מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות עו ס"ק ג
עוד נראה לומר בדעת הסמ"ג עפ"י הגי' אשר שיערנו בדעת הסמ"ג באופן אחר, ונאמר דשמעתין נמי דיש בכור מיירי נמי באומר בפי' לאחר ל' יום, דבסתם לכ"ע אין בנו פדוי דסתמא כאומר מעכשיו דמי, כמו שמוכח ההיא דאומר פירות ערוגה זאת יהיו תרומה וכו' כאמור, אלא החילוק שיש משמעתין לההיא דאמר רבא בספ"ק דבכורות [יב, ב] הוא זה, דהא מאי דאמרינן לענין קדושין דבמקדש לאחר שלשים יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות, מיירי אפילו שנתאכלו בכל ענין בין שהוציאם האשה לצרכה ונהנית מהם ובין שנגנבו ולא נהנית מהם, וכמו שמפורש יוצא ממאי דאמרינן בר"פ האומר [קדושים נט, א] רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות, מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו, לפקדון ל"ד פקדון ברשותה דמאריה קא מתאכלי והני ברשותה דידה קא מתאכלי וכו', וכתב רש"י וז"ל ולאו לפקדון דמו דנימא אם לא נשתייר בה שוה פרוטה א"מ, כדאמרי' בפ' האיש מקדש [מז, א] התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת וכו' ע"כ, הרי מוכח דכיון דל"ד לפקדון דברשותה דידה קא מתאכלי אפי' לא נהנית האשה כי אם נגנבו ונאבדו מקודשת, וכ"מ מדברי התוס' בפ' האומר (ד"ס ע"ב) ד"ה איכא בינייהו וכו' דאם נאבדו הקדושין הויא מקודשת, וכן מתבאר מדברי הרשב"א בחידושיו לקדושין שם על דף ס' הנזכר, וכ"מ עוד בדברי הרשב"א בחי' פרק מי שאחזו על דף (ע"ד ע"א) יעו"ש, וכן נראה מדבריו בר"פ האומר ממ"ש בס"ד דהמתקדשת בשטר דדעתה אניירא דינו כדין כסף דאם נשרף או נאבד השטר מקודשת, באופן דזה פשוט דאפילו נגנב ונאבד ולא נהנית מקודשת:
והיינו טעמא כמ"ש הר"ן בר"פ האומר עלה דאמרינן דאפילו נתאכלו המעות וז"ל, ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר, דאל"כ במאי מקדשה הרי אינם קנויים לה עד לסוף ל' יום והרי נתאכלו בינתיים ע"כ, דכיון שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר נמצא דבדידה תליא מלתא, ואם היא אינה חוזרת הרי המעות משעה ראשונה הם נתונים לה וזכתה בהם, ובאותה זכיה שזכתה בהם לשם קדושין בהיותם בעין מקודשת לסוף השלשים יום אף דליתנהו המעות בעין באותה שעה, ואפילו נגנבו או נאבדו ולא נהנית בהם, דכיון דזכתה בהם משעה ראשונה ברשותה נאבדו וזכייתה שזכתה בשעת נתינה מועיל לשתתקדש בסוף הל' יום מכח הנאת המתנה שזכתה בתחלה, כיון שהיתה לשם קדושין שיחולו לאחר שלשים יום, וא"כ לענין פדיון נמי אם אנו אומרים דאפי' בנתאכלו המעות הוא באופן זה שכתב הר"ן דעכ"פ משעה ראשונה זוכה בהם הכהן, דאם יחזור בו אבי הבן ורוצה לפדותו ע"י כהן אחר אינו חייב להחזיר, ובכח זכיה זאת שזוכה משעה ראשונה בהיותם בעין לשם פדיון בנו פדוי לסוף השלשים יום, אלא דבהא פליגי רב ושמואל דלרב מדמי לה לקדושין, ושמואל ס"ל דשאני גבי קדושין דמתקדשת בזכיה ראשונה הואיל ובידו לקדשה בשעת נתינת המעות, דכיון דזמן ראוי לקדושין הוא מה לי אם יאמר שתתקדש מעכשיו מה לי שיאמר שבמתנה זו של עכשיו לא יחולו מעכשיו כי אם אחר ל' יום, אבל גבי פדיון דאין בידו לפדותו מעכשיו ואינו זמן ראוי לפדיון איך אפשר שבמה שזוכה משעה ראשונה לשם פדיון שיהיה בנו פדוי לאחר שלשים יום אם אין המעות בעין:
ולהיות כי כלל זה בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן, אילו לא היה דברי רבא בסוף פ"ק דמבואר דסבירא ליה דפלוגתייהו דרב ושמואל הוא בנתאכלו המעות בכל אופן, בין בנגנבו או נאבדו דלא נהנה הכהן מהם ובין בהוציא אותם הכהן לצורכו, מדקאמר לאחר ל' יום ואיתנהו בעינייהו לכ"ע בנו פדוי, דמשמע דדוקא איתנהו בעין ממש, אבל ליתנהו בעין אפי' אם הוציאם הכהן לצורכו ונהנה מהם פליג שמואל דאין בנו פדוי, היינו אומרים דשמעתין דפליגי רב ושמואל סתם מיירי כשנתאכלו מחמת שנגנבו ונאבדו ולא נהנה הכהן מהם כלל, דבכה"ג הוא דס"ל לשמואל דאין בנו פדוי כיון דנמצא דלא נהנה בהם הכהן כלל, ועל זכיתו שזכה בהם הכהן בהיותם בעין אינו מעלה ומוריד כיון דלאו זמן פדיון היה, אבל בהוציא אותם הכהן לצורכו ונהנה בהם מודה שמואל דבנו פדוי, דדל מהכא הזכיה שזכה בשעה ראשונה בנו פדוי כיון שנהנה בהם וכל שעה חשיב כאילו הם בעין, ואילו היה מתבטל הפדיון היה מוטל עליו להחזירם והיתה מתבטלת הנאתו שנהנה מהם:
וא"כ י"ל דאף דאחר האמת כפי דברי רבא סברת שמואל הוא אפי' בנהנה הכהן בהם, מ"מ י"ל דמאי דאיפסיקא הלכתא כשמואל הכא, היינו דוקא בנגנבו או נאבדו דמסתבר טעמיה דשמואל, אבל בהוציא אותם הכהן לצרכו ונהנה לא איפסיקא הלכתא, ואהדרן לכללין דהלכתא כרב באיסורי. ועל זה הביא הסמ"ג בתחלה שמעתין דיש בכור והביא פלוגתא דרב ושמואל סתם, ולא פירש דבנתאכלו המעות מיירי פלוגתייהו, להורות דהתם בפרק יש בכור סתם נאמרה המימרא כדי שנבין מזה דלא מיירי דנתאכלו בכל אופן, ואח"כ הביא מימרת רבא דספ"ק, דמפורש בה דסברת שמואל הוא אפילו בנהנה הכהן בהם, ופסק בהא כרב דהלכתא כרב באיסורי, דלא איפסיקא הלכתא כשמואל אלא בנגנב ונאבד דלא נהנה הכהן:
והנה ראיתי להרימ"ט בקדושין בחי' הרי"ף בפרק האומר שהביא דברי הר"ן שכתב שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר, וכתב ולבי מהסס בה דכיון דאשה לא קנה ממון למה יחסר וכו', וכ"ת אי יכול לחזור בו ליטול הכסף במאי מקדשה הני זוזי למלוה דמו, איכא למימר לקדושין יהבינהו ניהלה אם לא יחזור בו, כדאמרינן גבי דייתיקי וכו' מהיום אם לא אחזור, ה"נ לאחר ל' יום אם חזר בו הדרי זוזי למרייהו, והא דאמרי' לפקדון לא דמו דברשותה דידה קא מתאכלי, לא תימה אדרבה ברשותיה דידיה קא מתאכלי דאי הדר ביה הדרי בעינייהו, דטעמא משום דכיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה פטורה אף מפשיעה דלא קבילת עלה שמירה של כלום וכו' הלכך לא לפקדון דמו עכ"ל:
ודבריו תמוהים דמורה מפשטות דבריו דמאי דאמרינן לאו לפקדון דמו, הוא משום דבכה"ג אינה מתחייבת האשה בפשיעה וכ"ש בגניבה ואבידה כפקדון כיון דלא קבילת עלה שמירה, וזה תימה דא"כ איך אמרינן לפקדון לא דמו דברשותה דידה קא מתאכלי, וכתב רש"י דלא הוי כשאר פקדון דאם נגנב ונאבד אינה מקודשת עד שישתייר שוה פרוטה, דמשמע דכיון דזכתה היא בהם אינו כפקדון אלא ברשותה קא מתאכלי ואפילו בנגנבו ונאבדו מקודשת, וכבר כתבנו לעיל דברי התוספות ודעמייהו דסבירא להו דאפי' בנגנבו ונאבדו מקודשת, ועוד דאיך יאמר הרב דהטעם דלא דמי לפקדון הוא משום דאינה מתחייבת בשמירה, בהיות שבפירוש אמרו בש"ס הטעם דל"ד לפקדון משום דברשותה קא מתאכלי, והוא היפך הטעם שאמר הרב מן הקצה אל הקצה: