מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות עו ס"ק א
איך שיהיה נמצא לענין הלכה דלדעת הר"מ [פי"א מה' בכורים הי"ח] ורבינו הרמב"ן והרא"ש והטור בסי' ש"ה [ובשו"ע שם סע' י"ג דעת המחבר] הלכה כרב דאפי' נתאכלו המעות וכן דעת רבינו ירוחם בחלק אדם וחוה נתיב א' ח"ג יעו"ש וכ"ד התוספות והרשב"א בפרק האומר [קדושין סג, א] גבי דבר שלב"ל, אבל דעת התוס' בפ' מרובה [ב"ק ע, א] וכן דעת הריטב"א [גיטין יג, ב] דהלכה כשמואל, וכ"כ בספר יראים סי' שנ"ג יעו"ש, ובספר תה"ד סימן רס"ט כתב דכן ס"ל לא"ז [הובא בשו"ע שם ברמ"א]. והסמ"ג במ"ע סימן קמ"ד כתב וז"ל, הפודה את בנו בתוך ל' יום דפליגי רב ושמואל וכו' ואע"ג דקי"ל הלכתא כרב באיסורי וכו' הכא הלכתא כשמואל ע"כ, והיינו כגירסא אשר לפנינו, אלא שאח"כ כתב בסי' הנזכר, האומר מעכשיו אין בנו פדוי, לאחר ל' יום בנו פדוי אפילו נתאכלו המעות, הרי נמצא דבריו סותרים זה לזה, דמאחר דקי"ל כשמואל א"כ אפי' בלאחר ל' יום אינו פדוי בנתאכלו: ולפי חומר הענין י"ל דגירסת הסמ"ג בשמעתין הוא כן, אתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי, ואע"ג דקי"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל וכו' הכא הלכתא כשמואל, ול"ג הכא בשמעתין מאי דאמר רבא מעכשיו דכ"ע אין בנו פדוי, לאחר שלשים יום ואיתנהו המעות וכו', כי פליגי לאחר ל' יום וכו', כ"ז לא גריס, אלא תכף לפלוגתא דרב ושמואל גריס מאי דפסק הש"ס הלכתא כשמואל, וכל דברי רבא בב' חלוקות דמעכשיו ולאחר שלשים יום גריס להו בספ"ק דבכורות (דף י"ב ע"ב), דפריך התם מכלל דבנו אם פדאו אינו פדוי והאתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר בנו פדוי וכו', ומשני לאו אתמר עלה אמר רבא דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי ע"כ, וכתבו התוס' שם בד"ה לאו אתמר וכו' וז"ל, לשון זה אינו לקמן בפרק יש בכור עכ"ל, הרי דהתוספות ל"ג בסוגיין דיש בכור הא דאמר רבא דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי והכא גרסי לה, ואפשר שגירסת התוס' היתה שכל מימרת רבא היו גורסין אותה בסוגיא זו דספ"ק דבכורות, דמסיים בה לאחר שלשים יום ואיתנהו המעות וכו' וכל סברת רבא, והתם ל"ג כלל כי אם פלוגתא דרב ושמואל סתם, וזהו גירסת הסמ"ג:
וע"כ הביא הסמ"ג ב' הסוגיות ההיא דיש בכור דאיפליגו רב ושמואל בפודה את בנו בתוך שלשים סתם, ולא פי' לא מעכשיו ולא לאחר שלשים יום, דבפודה בתוך שלשים יום סתם איפסיקא הלכתא כשמואל, ואח"כ הביא סוגיא דספ"ק דבכורות, דחדית לן רבא דפלוגתייהו דרב ושמואל הוא ג"כ באומר בפירוש לאחר שלשים, וכיון דלענין אומר בפי' לאחר ל' לא איפסיקא הלכתא כמאן, הדרן לכללין דהלכתא כרב באיסורי, ומש"ה פסק דבנו פדוי אפילו נתאכלו המעות, דאע"ג דבפודה בסתם איפסיקא הלכתא כשמואל, י"ל דדוקא בפודה סתם מסתבר טעמיה דשמואל, והטעם הוא דהפודה בסתם כל שלא פירש שיחול הפדיון לאחר שלשים יום סתמא דמלתא דדעתו שיחול הפדיון מעכשיו וכאילו אמר מעכשיו דמי, דה"ז דומה למאי דאמרי' בקדושין (דף ס"ב ע"ב) אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו', כיצד אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת וכו' לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים ע"כ, הרי מפורש דאפי' אמר סתם פירות ערוגה זו יהיו תרומה וכו' ולא אמר מעכשיו, כל שלא פי' ואמר לכשיתלשו, כאומר מעכשיו דמי:
וא"כ נחזי לפי גירסת הסמ"ג כמו ששיערנו איך אפשר לומר דפליגי רב ושמואל אפילו בסתם כיון דסתם חשיב כמפרש מעכשיו, וכבר אמר רבא בסוגיא דפ"ק דלכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי, וע"כ צ"ל דשאני ההיא דתרומה דלא שייך לומר פי' אחר במה שסתם ואמר יהיו תרומה ולא פי' לכשיתלשו דמשמע מעכשיו כי אם לומר דדעתו שיחול שם תרומה מעכשיו, והא לא אפשר, לא כן הכא דאף דפדה סתם ומשמע מעכשיו י"ל דכונתו לומר דמעכשיו יהיו המעות ברשות הכהן להוציאם אם ירצה ולא יהיה כשולח יד בפקדון, אך עיקר חלות הפדיון ושיהיו המעות מתנה גמורה לא יהיה כי אם בזמנו אחר שלשים יום, וכיון דבסתם דנין לומר דכוונת הנותן הוא בהכי, א"כ ע"כ באומר בפי' לאחר ל' יום עכצ"ל דמאי דפי' הכי בפירוש הוא לשלול שלא יהיה לכהן רשות להוציאם אלא יהיו כפקדון בידו עד אחר ל' יום ואם הוציאם הוא כגזל בידו, דאל"כ למה פירש לאחר ל' כיון דבסתם נמי דעתו לאחר ל' יום:
והנה כי כן י"ל דדוקא בפודה בסתם דמסתמא נתן רשות לכהן להוציאם, מסתבר טעמיה דשמואל דכיון דנתאכלו המעות מחמת שהוציאם הכהן וברשות הנותן הוציאם, אותם המעות חשיבי כמלוה ואין פודין במלוה כיון דבשעת הפדיון אינו מגיע שום הנאה לכהן דבלא"ה כבר היו בידו בתורת הלואה דברשות הוציאם, אבל במפרש לאחר ל' יום דאמרי' דלטפויי אתא דלא יהיה לו רשות להוציאם כלל, מסתבר מלתא דרב דאפילו נתאכלו המעות בנו פדוי דכיון דהוציאם הכהן ואכלם שלא כדין הו"ל כגזלן וחוב הדמים הוא כגזל בידו ולא כעין מלוה, וכל דהוי כעין גזל ולא הוציא המעות ברשות נותן לא חשיב כמלוה, דדוקא מלוה שהוציא אותה ברשות בעלים הוא דאמרינן דל"ח כסף משום דלא יהיב מידי, דמלוה להוצאה ניתנה והמעות דידיה נינהו והרשות בידו להוציאם ומה הרויח המקבל עכשיו מחדש, משא"כ בגזל דעד עכשיו לא היה חוב זה בידו בהיתר אלא באיסור, ועכשיו שפודה את בנו הו"ל כנותן לו מחדש דמים דעכשיו הוא זוכה בחוב זה להיות בידו בהיתר. ואפי' את"ל דלענין דינא אם גזל הכהן איזה דבר קודם ענין הפדיון דאין הגזל בעין, דאפי' אמר לו הנגזל שיזכה בגזל לפדיון בנו דאין בנו פדוי דחשיב כפודה במלוה וכמו שכ"כ מהר"ש יונה בסי' ס"ב בדין קדושין יעו"ש, מ"מ בנדון זה דמעיקרא לא באו לידו לשם גזל כי אם לשם פדיון אלא דלא היה לו רשות להוציאם, י"ל דמסתבר טפי לומר דבנו פדוי טפי מפודה את בנו סתם מטעם האמור:
וכבר עמדו בדברי הסמ"ג הנזכר מהרי"ק בשורש צ"ו ורש"ל בתשובה סי' ז' וב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד ליישב דברי הסמ"ג, בהנחה זו דיש חילוק בין פודה בסתם למפרש ואומר לאחר ל' יום, כל אחד לפי דרכו, והמעין יראה כי לא דרכי דרכם, ובפרט כי כל אחד מהדרכים אשר כתבו הם ז"ל הם בדוחק גדול כאשר יראה הרואה בדבריהם, ולקע"ד זה הדרך שכתבתי הוא היותר נכון בדברי הסמ"ג, ובפרט כי יש סמך מדברי התוס' בספ"ק לגירסא זאת אשר שיערנו בדברי הסמ"ג. וג"כ כי חילוק הזה שחלקו הגאונים הנזכרים בין סתם למפרש לא ביארו טעם לחילוק זה כלל, ואופן החילוק אשר כתבתי הוא מלתא בטעמא דבהכי לא תיקשי לן לחילוק זה מההיא דאומר פירות ערוגה זו יהיו תרומה וכו', דמוכח משם דסתם כל שלא אמר לאחר שיתלשו חשיב כאומר מעכשיו, אמנם לפי האמור א"ש: