מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות פ ס"ק ב
וראיתי לראב"ן בסי' נ"ז שכתב לפרש שמעתין [מט, ב] דה' סלעים של בן במנה צורי וז"ל, מאי מנה צורי כלומר מה ענין סלעים אצל מנה, הכי הול"ל ה' סלעים של בן בסלע צורי שהם גדולים מסלע של תורה וכו', ומפרשה ר"א מנה של צור כלומר האי מנה לאו מנה ממש הוא, אלא לשון מנין וחשבון ואשמועינן מתני' דכל דבר שיש סכום בצור בה"ס נותנו לכהן בכל מקום לפדיון הבן, ואינו צריך לנותן לומר לכהן דבר זה אני נותן לך בה"ס, אלא נותנו סתם והוי כאילו נותן ה"ס, דדבר שאין לו סכום בצור צ"ל בפירוש בה"ס אני נותן לך, כדתניא פרה זו או טלית זו לפדיון בני אין בנו פדוי, פרה זו וטלית זו בה"ס בנו פדוי, והאי דנקט צורי משום דשומת צור הוי שומא לכל המקומות דמקום סחורה הוא וכו' עכ"ל הצריך לענינינו. ודבריו תמוהים לע"ד דנראה מדבריו דברייתא דעגל זו וטלית זו לפדיון בני מפרש אותה הרב כמו שפי' אותה רב יוסף [קדושין ח, א] לשיטתיה דבעינן שומא בתחילה, דה"ט דכל שלא פירש בה"ס אין בנו פדוי, דכל דלא שמוהו בתחלה לא סמכא דעתו ואין בנו פדוי, ומשו"ה כתב דבדבר שאין לו סכום בצורי דאין הכהן בקי בסכומו, צ"ל בפירוש בה"ס אני נותן לך כדי שיסמוך דעתו הכהן לפדות את בנו, וזה תימה דהא איפסיקא הלכתא כרבא בגמרא בפ"ק דקדושין דלא בעינן שומא דלא כרב יוסף, ופי' הברייתא הוא כדאוקמא רבא התם דמיירי בדלא שוי וקבל הכהן עילויה:
ואין לומר דכוונת הרב לומר דאם רוצה הנותן ליתן לו פחות מה"ס כל שהוא מסכום צורי שידוע לכל חשיב כמפרש הנותן בה"ס, וכיון דקבל הכהן עילויה בנו פדוי, משא"כ בדבר שאין לו סכום בצורי, דהא ליתא דמלבד דפשט לשונו מורה בפירוש דאפילו בבא לפדותו בחמש סלעים שלימים קאמר, כאשר מבואר למעיין בדבריו הנזכרים, ובפרט למה שכתב אחר כך לפרש דברי רב אמי שכתב וזה לשונו, והוסיף ר"א לפרש ולהורות לבני מקומו דדינר זהב ערביא סכום הוא בצורי חמש סלעים שכך הוא עובר לסוחר, וכיון שכן הנותן סלע ערבי לכהן אינו צריך לומר בחמש סלעים אני נותנו לך דמסתמא בהכי קאי כיון דנישום בצורי בהכי עכ"ל, יתר ע"כ דע"כ לא אמרינן דבקבל כהן בנו פדוי אלא בנותן לו חפץ כמו טלית ועגל וכיוצא, דכיון דהוא צריך לאותו דבר דרכו להתיקר בו ושפיר מצי למימר לדידי שוה לי, אבל בנותן מעות בעין מאיזה מטבע שיהיה פחות מה' סלעים, פשיטא דאפילו קבל הכהן עילויה אין בנו פדוי, כיון דלא שייך לומר במעות לדידי שוה לי, דלא שייך להעלות בדמיו כי אם בחפץ לפי הצורך אשר יש לו בו ולפי מה שהוא חשוב בעיניו, אבל במעות לא שייך זה, ובמקבל פחות מה' סלעים הוה ליה כאילו מוחל לו השאר, ומחילה לא מהני כל שלא קיים מצות נתינה והגיעו ליד הכהן:
הן אמת דמפשט דברי הרב שכתב דבדבר שאין לו סכום בצורי צ"ל בפירוש בה' סלעים אני נותן לך כדתניא וכו', משמע דלא מטעמא דבעינן שומא בתחלה קאמר כרב יוסף, דאם כן הכי הול"ל דבדבר שאין לו סכום בצורי צריך שישומו אותו בתחלה ששוה חמשה סלעים, דלר"י דמוקי סיפא דעגל זה בה' סלעים בנו פדוי בדשוי, לא סגי באומר הנותן בה' סלעים אלא עד שישומו אותו בה' סלעים, אלא נראה דכוונת הרב לפרש פי' אחר, דטעמא דברייתא לאו משום דבעינן שומא, דלעולם כל שהנותן מפרש שחפץ זה נותן בה' סלעים דעת הכהן סומכת עליו ואדיבוריה דידיה קא סמיך ולא צריך שומא, ובאומר סתם עגל זה לפדיון בני ה"ט דאין בנו פדוי משום דענין הפדיון דומה למכר, דכיון דרחמנא אמר כל פטר רחם באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה וגו', הרי הבכור קודם פדיה של הכהן הוא, אלא שע"י הפדיון מוכרו לאביו והפדיון לוקח חלף הבכור, ואם כן הוא צריך הכהן שיכוין להקנותו ע"י קבלת הפדיון, וכל שלא פירש הנותן בה' סלעים ואיכא למימר שלא נתן לו חפץ שוה ה' סלעים אלא פחות לפי שעה, ודעתו להשלים לו החמשה סלעים אח"כ לכהן זה או לכהן אחר, דהא קי"ל [לקמן נא, ב] דאפילו נתן לעשרה כהנים בין בבת אחת ובין בזה אחר זה יצא, ובנותן בזה אחר זה פשיטא דבנתינה אחת אין בנו פדוי כלל עד שישלים דאין פדיון לחצאין, וכל שעדיין לא השלים מה שנתן בראשונה כפקדון ביד הכהן דמי ואם נאבד מיד כהן חייב הנותן באחריותו, ודוקא בשעה שישלים זוכה הכהן במה שנתן בראשונה ובאותה שעה הוי בנו פדוי ולא קודם, וא"כ בכה"ג שלא פירש ואיכא למימר שמא לא נתן כעת כי אם מקצת ה' סלעים בנתינת חפץ זה, הרי הכהן לא גמר להקנותו לאביו כדין פדיון עד שיתברר לו ששוה ה' סלעים או ישלים לו, ואף דהנותן כבר יודע ששוה חמש סלעים ודעתו ליתן ה' סלעים, מ"מ אין כאן אלא דעת קונה שמכוין לקנות הבן ע"י נתינה זאת, אבל דעת מקנה שהוא הכהן ליתא כיון שאינו יודע אם גמר הקנין נעשה עכשיו ע"י נתינה זאת או עד שישלים לו, ולכן צריך שיאמר לו בה"ס כדי שיכוין להקנות ע"י נתינה זאת, דכל שאומר לו סמכא דעתיה דכהן דשוי כמו שאמר ואדבוריה דידיה קא סמיך, דלא כר"י דמצריך שומא משום דלא סמכה דעתיה:
ואם כוונת הרב כן אכתי קשה דאמאי לא מוקי לה הש"ס בדשוי, ופי' הברייתא הוא באופן האמור, ואמאי הוצרכו לאוקומא בדלא שוי וקבל הכהן עילויה. וע"כ צ"ל דלא ניחא ליה להש"ס לומר טעם זה, משום דענין הפדיון אינו כעין מכר דבעינן דעת מקנה, אלא הכל תלוי בדעת הנותן, דכל שהוא מכוין לקנותו בנתינה זאת הוי פדוי, דכיון שזוכה הכהן בהן מן הדין הוי בנו פדוי אף דהכהן אינו מכוין להקנות, מידי דהוה למ"ש הרש"ל דאם אין כהן בעיר יכול לזכות הפדיון ע"י אחר ובנו פדוי וכמ"ש לעיל [אות ע"ט (ראשון) או"ק א'] בשמו, ואם איתא דפדיון חשוב כמכר איך מועיל מה שמזכה לכהן כיון דבשעת הזיכוי אין כאן דעת הכהן שיכוין להקנות, אלא ע"כ לומר דענין הפדיון הכל תלוי בדעת הנותן, דכל דהוא מזכה הה' סלעים לכהן וזוכה מן הדין בנו פדוי:
וכיוצא לזה מתבאר ממ"ש הרב כנה"ג בי"ד סי' ש"ה בהגהת הטור אות ג', שהעיד מהר"א לפפא ז"ל שדעת הרבנים מהר"ר לוי קוזי ומהר"ר מאטול ז"ל, דאפילו כהן קטן פודה את הבן, ושכן עשה מעשה הרב מהר"ר מאטול ע"כ, ואם איתא דפדיון דומה למכר איך כהן קטן פודה את הבן, הא אפילו אם נאמר דמיירי בקטן שהגיע לכלל פעוטות, דקי"ל דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, אף דנאמר דלענין פדיון חשיב הבן כמטלטלין, ובכלל תקנת חז"ל דממכרן ממכר במטלטלין הוא, מ"מ איך בנו פדוי מן התורה דכיון דמן התורה אין מכירת הקטן כלום, ה"ה דאין פדיון הקטן כלום. דנראה פשוט דאפילו למ"ד דקנין דרבנן מהני לצאת י"ח מן התורה, כמו שהאריך הרבה הרב בעל מח"א בהל' משיכה סי' ב', מ"מ היינו דוקא בדבר דאיכא למימר הפקר ב"ד הפקר, דכיון דהפקר ב"ד הוי מן התורה הרי אם זכה באתרוג במשיכה שהיא מדרבנן שפיר יוצא מן התורה, דהשתא דתקנו חז"ל דליקני במשיכה כבר זכה מן התורה מדין הפקר ב"ד הפקר, אבל גבי פדיון דאינו דבר של ממון דאף אם נניח דפדיון דומה למכר, מ"מ אין קנין לכהן בגוף הבן כמ"ש בתרומת הדשן סי' רל"ה יעו"ש, וא"כ לא שייך לומר גבי בן הפקר ב"ד הפקר וחכמים הפקירו והקנו הבן לאב כיון דלאו בר הקנאה הוא כלל, ואם כן אמאי הסכימו הרבנים הנזכרים לפדות ע"י כהן קטן, אלא מוכרח לומר דענין הפדיון תלוי בדעת הנותן ואינו כעין מכר, וכיון דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא כשדעת אחרת מקנה לו, כיון דזוכה הקטן בה' סלעים מן התורה ממילא בנו פדוי:
הן אמת דלפי"ז יקשה דמה מייתי ר"י בשמעתין דקדושין מברייתא דעגל זה לפדיון בני וכו', וכ' התוספות שם דללישנא קמא דפליגי באמר לה בחמשין ושוי חמשין מייתי ראיה, דהא הכא דאע"ג דשוה ה' סלעים כל שלא שמוהו בתחלה אין בנו פדוי, ולפי האמור דעיקר הפדיון תלוי ביד הנותן, א"כ כיון שהנותן יודע ששוה ה' סלעים וזיכה אותם לכהן מה לנו בידיעת הכהן, כיון שעיקר המצוה הוא הנתינה וכבר נתן לו ה"ס. והרב עצמות יוסף הוקשה לו כן בדברי התוס', ותירץ וז"ל, כיון שהכהן הוא אדון בכור זה, אם אין לו ידיעה בשיווי הדמים אין בנו פדוי, וצריך דעת כמו שצריכה האשה לידע שיעור קדושיה ע"כ, נמצא דלפי דברי התוספות דין פדיון לקדושי אשה מדמינן ליה דכמו שצריכה האשה שהיא מקנה את עצמה לידע שיעור קדושיה דבלא"ה לא סמכא דעתה, כן הכהן שמקנה הבן לאביו ע"י הפדיון צריך שידע שיעור ה' סלעים דבלא"ה לא סמכא דעתיה לפדותו, ואם כן כפי זה קשה לסברת מהרש"ל דסבירא ליה דאם אין כהן בעיר יכול לזכות לו ע"י אחר, דמה מהני זכית ה' סלעים ע"י אחר כיון דליכא דעת כהן כדי שיכוין להקנות את הבן ע"י קבלת המעות, דלפי האמור כמו שא"א לזכות לאשה ע"י אחר כדי שתתקדש לו דבעינן דעת האשה, ה"ה בפדיון לא מהני זיכוי כיון דליכא דעת כהן המקנה. וכן קשה לסברת הרבנים הנזכרים דסבירא להו דכהן קטן פודה את הבן כיון דליכא דעת מקנה, דקטן כשלא בפניו דמי כאמור: ולמאי דאתאן עלה להבין דברי ראב"ן ז"ל, י"ל דהרב סבירא ליה כסברת הר"מ בפרק ז' מהלכות אישות דין ח"י, דסבירא ליה דוקא שיראי שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה בלא שומא כל היכי דשוי כדקאמר, אבל במילי אחריני צריכים שומא, ומתבאר מתוך דברי הר"ן והה"מ דיצא לו זה להר"מ מדאמרינן והלכתא שיראי לא צריכי שומא, ולא אמרינן כל מידי לא בעי שומא. ואע"ג דלפי סברת הר"מ מתבאר מתוך מה שפלפל הרב ל"מ ז"ל, דמעיקרא מאי דפליג רבא אר"י דלא צריך שומא אינו אלא בשיראי ולא בדבר אחר, וליישב כפי זה מאי מייתי ר"י מההיא דעגל זה לפדיון בני, כתב דללישנא בתרא הוא דמייתי, וס"ל להר"מ דאף דבקדושין בשאר דברים צריכים שומא, גבי פדיון אינו כן דבכל הדברים אין צריך שומא, דגבי כהן לא שייך סמיכות דעת כדאמרינן באשה דלא סמכא דעתה. מ"מ לדעת ראב"ן י"ל דסבירא ליה כדעת התוס' דללישנא קמא מייתי ר"י, וא"כ על כרחך צריך לומר דפלוגתייהו דרבא ור"י הוא בכל הדברים אפילו שאין האשה מתאוה להם, ומשו"ה מייתי מעגל זה לפדיון בני אף שאינו דומה לשיראי. ומשו"ה קאמר הש"ס והלכתא שיראי לא צריכי שומא, ולא קאמר הלכתא כרבא, כמו שהקשו כן הראשונים דאמאי לא קאמר הכי, ולפי האמור אתי שפיר דלרבא בכל הדברים לא צריכי שומא, ולא קי"ל כוותיה כי אם בשיראי שהאשה מתאוה להם, אבל שאר דברים צריכי שומא, ומשו"ה לא אמר סתם הלכה כרבא. ולפי זה לענין הלכה אתיא ברייתא דעגל זה לפדיון בני כפשטה, דמיירי בשוה ה' סלעים, והיינו טעמא דאין בנו פדוי משום דבעי שומא כדסבר ר"י. והא דמוקי לה רבא התם בדלא שוי וקבל הכהן עילויה, היינו לאוקומא בהכי, כי היכי דלא תקשי ליה לרבא דס"ל דלכל הדברים לא צריך שומא, אבל לדידן דלא קי"ל כוותיה כי אם בשיראי, אתיא ברייתא דעגל זה וכו' כפשטה דמשום שומא. זה נראה לשער בכוונת דברי ראב"ן לפי חומר הנושא: