת הר"ן בפ"ק דקדושין דלכל הדברים המתחייב בשטר לא חשיב כסף, ואם קדש אשה בשטר חיוב שנתחייב לה מנה אינה מקודשת, וכיון דמסברא לענין קדושין אמרינן הכי בלא שום ילפותא דקרא, מ"ש לענין פדיון דאיצטריך קרא לרבי, ואם נאמר דעיקר קרא אתא להכי, א"כ י"ל דמדאיצטריך קרא גבי פדיון למעט ש"מ דבעלמא לענין קדושין ולענין קרקע וכיוצא חיוב בשטר חשיב ככסף. ועיין מה שהארכתי בהא דשטר חיוב בספר תוספת דרבנן באות פ':

והנה רבינו הרמב"ן בחי' לבתרא בפ' הספינה על דף (ע"ז ע"א) תי' לקושיא זאת מההיא דאונאה וז"ל, והא דהקשו מדתנן אין להם אונאה, לאו מילתא היא דכי איצטריך קרא להיכא דזבין ליה שטר ולא חזר בו עד שגבה הלוקח את חובו דתו ל"מ הדר ביה, ורחמנא מעטיה מדין אונאה כיון דשטר מכר לו מתחלה עכ"ל, ותירוץ זה נמי שייך הכא, דכי איצטריך קרא להיכא דנתן לו לכהן שטר חוב דאחרים לפדיון בנו ולא חזר בו עד שגבה הכהן את חובו דתו לא מצי הדר ביה, דאפילו בכה"ג שכבר בא הממון ליד כהן וזכה בו, רחמנא מיעטיה דאין בנו פדוי כיון דמעיקרא שטר נתן לו לפדיון מתחלה. אך קשה דא"כ איך אמרינן בשמעתין עלה דמתניתין [נא, א] דכתב לכהן חייב אני לך ה' סלעים דאין בנו פדוי, ואמר עולא [נא, ב] דבר תורה בנו פדוי לכשיתן, ומ"ט אמרו אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות, ואם איתא לסברת רבינו הרמב"ן אמאי בנו פדוי מן התורה לכשיתן כיון דסו"ס מתחילה שטר חיוב בעלמא הוא דנתן לו, ומ"ש מנותן לו שטר חוב דאחרים דאפי' אם גבה החוב אין בנו פדוי כיון שמעיקרא שטר שאין גופו ממון נתן לו, ועיקר קרא להכי הוא דאתא, וי"ל:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה