אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות עו ס"ק ד

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות עו ס"ק ד

אות עו ס"ק ג

עוד יש ליישב דברי הסמ"ג על פי הגירסא אשר שיערנו, ועפ"י ההנחה הנז' דפודה בסתם בתוך שלשים יום כוונתו שיחול הפדיון משעה ראשונה, כדמוכח מההיא דפירות ערוגה זו יהיו תרומה וכו', והענין עפ"י מה שנבאר דברי רש"י שכתב גבי מתני' [בכורות מט, א] מת הבן בתוך ל' יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר וז"ל, יחזיר דנפל היה ולא מחייב בפדיון עד לאחר ל' יום עכ"ל, וכתבו התוס' שם בד"ה מת בנו וכו' וז"ל, פי' בקונטרס משום דנפל הוא, ובחנם פירש כן דאפי' קים לן דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רחמנא עכ"ל. וכ"כ עוד רש"י במתני' דלעיל [מח, ב] גבי ב' נשים שלא בכרו מת אחד מהם בתוך ל' יום וכו' וז"ל, והואיל ומת בתוך ל' יום איגלאי מלתא דנפל הוא ושלא כדין שקל ע"כ, וכ"כ רבינו ירוחם [חלק אדם] בנתיב ה' ח"ג דהטעם הוא משום דהוי נפל, ובאמת שהוא דבר תימה:

ואולם נראה דדברי רש"י יש להם שורש גדול מההיא דאמרי' בפי"ט דשבת (דקל"ה ע"ב), תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה, ח' ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה ע"כ, הרי דס"ל לרשב"ג דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל, וא"כ כל שידענו שכלו לו חדשיו הרי יצא מכלל נפל ופודין אותו אפי' בתוך ל' יום:

אמנם נראה דהא לא אפשר, דא"כ גבי בהמה נמי כל שידענו שכלו לו חדשיו יהא מותר להקריבו אפי' קודם ח', והא ליתא דבהדיא מבואר בפ"ק דר"ה (דף ו' ע"ב) דקים לן דכלו לו חדשיו אינו מותר בהקרבה, וכבר עמדו התוס' בזה בפ"ג דמנחות (דף ל"ז ע"ב) ד"ה שומע אני וכו', ובפ"ק דב"ק (דף י"א ע"ב) ד"ה בכור וכו', ועוד הקשו על סברת רש"י שם במנחות ובב"ק משמעתין דיש בכור דאמר גבי פודה בנו תוך ל' יום ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי אפילו הגיע הבן לשלשים יום, דאמאי כיון דעיקר הטעם הוא משום ספק נפל, כיון דחי עד ל' יום הרי איגלאי מלתא למפרע דלא היה נפל והרי פדוי למפרע:

והנראה ליישב סברת רש"י הוא דודאי אזיל ומודה הוא ז"ל דבין לענין פדיון ובין לענין קרבן, אפילו דידעינן דכלו לו חדשיו גזרת הכתוב הוא דלא מהני בתוך ל' יום ובתוך ח' ימים, אבל ס"ל דכיון דחזינן דרשב"ג יליף דל' יום באדם וח' בבהמה אינו נפל מקרא דופדויו מבן חדש ומקרא דמיום השמיני וגו', עכצ"ל דודאי טעמא דקרא משום נפל הוא, דאל"כ היכי יליף רשב"ג מהני קראי דשאני התם דגזירת הכתוב היא ואינו מטעמא דספק נפל, דהא אפי' בדקים לן דכלו לו חדשיו דינא הכי, אלא עכצ"ל דלרשב"ג טעמא דקרא משום ספק נפל נגעו בה, אלא שלא רצה הכתוב דנסמוך גבי פדיון וקרבן אידיעת כלו לו חדשיו, כיון דידיעה זאת מלתא דלא שכיחא כ"כ, דכבר כתב רש"י בשבת (דף קל"ו ע"א) דקים לן שכלו לו חדשיו הוא ע"י שעברו ט' חדשים באדם מששמשה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עיבורה יעו"ש, וכיון דזה שלא ישמש כל ימי עיבורה לא שכיח לא רצה הכתוב שנסמוך ע"ז, וסתם לן את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו ל' יום באדם וח' בבהמה לא יצא מכלל נפל אף בדאיתרמי דידעינן דכלו לו חדשיו, אבל לעולם דמאי דגזר הכתוב מבן חדש לפדיון ומבן ח' להקרבת בהמה הטעם הוא כדי שיצא מכלל נפל הוא, ולא בא לגזור הכתוב כי אם שלא נסמוך על בירור בידיעה אחרת אלא על הימים, דמסתמא ל' באדם וח' בבהמה אינו נפל. ונ"מ כפי"ז לענין פדיון דאי אמרינן בעלמא איגלאי מלתא למפרע, אם פדאו בתוך ל' יום ונתאכלו המעות הוי בנו פדוי, דכיון שהגיע הבן לשלשים יום ויצא מידי נפל הרי למפרע משעת הפדיון איגלאי מלתא דבן קיימא היה, ואיגלאי מלתא דראוי לפדיון היה באותה שעה:

ואולם הא מלתא אי אמרי' איגלאי מלתא למפרע או לא הויא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בר"פ החולץ [לה, ב], איתמר החולץ למעוברת והפילה ר"י אמר א"צ חליצה מן האחים ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחים, במאי קא מפלגי ר"י סבר אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלא מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תגלי מלתא למפרע, ור"ל אמר תגלי מלתא למפרע לא אמרי', ואיפסיקא הלכתא התם כר"ל כדפסק רבא התם דהלכתא כוותיה דר"ל בתלת יעו"ש. וכתבו התוס' שם עלה דסברת ר"ל, דאע"ג דלקמן גבי ספיקות שקדש אחת מב' אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהא קדיש, ל"ד דהכא אין ספק זה ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע עתידות, אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה עכ"ל, הרי מבואר דלר"ל דקי"ל כוותיה כל שבשעת החליצה לא נתברר עדיין אם ראויה לחליצה או לא וא"א להתברר עכשיו אין חליצתה חליצה, ולר"ל ה"ה גבי פדיון דאם פדה בתוך ל' יום ונתאכלו המעות קודם הל' אין בנו פדוי, כיון דבעת נתינת המעות לא היה מבורר עדיין אם היה ראוי לפדיון או לא, ולא היה אפשר להתברר עכשיו דא"א לידע עתידות אם יחיה הבן עד ל' יום או לא, אף שהגיע הבן לל' יום ל"א איגלאי מלתא למפרע:

ולדעת רש"י י"ל דבהא פליגי רב ושמואל דרב ס"ל כר"י דאמרינן איגלאי מלתא למפרע, ומש"ה ס"ל דאפי' נתאכלו המעות בנו פדוי, דכיון דהיה חי הבן עד ל' יום הרי איגלאי מלתא למפרע דבעת נתינת המעות לא היה נפל וראוי היה לפדיון, וה"ז דומה ממש למקדש את האשה לאחר ל' יום דקי"ל דאפי' נתאכלו המעות מקודשת, וה"נ ראוי היה בשעת נתינת המעות לפדיון, אבל שמואל ס"ל דאין בנו פדוי משום דס"ל כר"ל דאיגלאי מלתא למפרע לא אמרי', וא"כ לא דמי לאשה דהתם בידו לקדש מעכשיו משא"כ בפדיון, וכיון דשמואל אתי כר"ל דקי"ל כוותיה, פסקינן ה"נ הלכה כשמואל לענין פדיון:

אבל אכתי צ"ל לדעת רש"י לפי דרך זה, דא"כ איך קאמר רבא מעכשיו דכ"ע אין בנו פדוי, הא לפי טעם הנזכר דטעמיה דרב הוא משום דאיגלאי מלתא למפרע דלא היה נפל, א"כ באומר מעכשיו נמי אמאי אין בנו פדוי, וי"ל דס"ל לרש"י דמדלא אמר רבא דאפי' פודה בסתם אין בנו פדוי, כיון דכבר הוכחנו מההיא דתרומה דסתם נמי דעתו שיחול עכשיו, צ"ל דבדוקא נקט רבא מעכשיו, דדוקא באומר מעכשיו בפירוש הוא דאין בנו פדוי, כיון דהפודה בסתם דעתו שיחול מעכשיו, מדהוצרך לפרש מעכשיו ש"מ דלטפויי אתא לומר דהוא נותן הפדיון לחלוטין מעכשיו אף אם ימות הבן קודם, ואין רצונו שיהיה הפדיון תלוי ועומד עד שיגיעו השלשים יום ויתברר למפרע שלא היה נפל אלא מעכשיו יהיה פדיון לחלוטין, ומש"ה כתב רש"י ז"ל [בדף מ"ט ע"א] דבאומר מעכשיו המעות הם מתנה כנז"ל [אות ע"ד או"ק א'], אבל בפודה בסתם אף דסתמא דעתו שיחול עכשיו, אבל מ"מ דעתו הוא שיהיה הפדיון תלוי ועומד עד שיתברר שלא היה נפל, וכיון דבהגיע תור השלשים יום אמרי' דאיגלאי מלתא למפרע דבאותה שעה לא היה נפל חל הפדיון למפרע מאותה שעה, ושפיר י"ל דסתם דעתו שיחול מעכשיו ועכ"פ למפרע חל משעה ראשונה לסברת רב, כל זה יש לומר ליישב סברת רש"י לפי גירסתינו: אבל לפי גירסת הסמ"ג לפי מה ששיערנו לעיל, י"ל דהסמ"ג נמי ס"ל כדעת רש"י דמטעם חשש נפל נגעו בה, ובשמעתין דיש בכור לא פליגי רב ושמואל כי אם בפודה בסתם וטעם פלוגתייהו ע"ד האמור, דפליגי אי אמרינן איגלאי מלתא למפרע או לא, וס"ל להסמ"ג דדוקא בפודה בסתם דמשמעו הוא שיחול מעכשיו, ע"כ דפליגי בדין זה אי אמרי' איגלאי מלתא למפרע או לא, ומש"ה איפסיקא הלכתא כשמואל כיון דאתי כר"ל דקי"ל כוותיה, וע"ז הביא הסמ"ג בתחלה האי פלוגתא דבסתם דשמעתין דפרק יש בכור ומאי דאיפסיקא הלכתא כשמואל, והדר מייתי מאי דפירש רבא עוד בסוף פ"ק דמכלתין פלוגתייהו דרב ושמואל דפליגי נמי במפרש ואומר לאחר ל' יום ונתאכלו המעות, ופסק בזה כרב דהלכתא כרב באיסורי, כיון דבאומר לאחר ל' יום לא איפסקא הלכתא כשמואל כיון דאמר בפירוש שלא יחול הפדיון כי אם לאחר ל' יום, ואם אנו אומרים איגלאי מלתא למפרע דלא היה נפל אינו לומר כדי שיחול הפדיון למפרע משעה ראשונה כמו שהוא לענין חליצה, אלא לענין דנחשוב אותו למפרע כאילו היה בידו בשעה ראשונה לפדותו, ושיהא דומה למקדש את האשה לאחר ל' יום, שפיר י"ל דלדבר זה אנו אומרים איגלאי מלתא שהיה ראוי, כיון שחלות הפדיון הוא אחר ל' יום, וכל דחשיב למפרע כאילו היה ראוי באותה שעה הרי זה דומה לקדושין דמקודשת אפי' נתאכלו המעות מטעם דחשיב כאילו הם בעין כיון דהיתה חייבת להחזיר, אלא דלשמואל אפי' בכה"ג חדית לן רבא דס"ל דלא אמרי' איגלאי מלתא למפרע, וכיון דלא איפסיקא הלכתא בזה כשמואל אמרי' דהלכתא כרב באיסורי, דדוקא בסתם דאנו באים לומר איגלאי מלתא למפרע כדי שיחול הפדיון משעה ראשונה דדומה לחליצה פסקינן הלכתא כשמואל הואיל וקאי בשיטת ר"ל דקי"ל כוותיה לענין חליצה, אבל באומר שלא יחול הפדיון כי אם אחר ל' יום לא קי"ל כוותיה:

ועפ"י כל האמור יובנו אצלי דברי הריטב"א בחי' מציעא הנדפס שכתבנו לעיל שהוא הריטב"א קדמון שכתב בפרק השואל על (דף ק"ב ע"ב) וז"ל, ואדרבה ק"ל טפי דהתם בבכורות פליגי רב ושמואל בפדאו תוך חדש רב אמר פדוי ושמואל אמר אינו פדוי דכתיב ופדויו מבן חדש, ואע"ג דבכוליה ש"ס הלכתא כרב באיסורי הכא הלכתא כשמואל משום דקרא מסייע ליה עכ"ל, דנראה מדבריו דגירסתו כך היתה בש"ס כלשון שהביא ממש, דמביא שמואל ראיה מקרא ופדויו מבן חדש ואיפסיקא הלכתא כוותיה משום דקרא מסייע ליה, ולכאורה צריך להבין מה שייך לומר דקרא מסייע לשמואל כיון דרב נמי אזיל ומודה דאי אמר מעכשיו אין בנו פדוי, ולא פליגי אלא לאחר ל' יום ונתאכלו המעות, דרב ס"ל דדמי לקדושין דבכה"ג לא חשיב כפודה בתוך החדש כיון שחלות הפדיון הוא לאחר ל' יום:

אמנם לפי האמור א"ש דקרא מסייע ליה לשמואל, ויהיה טעם פלוגתייהו דרב ושמואל דרב ס"ל דטעמיה דקרא דופדויו מבן חדש הוא משום חשש נפל כסברת רש"י, וכיון שהגיע לל' יום הרי איגלאי מלתא למפרע שלא היה נפל בשעת הפדיון ובנו פדוי למפרע, ושמואל ס"ל דאף אם נאמר דבכה"ג דפדיון אמרי' איגלאי מלתא למפרע אפילו לר"ל, ומטעם החילוק שחלק הנמוקי יוסף בפרק החולץ גבי פלוגתא דר"י ור"ל יעו"ש, מ"מ כיון דכתיב ופדויו מבן חדש התם גזרת הכתוב הוא ולא מטעם חשש נפל כסברת התוס', דהא אפי' כלו חדשיו מבן חדש כתיב, וא"כ אם פדאו תוך החדש אין בנו פדוי, ואיפסיקא הלכתא כשמואל דקרא מסייע ליה דפשטיה דקרא מגזירת הכתוב הוא ולא משום נפל כדי שנאמר איגלאי מלתא למפרע:

ואפשר דלדעת רש"י י"ל דאזיל ומודה לחילוק הנ"י, ולגבי פדיון אפי' לר"ל י"ל דאמרינן איגלאי מלתא למפרע, ופלוגתא דרב ושמואל הכי הוא דרב ס"ל דטעמיה דקרא משום חשש נפל הוא ושמואל פליג עליה, ונאמר דרש"י ל"ג בגמ' דאיפסיקא הלכתא כשמואל, וכיון שכן הלכתא כרב באיסורי, וכמו שהוא דעת הר"מ ודעימיה, ומש"ה כתב בכל המקומות הנזכר דטעמא דפדיון משום חשש נפל הוא:

הן אמת דאם נאמר כן בסברת רש"י יקשה ע"ז, דאמרי' בפ"ג דבכורות (דף כ"א ע"ב) דבקדשים מחוסר זמן מלבד דאינו יכול להקריבו אינו יכול להקדישו נמי, ואע"ג דהתוס' בזבחים (דף קי"ד ע"ב) ד"ה היתר במה וכו' כתבו דאסור להקדישם קאמר אבל אם הקדישם תוך זמנם קדושים אלא דעבד איסור יעו"ש, וכ"כ התוס' בתמורה (דף י"ט ע"ב) יעו"ש, מ"מ רש"י ז"ל כתב שם בבכורות וז"ל, נילף קדשים משלמים שאין יכול להקדישם שאין קדושה חלה עליהם כדאמרינן וכו', דמדכתב שאין קדושה חלה עליהם מוכח דס"ל דאפי' אם עבר והקדיש תוך זמנו אינו קדוש, ואם איתא דקרא דמיום השמיני והלאה משום חשש נפל הוא ואמרי' איגלאי מלתא למפרע אמאי אם הקדישו אינו קדוש, דבהגיע יום השמיני ואיגלאי מלתא דלאו נפל הוא קדוש הוא למפרע משעה ראשונה:

וי"ל דמ"ש רש"י שאין קדושה חלה עליו היינו כשלא הגיע לח' ימים, דאם שחטו בתוך ח' ימים דלא הוברר אם היה נפל או לא לא חלה קדושה עליו כלל, דאף דספיקא הוי דאפשר דאם לא היה שוחט אותו היה חי והיה מתברר שלא היה נפל והיה קדוש למפרע, מ"מ גזרת הכתוב הוא דכל שלא נתברר שלא היה נפל בפועל בהגיע השמונה ימים משום ספיקא לא אסרינן ליה, וכמ"ש רש"י בפ"ק דב"ק (דף י"א ע"ב) גבי בכור שנטרף בתוך ל' דילפינן מקרא דאך חלק דאין פודין אותו, דלא אמרי' אי לאו דאיקטיל היה חי ולא נפל הוא ולפירקיה יעו"ש, וה"ה הכא דלא חל קדושה עליו כלל, ונ"מ דמותר ליהנות ממנו למוכרו לגוי אף דאסור באכילה אפי' להדיוט:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה