מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות פ ס"ק א
גרסינן בפרק האשה נקנית [קדושין ח, א] תניא עגל זה לפדיון בני וכו': הנה ברייתא זאת היא בתוספתא דבכורות פ"ו [ה"ד] ומסיים בה וז"ל, אבל אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות, ואפי' אמר עבד זה בה"ס לפדיון בני וקרקע זו בה"ס לפדיון בני אין בנו פדוי עכ"ל. ויל"ע דלפי מאי דמסיק רבא דרישא מיירי בדלא שוי וכגון שקביל כהן עילויה, גבי קרקעות ועבדים דפסולים לפ"ה אפילו בדשוי, מה שייך לומר ואפילו אמר עבד זה בה"ס, דמשמע דבלא שוי העבד והקרקע ה"ס מיירי, דבהכי שייך לומר לא מיבעיא בדאמר סתם עבד זה לפדיון בני דלא קביל כהן עילויה דאין בנו פדוי, אלא אפילו דפירש ואמר בה"ס דקביל כהן עילויה דאין בנו פדוי, ואם כן משמע דמשום דלא שוי ה"ס אין בנו פדוי, די"ל דבעבד וקרקע אף דקביל כהן עילויה לאו כל כמיניה, והא ליתא דפיסול עבד וקרקע מגזירת הכתוב דאין פודין בהם אפילו בדשוי. ובשלמא לרב יוסף דמוקי לרישא בדשוי, והיינו טעמא דאין בנו פדוי משום דלא קייצי א"ש, דאף בעבד וקרקע בדשוי מיירי וכיון דאשמועינן תנא ברישא דכל דבא לפדות בדבר שהוא שוה כסף צריך שומא בתחלה, ללמדנו דפיסול עבד וקרקע הוא פיסול מחמת עצמן, איצטריך תנא לומר דפסולייהו הוא אפילו באמר עבד זה בה"ס לפדיון בני דאף דשמוהו בתחלה אין בנו פדוי, אבל לרבא קשיא דלא הוה ליה למימר ואפילו אמר עבד זה בה"ס וכו', דמשמע דבלא שוי מיירי וגבי עבד וקרקע נמי היינו טעמא דאין בנו פדוי משום דאינו שוה ואפילו קבל הכהן עילויה לא מהני, ואין האמת כן דפיסול קרקע ועבד הוא מגזרת הכתוב אפילו בדשוי ה"ס:
ודוחק לומר דתנא דברייתא רבי הוא דאמרינן לקמן [נא, א] עלה דמתני' דאין פודין בעבדים וכו' דרבי ס"ל דבכל פודין חוץ מן השטרות, ועל סברא זאת קאמר תנא דהיינו דוקא בדשוי ה"ס, אבל בדלא שוי אפילו קבל כהן עילויה אין בנו פדוי, דס"ל לתנא דאפילו קבלו הכהן בה' סלעים אין בנו פדוי, אלא דוקא בגברא רבא וסודרא, אבל מעות ותכשיט אחר לא, וכמו שהיא סברת הרוקח בסי' ש"ס הביא דבריו הרב כנה"ג בסי' ש"ה הגהת ב"י אות ה' יעו"ש, ולס' הרוקח ע"כ צ"ל דעגל זה דקתני בברייתא נמי דאם קבלו הכהן דבנו פדוי הוא דוקא דומיא דטלית דקים לן בגוויה דאדם חשוב ולדידיה שוה, דבעגל נמי לפעמים שיש לו לעשות סעודה ואינו מוצא במקום אחר ושוה לדידיה אותו עגל ה"ס, באופן דדעת הרוקח דכל דבר שאנו רואים דהכהן צריך הוא לאותו דבר לאותה שעה, כיון דקבל עליו אמרינן דמסתמא לדידיה שוה ה' סלעים לפי צורך השעה, אבל בדבר שאינו צורך שעה אפילו קבל עליו אין בנו פדוי, וא"כ בעבד וקרקע דאינם דומים לטלית ועגל אפילו קביל כהן עילויה אין בנו פדוי:
ואולם זה נראה דוחק גדול, דא"כ דהאי תנא כרבי ס"ל אם כן אמאי עריב ותני שטרות בהדי עבדים וקרקעות, כיון דפיסול שטרות הם מצד עצמם אפילו בדשוי ה' סלעים ופיסול עבדים וקרקעות הוא בדלא שוי, ועוד דלפי סברת שאר הפוסקים נראה דס"ל דלאו דוקא עגל וטלית אלא אפילו כל דבר דדרכו להתיקר בו וקביל עליה בנו פדוי, וכמ"ש הר"ן בהלכות בפ"ק דקדושין, וכ"נ משמעות רוב הפוסקים [רמב"ם פי"א מה' בכורים ה"ז, שו"ע יו"ד סי' ש"ה ס"ה], וא"כ לדידהו ה"ה עבד וקרקע אם דרכו להתיקר בהם בנו פדוי, ואי הכא מיירי בדלא שוי ורבי היא אמאי אין בנו פדוי אפילו אם קבל הכהן עליו, וי"ל ודו"ק: