אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות עט (השני)

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות עט (השני)

אות עט ס"ק ב

והנה לסברת הבעל ה"ג שהביא רבינו הרמב"ן הכא דס"ל דפדיון הבן דין הקדש יש לו דצריך שיוסיף חומש על ה' סלעים כדין הקדש, א"ש נמי מתניתין [מט, ב] דלא עריב פדיון הבן בהדי אחריני כיון דאין דינם שוה לענין זה דבפדיון הבן צריך חומש:

ואולם כבר כתב רבינו שדברי בה"ג בזה הם תמוהים הרבה דמה ענין פדיון הבן לפדיון הקדש, וכך כתב משם רבינו האיי גאון ז"ל. ולע"ד מלבד מה שתמהו הם עוד אני תמיה, דיותר סברא לומר בפדיון פטר חמור דאם בא לפדותו בדבר אחר ולא בשה דקי"ל [בכורות יא, א] דצריך שיפדנו בשוויו דצריך שיוסיף חומש כדין הקדש, דהא קי"ל [שם, ב] דפ"ח אסור בהנאה כהקדש, ובספ"ק דבכורות [יב, ב] במתני' אמרינן דהמפריש פדיון פ"ח ונאבד אינו חייב באחריותו לרבנן דפליגי אר"א התם, ואמרינן דה"ט דמשום דמדמו ליה למעשר שני יעו"ש, ובפ"ק דבכורות (די"א ע"א) גבי הפודה פ"ח של חבירו דס"ד לומר דפדיונו לפודה, דכיון דאסור בהנאה להקדש מדמי ליה ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו ע"ש, הרי דאפילו דאחר המסקנא אפילו פטר חמור לא דמי להקדש, מ"מ כיון דאסור בהנאה יותר מסתבר לומר דפ"ח דומה להקדש, משא"כ בפדיון הבן כיון דבכור אדם קי"ל [שם ט, ב] דמותר בהנאה, וא"כ טפי הול"ל לבעל הל' גדולות דבעי חומש בפ"ח יותר מפדיון הבן, ונהפוך הוא דסברא זאת דצריך חומש לא כתבה הבעל ה"ג ז"ל כי אם דוקא גבי פדיון הבן בהלכות בכורות דף קל"ט סוף ע"א, ובפדיון פ"ח שהביאו שם בדף ק"ס ע"א דאי פריק ליה במידי אחרינא פודה בשוויו ולא הזכיר שצריך חומש, אלמא דלא ס"ל הכי כי אם לענין פדיון הבן, ואדרבה נהפוך הוא דיותר מסתבר לומר כן בפדיון פ"ח. ועוד יש לתמוה על סברת הלכות גדולות דהא אמרינן בפרק יש בכור (דף נ"א ע"ב) דילפינן ג"ש ערך ערך מערכין, דמהאי ג"ש ילפינן דאם מת הבן אחר ל' יום חייב ליתן דומיא דערכין, וא"כ יש ללמוד דמה ערכין אין מוסיף חומש אף פדיון הבן אינו מוסיף חומש, ובערכין פשיטא דאינו מוסיף חומש כדאמרינן בפ"ג דערכין (די"ד ע"ב) יעו"ש: ולעד"נ להליץ קצת בעד הגאון ז"ל, ולפי חומר הענין אפשר להביא קצת סמך לסברא זאת ויתישב נמי הא דפ"ח, והענין הוא בהקדים מאי דגרסינן בספרי בפ' קרח [יח, טו] על פסוק אך פדה תפדה את בכור האדם וכו' וז"ל, שומע אני אף שאר בהמה טמאה במשמע ת"ל ופטר חמור תפדה בשה חמור אתה פודה ואי אתה פודה בכור כל שאר בהמה טמאה, או יכול פ"ח תפדה בשה ושאר כל בהמה טמאה בכסות וכלים ת"ל עוד במקום אחר ופ"ח תפדה בשה, בשה אתה פודה אבל אי אתה פודה בכסות וכלים, א"כ מה ת"ל אך פדה תפדה אם אינו ענין שפודין בכור כל בהמה טמאה, תנהו ענין שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית וחוזרין ופודין אותה מהקדש בדק הבית עד כאן לשונו, וברייתא זאת עצמה הובאה במכילתא בפרשת בא [יג, יג] ככתבה וכלשונה, וכן הובאה בפסיקתא בפרשת קרח יעו"ש:

והדבר תימה דמה בא לאשמועינן קרא הכא דמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית ופודין אותה, הא דין זה כבר הוא בידינו מקרא שכתוב בפרשת בחקותי [כז, כו] אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו', [כז, כז] ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו וגו', וכתב רש"י בפירוש החומש וז"ל, ואם בבהמה הטמאה וגו' אין המקרא הזה מוסב על הבכור שאין לומר בבכור בהמה הטמאה ופדה בערכך, וחמור אין זה שהרי אין פדיון פ"ח אלא טלה והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש שהכתוב של מעלה [שם, יא] דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית עכ"ל, הרי דדין הקדש בהמה טמאה ופדיונה כבר מפורש בפ' זה, וא"כ אמאי איצטריך ללמדו מהאי קרא דואת בכור הבהמה הטמאה באם אינו ענין. ודברי רש"י ז"ל דקרא דפ' בחקותי הם מפורשים בת"כ על פסוק [שם, יא] ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' וגו' וז"ל, יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כשהוא אומר אם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמור, הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו ע"כ. וברייתא זאת הובאה בש"ס בתמורה (דף ל"ב ע"ב) יעו"ש. באופן דזו היא בידינו מוסכם דקרא דאם בבהמה הטמאה אינו מוסב על הבכור כי אם על פדיון הקדש בהמה טמאה כמ"ש רש"י. אלא שבדברי רש"י ק"ק במה שהכריח שאינו מוסב על הבכור מטעם דאי מיירי בפטר חמור אין פדיון פ"ח אלא טלה והוא מתנה לכהן, דהא קי"ל דהפודה פ"ח בדבר אחר ולא בשה צריך לפדותו בשוויו, וא"כ אפשר לפרש דהאי קרא מוסב על בכור פ"ח דאם בא לפדותו בדבר אחר אשמועינן קרא ופדה בערכך שצריך שיפדה אותו בשוויו. באופן דמהאי קרא ילפינן דמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית, וא"כ אמאי הוצרך ללמדנו בהאי קרא דואת בכור בהמה הטמאה באם אינו ענין:

וליישב זה ס"ל להגאון דהכא איצטריך קרא ללמדו הכי כי היכי דנילף בכור אדם מהקדש בהמה טמאה מהקישא, דמה פדיון הקדש בהמה טמאה מוסיף חומש אף פדיון בכור אדם מוסיף חומש, דהיקש זה בהאי קרא כבר הוזכר בש"ס בספ"ק דבכורות [יב, ב], דה"ט דר"א דס"ל דהמפריש פדיון פ"ח ונאבד דחייב באחריותו משום דיליף מפדיון הבן בהיקשא דאך פדה תפדה וגו', ואף דאמרינן התם דלרבנן דס"ל דאינו חייב באחריותו לא דרשי היקש זה, י"ל דע"כ צ"ל דמאי דלא דרשי רבנן הך היקשא הוא מטעם דס"ל דהך קרא דואת בכור בהמה הטמאה לאו בבכור משתעי קרא, ואם אינו ענין בא ללמד דמקדישין בהמה טמאה לבד"ה כסברת תנא דספרי הנזכר, וא"כ א"א ללמוד מהיקשא לחייב באחריות פדיון פ"ח, דאל"כ אמאי לא דרשי רבנן היקשא הא קי"ל דאדם דן היקש מעצמו כדין ק"ו מעצמו, וכמ"ש התוס' בפ' לולב הגזול (דף ל"א ע"א) יעו"ש. אלא ע"כ לומר דה"ט דרבנן דלא דרשי היקשא לזה כיון שהכתוב בהקדש בהמה טמאה קא משתעי, וא"כ י"ל דאפילו לרבנן יש ללמוד מהיקש זה לחייב בחומש בפדיון הבן כדין הקדש בהמה טמאה דאם לא בא הכתוב להקיש בכור אדם להקדש אמאי איצטריך קרא כלל:

הן אמת דיש לדקדק בדברי הספרי הנזכר, דקתני תנהו ענין שמקדישין לבדק הבית וחוזרין ופודין אותו מהקדש בדק הבית, דלכאורה הא דקתני דפודין אותו מהקדש בדק הבית אינו מובן, דאם הקדיש בהמה טמאה לבדק הבית איך אפשר לפדות אותה בהקדש ב"ה עצמו, הא אין הקדש מתחלל על הקדש אחר, ופדיון לא שייך אלא בפודה מן החולין:

אשר לפי"ז היה אפשר לפרש דכוונת התנא דקרא לא אתא לאשמועינן שמקדישין לבדק הבית כל בהמה טמאה, כי אם שמקדישים אפילו בכור פטר חמור לבדק הבית, וחל ההקדש עליו מידי דהוה למאי דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף י' ע"ב) דהמקדש אשה בפ"ח אפילו לר"י דס"ל דאסור בהנאה מקודשת במאי דביני ביני דפרקא ליה בשה ומקדשה במאי דביני ביני יעו"ש, וא"כ אם הקדיש פטר חמור לב"ה חל ההקדש במאי דביני ביני, וההקדש פודה אותו בשה מהקדש ב"ה ונותנין אותו לכהן, דהא כדי דמי השה לא חל ההקדש עליו דממון כהן הוא, וזה השה שפודין אותו מהקדש ב"ה מתחלל בשיעור השה שבגוף הפ"ח דחולין הוא, דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, אבל האמת יורה דרכו דאין פשט דברי הספרי סובלים זה, דהא עיקר דרשתם הוא ליישב מאי דמשמע דדין בכור איתיה בכל בהמה טמאה, וע"ז קאמר א"כ מת"ל אך פדה תפדה וכו', ואם איתא דבמקדיש פ"ח עצמו קאמר, א"כ אכתי קשה אמאי קאמר קרא בדרך כלל וכל בכור ב"ט דמשמע דדין בכור הוא בכל בהמה טמאה, גם פשט הלשון של הספרי לא משמע הכי, דקתני אם אינו ענין שפודין כל בכור ב"ט תנהו ענין שמקדישין ב"ט לב"ה דמשמע דבמקדיש כל ב"ט מיירי אפילו אינה בכור:

וע"כ צ"ל דכוונת התנא לומר דקרא תרתי אתא לאשמועינן, דמקדישין כל בהמה הטמאה לב"ה ופודין אותה מן החולין, ואשמועינן נמי דכיון דדינא הכי דמקדישין בהמה טמאה לב"ה, ה"ה אם הקדיש פ"ח קודם פדיון חל ההקדש עליו ופודין אותו מהקדש ב"ה, ושיעור הברייתא כך היא, וחסורי מחסרא וה"ק, אם אינו ענין שפודין בכור כל ב"ט תנהו ענין שמקדישין כל ב"ט ובכור פ"ח נמי הוא בכלל, אלא שהבכור חוזרין ופודין אותו מהקדש ב"ה כאמור, וכיון דדין זה דמקדישין ב"ט לב"ה זו היא בידינו מקרא דפ' בחקותי, ואילו עיקר קרא הכי הוא לאשמועינן דחל הקדש על פ"ח לא היה צריך לאשמועינן נמי הא דמקדישין ב"ט לב"ה, אלא ע"כ צ"ל דלא הזכירו כאן כי אם לאקושי פדיון הבן לפדיון הקדש, דמה הקדש מוסיף חומש כן הפודה את בנו צריך חומש:

ועפי"ז דסברת הבה"ג הוא משום דילפינן לה מהקדש מהיקשא, יתיישב ג"כ מ"ש עליו רבינו הרמב"ן, דא"כ אמאי לא מנו לה בפ' הזהב [נה, ב] בהדי הנך דתני ה' חומשין הם, די"ל כיון דדין חומש לא כתיב בפדיון הבן אלא דילפינן מהקדש, ואם כן ל"מ למתני ולמימר ששה חומשים הם, מידי דהוה למאי דתנן התם כרם רבעי ומעשר שני דלא מנה כרם רבעי לחוד בפני עצמו כיון דמעשר שני ילפינן לה מג"ש דקדש קדש כדאמרינן בפ' האיש מקדש (דף נ"ד ע"ב). ומה שיש לדקדק הוא דאמאי לא הזכיר לפדיון הבן בהדי הקדש, כמו שהזכיר כרם רבעי בהדי מעשר שני, לזה י"ל דתנא ושייר, דס"ל לבה"ג, כמ"ש הכריתות דאפי' בשייר א' בלבד אמרינן תנא ושייר, וכמ"ש הרמ"ז בס' יבין שמועה דף כ"ח ע"א ד"ה ודע שהכריתות וכו' יעו"ש: איברא דאם אנו עושים היקש זה דהקדש ב"ט לפדיון הבן, הא קי"ל דאין היקש למחצה וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון, וא"כ יש ללמוד הקדש מפדיון הבן, דכשם שהמפריש פדיון הבן ואבד חייב באחריותו, כן אם הקדיש ב"ט או דבר אחר וקודם שמסרו ליד הגזבר פדאו במעות וכיוצא ונאבדו חייב באחריותו, דאע"ג דקי"ל [חולין קלט, א] דבהקדש כ"ז שלא אמר הרי עלי אלא אמר ה"ז הקדש אינו חייב באחריותו, י"ל דהיינו דוקא כשנאבד ההקדש עצמו, אבל כשהחליפו בדבר אחר וחללו עליו דומה לשולח יד בפקדון ומתחייב באחריותו דומיא דפדיון הבן, ובחולין (דף קל"ט ע"א) אמרינן דתניא לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות שבחולין נגנבו או שאבדו אינם חייבים באחריותם ע"כ, ואמאי נילף מהיקש דפדיון הבן דחייבים באחריותן:

והנה ראיתי להתוס' שם בד"ה לפי וכו' שכתבו וז"ל, תימה באיזה הקדש מיירי, אי דאמר ה"ז מאי איריא דנקט לאחר שנתחללו, אפילו הקדש עצמו נגנב או נאבד אין חייב באחריותו, אלא ע"כ דאמר עלי אע"ג דבהקדש גופיה חייב באחריותו, כיון שנתחלל [אינו] חייב באחריותו ע"כ. מתבאר מדברי התוס' דס"ל דבאומר הרי זה טפי מסתבר לומר דבהקדש גופיה חייב באחריותו ממה שיש לומר לאחר שנתחללו, ויל"ע דא"כ תינח גבי הקדש דתירצו דמיירי באומר הרי עלי, אבל במעשרות דקתני נמי בכלל הקדשות מאי א"ל, הא מעשר שני קי"ל דאפילו מעשר שני עצמו אם נאבד אינו חייב באחריותו, כדתנן בפ"ב דבכורים משנה ד' ויש בבכורים מה שאין כן בתרומה ומעשר שהבכורים חייב באחריותם יעו"ש, אלמא דבגוף המעשר נמי אינו חייב באחריותו, וא"כ מאי איריא דנקט לאחר שנתחללו אפילו במעשר עצמו אינו חייב באחריותו. וע"כ צ"ל בחלוקת מעשרות דסבר האי תנא דטפי מסתבר לומר דחייב באחריותם לאחר שנתחללו, מטעם האמור דכיון דהחליפו וחללו על דבר אחר דומה קצת לשולח יד בפקדון מסתבר טפי לחייבו באחריות, וא"כ ה"ה בהקדש, ושפיר י"ל דאפילו באומר הר"ז מיירי, ואיצטריך לאשמועינן דאפילו בפדיון ההקדש אם נאבד אינו חייב באחריותו, וכ"ש בגוף ההקדש עצמו. באופן דנמצא דאפילו בפדיון ההקדש אינו חייב באחריות, ואמאי לא ילפינן מהיקש הנזכר איפכא לדעת ה"ג לפי מה ששיערנו: עוד יש לעמוד על בעל ה"ג במ"ש גבי בכור דחייב חומש וז"ל, וכמה הוי חומש דילהון שתות מלבר כל ה' זוזי שדי עלייהו זוזא וכו', דבפרק הזהב (דף נ"ד ע"א) מסיק דסתם לן תנא במסכת ערכין כמ"ד חומשו מלבר, דחמישיתו שיהא הוא וחומשו חמשה, וכיון דסתם לן תנא הכי פשיטא דהלכה כסתם מתני' וכן פסק הר"מ בפ"ח מהלכות ערכין [ה"ה] יעו"ש, ואיך פסק הבה"ג איפכא. ומהתימה על רבינו הרמב"ן דאחר שהביא דבריו אמאי לא השיג עליו נמי בזה, וסברא זאת כתבה הבה"ג עוד שם דף קל"ח ע"ד בדין גזל הגר דחומשא מלגיו יעו"ש:

והנה סברת הבה"ג הנזכר דס"ל דבפדיון הבן צריך חומש כהקדש, לא ראיתי לשום א' מהפוסקים הראשונים אשר באו בדפוס שהזכירו כלל סברא זאת כי אם דווקא ברבינו הרמב"ן ז"ל, ולא ידעתי אמאי לא הזכירו אותה ודחו אותה כיון דס' הבה"ג היא מוצאת בס' בה"ג בפי'. לבד זה ראיתי למהר"י קולון שורש קל"ג שכתב וז"ל, ועל הפודה בכור אם צריך להוסיף חומש אני בעניותי לא שמעתי בלתי היום, והדבר זה קשה לכמה טעמים וכו', לכן בקשתי ממך לשלוח לי אותה נסחא עתיקא אשר כתבת דאומרת הכי עכ"ל, ואפילו מהריק"ו לא ראה שהיא סברת ה"ג דרב גובריה ורב חיליה כי אם עפ"י הנוסחא עתיקא שכתב לו השואל:

וראה זה דבר חדש שכתב הרב כנה"ג בי"ד סי' ש"ה בהגהת הטור אות ט"ו בשם א"ח, דאם עבר יותר מל' יום מזמנו ולא פדאו חייב להוסיף חומש יעו"ש. ואני מצאתי כדברי הא"ח שכתב כן בחידושי קדושין לא נודע למי מקדושים, שכתב שם על דף ח' ע"א, גבי מאי דאמרינן התם אלא לאו אע"ג דשוי כיון דלא קייצי אין בנו פדוי וז"ל, ונ"מ אם נאבדו וכו', אי נמי להוסיף חומש דאי לא קץ להו עד לאחר ל' יום מוסיף חומש ע"כ, הרי בפי' דסבירא ליה בפשיטות דאם איחר הפדיון מזמנו יותר מל' יום מוסיף חומש:

ואני ראיתי דברי הא"ח במקומם בי"ד כ"י, שכתב בזה הלשון, ואמרו רז"ל עברו עליו ל' יום ולא פדאו חייב להוסיף חומש עכ"ל. ובאמת שצריך לחפש באיזה מקום אמרו רז"ל כן, וכעת לא מצאתי בשום מקום בדברי רז"ל רמז מזה. ואדרבה מצאתי בספ"ק דבכורות (דף י"ב ע"ב) דמייתי התם הא דתניא אין בערכין ובפדיון הבן ונזירות ובפטר חמור פחות מל', ומוסיפין עד לעולם, הרי דקתני פדיון הבן בהדי פדיון פ"ח, ועל שניהם קתני ומוסיפין עד לעולם, דמשמע דכשם דפ"ח אם איחר פדיונו כמה זמן אינו נותן יותר על פדיונו, כן בפדיון הבן אפילו אם עבר הרבה זמן אינו נותן כי אם ה"ס ולא עוד. וכ"כ רש"י ז"ל שם בהדיא וז"ל, ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פ"ח כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר עכ"ל. ונראה דדקדק רש"י ז"ל דאינו נותן יותר דסבירא ליה דאם איתא דאם המתין זמן מפדיון בנו חייב להוסיף חומש א"כ לא שייך למתני ומוסיפין עד לעולם, דמשמע דלא יש הפרש בין פודהו בזמנו לאם המתין לפדותו אחר זמן, ואם חייב ליתן יותר נמצא דאין לו להוסיף יותר מל' כיון שחייב ליתן יותר. ונראה דכוונת רש"י הוא לומר דעיקר מאי דאתא תנא לאשמועינן דמוסיפין, היינו לומר שמוסיפין ואינו נותן יותר, ועיקר דברי רש"י הוי פי' על הברייתא, ולא שבא לחדש לנו דין זה דאינו נותן יותר, אלא דעיקר כוונת התנא הוא דמוסיפין ולא יש שום חילוק בפדיון:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה