אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות עה ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות עה ס"ק א

אות עד ס"ק ב

והנה לענין הלכה בהאי פלוגתא דרב ושמואל לפי גירסתינו, דאמרינן [מט, ב] אע"ג דקי"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותיה דשמואל, לית דין ולית דיין דנימא איפכא, דודאי הלכתא כשמואל כיון דאיפסיקא הלכתא בהדיא כשמואל. ואולם דעת רבינו הרמב"ן והרא"ש בפסקיו [סי' ה'] דהלכתא כרב דהא קי"ל הלכתא כרב באיסורי, וכן דעת הר"מ בפי"א מהלכות ביכורים [הי"ח] יעו"ש, וע"כ צ"ל דלא היה להם גירסא זאת וכמ"ש מרן הכ"מ שם, וכיון דאין להם גירסא זאת הדרא לכללין דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי. ואע"ג דלכאורה נראה דכלל זה דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני, לא הזכירו אותו הפוסקים, כי אם מסוגיין דפרק יש בכור, וכמ"ש מדברי התוס' בגיטין (דף ס' ע"ב) ד"ה והשתא דלא אתמר וכו', וכן בפ"ב דנדה (דף ט"ז ע"א) ד"ה ורב נחמן וכו' יעו"ש, מ"מ לא מפני שסיימו התוס' סוגיין דפרק יש בכור אינו נמצא כלל זה במקום אחר, דהא כבר בא כלל זה בפרק המפלת (דף כ"ד ע"ב) דאמרינן התם, עביד מיהא כוותיה דרב דקי"ל הלכתא כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא:

ומאי דהוצרכו רבינו הרמב"ן והרא"ש לומר טעם אחר, דהלכתא כרב משום דהא תני תנא קמיה דר"י הפודה את בנו בתוך ל' יום בנו פדוי אלמא ברייתא כרב, וכיון דתניא דמסייע לרב ודאי הלכתא כרב ולית בה ספיקא, י"ל דהוצרכו לזה דלא ידחה הדוחה לומר דאף דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי מ"מ הכא גבי פדיון מאן לימא לן דאיסורא הוא אפשר דדין ממון הוא, דהא עיקר פלוגתייהו הוא אם חייב האב ליתן ה"ס אחרים אם אינו יכול ליפרע (מהכהן) [מה"ס] הראשונים או לא, וכל כי הא דין ממון הוא אי חייב ליתן או לא, דאם היה הבן אסור בהנאה וע"י פדיון מתירו כמו שהוא דין פטר חמור הו"א דחשיב איסורא, אבל אחר האמת שהפדיון לא בא להתיר שום איסור אין כאן [אלא] חיוב ממון, ואכתי י"ל דהלכתא כשמואל בדיני, ולכן הוצרכו לומר טעם ב' דאפילו את"ל הכי כיון דאיכא תנא דמסייע ליה לרב פשיטא דהלכתא כוותיה: הן אמת דצריך טעם למה יהיה זה אחר האמת מלתא דאיסורא, כיון דקי"ל לענין ספק אם חייב בפדיון או לא דפטור בין ספק דמציאות ובין ספיקא דדינא כדין כל ספק ממון דלקולא, וכמו שמתבאר בפרקין (דף מ"ח ע"ב) במתניתין לענין ספק מציאות, אחת בכרה ואחת שלא בכרה מת א' בתוך ל' יום האב פטור, זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום, וכן שם בדף הנזכר (ע"א) במתני' מי שלא בכרה אשתו וילדה ב' זכרים וכו' יעו"ש, ולענין ספיקא דדינא תנן נמי (בדף מ"ט ע"א) במתני' דרבי עקיבא אמר דאם לא נתן לא יתן, ואמרינן בגמרא דה"ט דר"ע משום דמספק"ל יעו"ש, ואם איתא דפדיון מלתא דאיסורא הוא אמאי אזלינן לקולא הא קי"ל דספק איסורא אזלינן לחומרא: איברא דראיתי לרבינו הרמב"ן בהלכותיו דנדרים בפ"ק (ד"ז ע"א) דקא מבעיא לן התם אי יש יד לפאה ולצדקה ולא איפשיטא, וכתב הוא ז"ל ולא איפשיטא ותיקו דאורייתא לחומרא עד כאן דבריו, וכן כתב הרא"ש שם בפסקיו [סי' ג'], וכ"כ הר"ן שם משם הרשב"א, והר"ן ז"ל חלק עליהם והביא כמה ראיות לזה דספיקא דדינא דממון עניים לא מיקרי ספיקא דאיסורא אלא ספיקא דממונא ולקולא. ולע"ד מלבד מה שהביא הר"ן, עוד יש לתמוה עליהם מדין ספק פדיון הבן דקי"ל דהממע"ה כאמור ואזלינן לקולא כדין ספק ממון, וא"כ מ"ש בדין ספק ממון עניים דאזלינן לחומרא: ולמאי דאתאן עלה דאיך אנו קורין פדיון הבן איסור כבר עמד מהר"י קורקוס בביאורו על הר"ם בזה [פי"א מה' בכורים הי"ח] ותי' וז"ל, אלא הנכון נ"ל דכשאנו מסופקים אם חייב בפדיון אנו אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה דממונא הוא, אבל כשהוא ודאי חייב בפדיון ואנו מסופקים אם הוא פדוי או אינו פדוי איסור נקרא זה, כיון שבודאי חייב במצוה ואנו מסופקים אם נפטר או לא נפטר ולכך אין בנוי פדוי. א"נ אפשר דאע"ג דהוי ממונא ואנו דנין ספיקו להקל, כיון שיש חיוב מצוה בדבר קרינן ליה איסורא לפסוק כרב לגבי שמואל, דהא מאי דפסקינן כרב באיסורי וכשמואל בדיני היינו לפי שידעו בעלי התלמוד שרב היה בקי יותר בדבר של איסור והיה יורד לעמקו של דין ושמואל בדיני ממון, וכיון שכן אנו דנין זה כאיסור כיון שיש חיוב מצוה בדבר ופסקינן כרב והראשון נכון עכ"ל:

ולע"ד אדרבה תי' הב' נכון ועיקר, דודאי מאי דפסקינן כרב באיסורי הוא משום שהיה בקי יותר בדבר איסור, וכל חיוב ממון שהוא משום מצוה בכלל דבר איסור הוא, משא"כ לתי' ראשון דהא לענין ממון נמי בעלמא קי"ל הכי, דהאומר מנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך כיון דברי בחיובא וספק בחזרה הוא חייב וה"נ דכוותה, ומאי אולמיה דפדיון משאר ממון. ואם נאמר דלא אמרינן הכי אלא כגון ההיא דהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דליכא רגלים לדבר להסתפק בפרעון כי אם מתוך טענתו שהוא אומר שמסתפק אבל אנן בדידן לא מספק"ל כלל, אבל בדבר שאנו מסופקים אם פרע או לא פרע מכח הספק הנולד לפנינו לא הוי כדין ברי בחיובא וספק בחזרה: וכן משמע ממ"ש הרשב"א בחי' בפ' הזורק (דף ע"ח ע"ב) גבי הא דמוקי רבה ורב יוסף מתני' דקרוב לה מגורשת, מחצה ע"מ מגורשת ואינה מגורשת, דהכא בב' [כתי] עדים עסקינן וז"ל, הק' רבינו אלחנן ז"ל א"כ הא דקתני נמי לענין החוב מחצה ע"מ יחלוקו היינו נמי בב' כתי עדים וכו', וא"ת אדרבה הו"ל כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך או לא דקי"ל דחייב, י"ל דשאני התם דליכא רגלים לדבר שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והלכך יחלוקו עכ"ל, וכיוצא לזה כתבו הריטב"א והר"ן בחי' שם יעו"ש, וא"כ הכא גבי פדיון כיון דנולד ספק זה לפנינו אם נפטר בפדיון זה אי לא, כיון דאיכא רגלים לדבר שכבר נפטר שורת הדין הוא לומר כדאמרי' לענין ממון דיחלוקו, אלא שנראה שדין זה חידש מהריק"ו ז"ל דכיון דהספק הוא בדבר מצוה לא אמרינן דיחלוקו, אלא מחייבים אותו לחזור לפדותו לגמרי מפני חומר המצוה, וכיון דמצינו קצת חומרא לענין פדיון בספק פרעון מפני היותו חיוב מצוה, דבר איסור מקרי, ואע"פ שאין לו להרב ראיה לדין זה לומר שיש חילוק בין ספק פרעון דממון לספק פרעון דמצוה, מ"מ מתוך מה שפסק הר"מ ודעמיה כבר למדנו דס"ל דדין פדיון דין איסור יש לו, וע"כ לומר דנ"מ לספק פרעון כעין נדון פלוגתא דרב ושמואל:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה