מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות פא ס"ק א
מתני' [נא, א] אין פודין לא בעבדים וכו', ואמרינן בגמרא מתני' דלא כרבי, דתניא רבי אומר בכל פודין חוץ מן השטרות, מ"ט דרבי דריש רבויי ומיעוטי, ופדויו מבן חדש ריבה בערכך כסף מיעט תפדה ריבה, ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומאי מיעט מיעט שטרות, ורבנן דרשי כלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש וכו', מפורש משמעתין דריבה ומיעט וריבה לרבי או כלל ופרט וכלל לרבנן הוא מפסוק דכתיב בפ' קרח ופדויו מבן חדש תפדה, דתיבת ופדויו בכל דבר משמע והוי כלל, ותיבת תפדה חזר וכלל, דאע"ג דופדויו ותפדה גבי הדדי כתיבי והדר כתיב בערכך כסף, איכא תנאי דס"ל דשתי כללות הסמוכין זו לזו והפרט אחריהם הטל הפרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל או בריבה ומיעט וריבה:
וראיתי בספרי בפ' קרח דתניא התם [יח, טז] ופדויו מבן חדש תפדה כלל כסף ה' שקלים פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, וכל בכור אדם בבניך תפדה חזר וכלל, או כלל בכלל הראשון, אמרת לאו אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש נכסים דמטלטלין וכו', מכאן אמרו בכל פודין חוץ מעבדים וקרקעות ושטרות, רבי אומר בכל פודין חוץ מן השטרות עכ"ל. וברייתא זאת ג"כ הובאה בסגנון זה במכילתא בפ' בא [יג, יג] יעו"ש. מבואר מהברייתות אלו דס"ל להאי תנא דופדויו מבן חדש תפדה לא חשיב אלא כלל אחד, ואי לאו קרא דכתיב בפ' בא וכל בכור בניך תפדה דחזר וכלל, קרא דפ' קרח היינו דנין אותו בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט:
ואין להקשות דהא אמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו' ע"ב) דאפילו למ"ד כלל ופרט המרוחקים זה מזה דנין אותו בכלל ופרט, ה"מ בחד ענינא אבל בתרי עניני אין דנין, וכתבו התוס' שם בד"ה אבל בתרי עניני וכו' וז"ל, והא דפריך בסוף הפרה [נד, ב] ואימא בהמתך דדברות ראשונות כלל שור וחמור פרט בהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל, ואע"ג דמרוחקים זה מזה, היינו משום דעשרת הדברות חשיב כחד ענינא דבדבור אחד נאמרו ע"כ, דמשמע קצת מדבריהם דכלל זה דפרט וכלל המרוחקים זה מזה בתרי עניני דאין דנין אותו בכלל ופרט, ה"ה בכלל ופרט וכלל, דכל דרחוק הכלל הראשון מהכלל והפרט האחרון כההיא דבהמתך דעשרת דברות הראשונות, אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל כיון דרחוקים בב' פרשיות, ואם כן הכא דקרא דכל בכור בניך תפדה דפ' בא הוא רחוק מאד מכלל ופרט דכתיב בפרשת קרח איך אפשר לדון אותם בכלל ופרט וכלל:
דהא ליתא דודאי לא נאמר דבר זה דאין דנין במרוחקים בב' עניני כי אם דוקא בכלל ופרט, אבל בכלל ופרט וכלל כהא דפדיון אף דכלל הראשון מרוחק הרבה מכלל ופרט דנין אותו בכלל ופרט וכלל. והטעם פשוט דהא מפורש התם בפ"ק דפסחים דה"ט דתרי עניני משום דאין מוקדם ומאוחר בתורה בתרי עניני, וכיון דאיכא למימר דאדרבה הכלל הוא אחר הפרט ונעשה מוסיף על הכלל אין דנין אותו בכלל ופרט, אבל בכלל ופרט וכלל כהא דפדיון דאפילו אם נאמר דאין מוקדם ומאוחר בתורה, מ"מ בכל צד ואופן שנאמר חשיב כלל ופרט וכלל, דאם נאמר שהכלל הראשון הוא מאוחר שפיר אפשר לדון אותו בכלל ופרט וכלל, דאם מקומו הראוי לו הוא אחר כלל ופדויו מבן חדש תפדה קודם הפרט, הרי חשיב כתרי כללי דסמיכי אהדדי דהטל פרט ביניהם ונידון בכלל ופרט וכלל, ואם נאמר דמקומו הראוי לו הוא אחר הפרט דכסף ה' שקלים הרי הוא כלל ופרט וכלל גמור כסדרו, וא"כ אם הוא מרוחק אמאי לא נידון אותו כשאר כלל ופרט וכלל:
ומה שהוקשה להתוספות שם בפ"ק דפסחים מההיא דעשרת הדברות דפ' הפרה, עיקר קושיא הוא ממאי דפריך התם ואימא בהמתך די' דברות הראשונות כלל שור וחמור דדברות אחרונות פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואע"ג דהתוס' נקטו בלשונם דמאי דפריך התם דליהוו כלל ופרט וכלל, עכצ"ל דלשון דברי התוס' ל"ד, דהא מאי דפריך התם אינו אלא דלימא דליהוי כלל ופרט, ומאי דאמרינן דבהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל תי' הוא דמשני הש"ס התם, ומעולם ליכא שום פירכא התם אילו הוי כלל ופרט וכלל, ועיקר הפירכא הוא אי להוי כלל ופרט וע"ז מקשים התוספות דהא מרוחקים הם, ומ"ש התוס' בהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל לאו דבכלל הפירכא הוא זה, אלא דמייתי נמי מאי דמשני הש"ס דחזר וכלל דהפירכא הוא מכלל ופרט דוקא: והנה אמרינן בשמעתין דרבי בעלמא ס"ל דדרשינן כללי ופרטי והכא שאני דהוו תרי כללי הסמוכים זה לזה, ולתנא דבי ר"י אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט, ורבנן דמתניתין דסבירא להו דאין פודין בקרקעות וכו' סבירא להו כדאמרי במערבא דאפילו בתרי כללים הסמוכין זה לזה דנין אותו בכלל ופרט. ויל"ע דלפי תנא דספרי הנזכר דסבירא ליה דקרא דופדויו מבן חדש תפדה כלל אחד הוא, אלא דבפ' בא חזר וכלל בקרא דכל בכור בניך תפדה, לרבי אמאי ס"ל דאין ממעטין אלא שטרות, כיון דבעלמא רבי דריש כללי ופרטי, הא הכא כיון דלא הוו תרי כללי הסמוכים זה לזה, דכלל דכל בכור בניך תפדה הוא רחוק מאד בתרי עניני ליכא למימר דדנין אותו בריבה ומיעט וריבה, דהא טעמא דבי ר"י דס"ל דתרי כללי הסמוכין זה לזה דרשינן ליה בריבה ומיעט, היינו טעמא דהואיל ושינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' כללים, ש"מ דלגלויי הוא דלא נדרוש ליה בכללי ופרטי ככל התורה כולה אלא בריבה ומיעט, וכמ"ש מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה בדף נ"ג ע"ב יעו"ש. וזה לא שייך כי אם בתרי כללי דסמיכי אהדדי דליכא למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה כיון דבחד ענינא הוא, וע"כ לומר דשינה הכתוב במה שלא הטיל הפרט ביניהם, אבל הכא דהכלל הראשון הוא רחוק מאד בתרי עניני, דשייך לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה, הרי אין כאן דבר ברור לומר דהפרט הוא אחר השני כללים דאפשר דהכלל הראשון דכל בכור בניך ראוי להיות אחר הכלל והפרט דפרשת קרח, וכל היכא דליכא מופת חותך לומר דשינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' כללים הרי אין כאן שום גילוי לומר דדרשינן ליה בריבה ומיעט, דהרי זה דומה למאי דאמרינן דכלל ופרט המרוחקים זה מזה בתרי עניני לא דרשינן ליה בכללי ופרטי, דהיינו מטעם זה דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכו', וליכא אות חותך דהפרט הוא אחר הכלל, כיון די"ל דאדרבה הכלל הוא אחר הפרט, וכ"כ הכא לענין כלל ופרט וכלל, וי"ל דע"כ צ"ל דמאי דאמרינן בספרי דקרא דפ' קרח הוא כלל אחד בלבד, הוא דוקא לת"ק, דמשו"ה ס"ל דאין פודין בקרקעות, אבל רבי דס"ל דפודין בקרקעות, ע"כ דס"ל כדאמרינן בשמעתין דרבי ס"ל דקרא דופדויו מבן חודש תפדה תרי כללי נינהו דסמכי אהדדי ודרשינן ליה בריבה ומיעט: אשר עפי"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ם דבפ' י"א מהל' בכורים [ה"ו] פסק כתנא דמתני' דאין פודין בעבדים וקרקעות, וע"כ דס"ל דהלכתא כדאמרי במערבא דאפילו בב' כללי הסמוכין זה לזה דנין אותו בכלל ופרט, ואילו בפרק ב' מהל' מאכ"א [הי"ח] פסק כתנא דבי ר"י גבי במים במים, דהיכא דאיכא תרי כללי סמוכין זה לזה דריש להו בריבה ומיעט, ורבי חריצין ונעיצין אף שאינם נובעים, דכיון דמושכין אסורים, וזהו תרי פסקי דסתרי אהדדי. וכבר עמד בזה הרב פר"ח בי"ד סי' פ"ד ס"ק ז' יעו"ש. אמנם לפי הברייתא דספרי י"ל דס"ל להר"מ דאף דקי"ל כתנא דבי ר"י דדריש להו בריבה ומיעט, מ"מ הכא פסק כתנא דמתני' דאין פודין בקרקעות וכו', ולא פסק כן מטעם דאמרי במערבא דדרשינן ליה בכלל ופרט, אלא היינו טעמא משום דפסק כת"ק דספרי הנזכר, דס"ל דקרא דופדויו לא הוי אלא כלל אחד בלבד, אלא דבפרשת בא חזר וכלל, דלהאי תנא כיון דלא הוו ב' כללי הסמוכין זה לזה דרחוקים הם בב' ענייני, ואיכא למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה, הרי ליכא דבר ברור לומר דהפרט הוא אחר התרי כללי לכשנאמר דמדשינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' כללים ש"מ דדרשינן בריבה ומיעט, כיון דאדרבה יש לומר דלא שינה קרא דכלל הראשון ראוי להיות מקומו אחר הפרט כאמור:
ואף על גב דבשמעתין אמרינן דלרבנן דסבירא ליה דאין פודין בקרקעות היינו טעמא משום דסבירא ליה כדאמרי במערבא, ולא אמרו דלרבנן אף דסבירא להו כתנא דבי ר"י טעמייהו דרבנן משום דלא סבירא להו כרבי דקרא דופדויו הוו תרי כללי, אלא אינהו סבירא להו כתנא דספרי דס"ל דאינו אלא כלל אחד, לא מפני זה י"ל דסברא זאת דת"ק דספרי דחויה היא בש"ס בשמעתין מדלא אמרו כן בסברת רבנן, די"ל דלעולם דסברת תנא קמא דספרי לאו סברא דחויה, דה"ה דהו"מ למימר הכי דרבנן דת"ק דספרי ס"ל דבטעמייהו דרבנן איכא למימר ב' טעמים, או דס"ל כדאמרי במערבא או דסבירא להו כת"ק דספרי, וחדא מינייהו נקט הש"ס, ומיהו אנן בדידן לענין הלכה דהא קי"ל כתנא דבי ר"י בעלמא, וע"כ הכא לענין פדיון קי"ל כרבנן לגבי רבי דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ובפרט דסתם לן תנא דמתני' דלא כרבי וקי"ל הלכה כסתם משנה, על כרחך צ"ל דלענין זה קי"ל דטעמא דסתם מתני' דאין פודין בקרקעות וכו' הוא מטעם דסבירא ליה כת"ק דספרי, זה נראה ליישב דברי הר"מ לפי חומר הנושא: וראיתי להרב תוי"ט במתני' [פ"ח מ"ח] שהקשה על הר"מ והרע"ב, דפסקו כר' עקיבא בשבועות דדריש בכל התורה כולה ברבויי ומעוטי, ומשו"ה מחייב בשבועה דלשעבר, דאמאי לא דחו מתני' דאין פודין בקרקעות וכו' מהלכה כיון דע"כ תנא דמתניתין דריש כללי ופרטי יעו"ש. ולעד"נ דיש ליישב דהא הא דתני דבי ר"י דסבירא ליה דב' כללי הסמוכין זה לזה דדנין אותו בריבה ומיעט, ה"ט הואיל ושינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' כללים ש"מ דלגלויי דלא נדרוש בכלל ופרט ככל התורה אלא בריבה ומיעט כמ"ש לעיל, וא"כ י"ל דדוקא משום דסבירא ליה דבכל התורה דריש כללי ופרטי, משו"ה בשינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' הכללים דריש בריבה ומיעט, אבל למאן דדריש בכל התורה בריבה ומיעט אפילו כשהכלל הב' אחר הפרט, א"כ כששינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' כללים, ע"כ לגלויי אתא כי היכי דלא נדרוש ברבויי ומעוטי ככל התורה אלא בכללי ופרטי, דאי בריבה ומיעט למה שינה הכתוב להשים הפרט אחר הכללים, כיון דאפילו כתוב הכלל הב' אחר הפרט דרשינן ליה ברבויי ומעוטי, באופן דלפי טעם הנזכר מאן דדריש בכל התורה בכללי ופרטי בב' כללות הסמוכין זה לזה דריש ברבויי ומעוטי, ומאן דדריש בכל התורה ברבויי ומעוטי בב' כללות הסמוכין זה לזה דריש בכללי ופרטי, וה"ט דאמרי במערבא דדרשינן בכללי ופרטי משום דסבירא להו דבכל התורה דרשינן רבויי ומעוטי, וא"כ מתניתין דאין פודין בקרקעות אתיא שפיר כר"ע דדריש בכל התורה כולה ברבויי ומעוטי [שבועות כו, א], ומינה דבב' כללות הסמוכין זה לזה דרשינן כללי ופרטי. זה נראה פשוט ואין צורך לדחוק מה שדחק התוי"ט ליישב זה. ואי קשיא הא קשיא דכיון דפסק הר"מ כרע"ק דדריש ברבויי ומעוטי, וא"כ ע"כ לדידיה בשינה קרא וכתב הפרט אחר הכללים דרשינן ליה בכללי ופרטי, א"כ איך פסק בפ"ב מהל' מאכ"א כתנא דבי ר"י בהני כללי דבמים במים דדרשינן ליה ברבויי ומעוטי, והוו תרי פסקי דסתרי אהדדי: