מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות עד ס"ק א
גמ' אתמר [שם] הפודה את בנו בתוך ל' יום רב אמר בנו פדוי וכו', דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי וכו', וכתב רש"י וז"ל, אי אמר ליה מעכשיו יהא בני פדוי לאו פדיון הוא אלא מתנה בעלמא דהא בתוך שלשים לא שייכא פדייה עכ"ל. ויש לתמוה דנראה מדבריו דבאומר מעכשיו לכ"ע המעות מתנה אפי' לרב, והדבר קשה דהא איפלגו רב ושמואל בעלמא בפ' האיש מקדש (דף מ"ו ע"ב), במקדש אחותו דרב אמר מעות חוזרין דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון, ושמואל אמר מעות מתנה דאדם יודע וכו' וגמר ונתן לשם מתנה, וכיוצא לזה איפליגו רב ושמואל בפ"ק דב"מ (דף ט"ו ע"ב) גבי הכיר בה שאינה שלו, דלרב מעות יש לו דגמר ונתן לשם פקדון, ולשמואל מעות נמי אין לו דגמר ונתן לשם מתנה, וא"כ הכא אפילו אם נאמר דדין זה דאין פודין בתוך ל' יום מעכשיו כ"ע ידעי ליה, ושייך לומר דאדם יודע דאין פדיון בתוך ל' יום, לא שייך למימר דמפני זה גמר ונתן לשם מתנה כי אם לשמואל, אבל לרב אין לומר דנתן לשם מתנה אלא דגמר ונתן לשם פקדון: ועוד דאפשר דהכא אפילו לשמואל לא הוו מעות מתנה, דדין זה דאין פודין בתוך ל' יום מעכשיו שלא יועיל הפדיון אפילו אם הגיע הבן לשלשים יום אפשר דלאו כ"ע ידעי לה, דנהי דאם מת הבן בתוך השלשים יום כ"ע ידעי דאין הפדיון פדיון, ואפי' אם נתן לכהן יחזיר משום דזיל קרי בי רב הוא ומקרא מלא הוא ופדויו מבן חדש תפדה, אבל אם חי הבן עד ל' יום שהפדיון שנתן בתוך הל' יום אינו מועיל לאו כ"ע גמירי, דאפשר דטעי לומר דכיון דאילגאי מלתא שהגיע להיות בן ל' יום בנו פדוי במה שנתן מקודם, וא"כ י"ל דאפי' לשמואל בטעות נתן ואמר מעכשיו והמעות הוו פקדון בידו דאדעתא דפדיון בנו נתנם, וכיון דאין בנו פדוי המעות חוזרים לו כדין הנותן דמים על המקח ונמצא מקח טעות דהמעות חוזרין:
הן אמת דנראה דהוצרך רש"י לומר דהמעות מתנה, דאם איתא דבכה"ג אין אדם יודע והמעות חוזרים, א"כ אי איתנהו המעות בעין לאחר ל' יום אמאי אין בנו פדוי, דמדאמרינן בגמ' דבאומר לאחר ל' יום ואיתנהו המעות בעינייהו בנו פדוי, נראה דבאומר מעכשיו אפילו איתנהו המעות אין בנו פדוי, ואם איתא דהמעות אינם מתנה אמאי אין בנו פדוי אי איתנהו המעות. והנה כי כן יש לומר דמה שכתב רש"י דהמעות מתנה הוא אליבא דשמואל דווקא דס"ל הכי בעלמא, ולא הוצרך רש"י לפרש דלרב לא הוי הכי, כיון דדין זה לרב ידוע ומפורסם הוא, ולא נחית רש"י הכא אלא ליישב אמאי לא קאמר הש"ס דאפילו באומר מעכשיו אי איתנהו המעות בעין בנו פדוי, די"ל דכיון דלא מצי למימר באומר מעכשיו דלכ"ע בנו פדוי אי איתנהו המעות, דהא לשמואל דס"ל מעות מתנה אין בנו פדוי, להכי נקט לה באומר לאחר ל' יום דלכו"ע דינא הכי דבאיתנהו בנו פדוי:
וצ"ל כפי זה דרש"י ס"ל בדין הנותן מעות על המקח ונמצא מקח טעות דהמעות שביד המוכר גזל הם, ואי איתנהו המעות בעין צריך שיחזיר לו המעות עצמם כדין גזל, וכמו שמתבאר מדברי התוס' בר"פ המוכר פירות (דף צ"ב ע"ב) ד"ה אי דליכא וכו', דס"ל דסתם מקח טעות אי איתנהו זוזי בעינייהו ביד המוכר צריך להחזירם לו הם עצמם, דכיון דהוי מקח טעות לא דמי להלואה דהלואה להוצאה ניתנה יעו"ש, וכן נראה שהוא דעת הרא"ש בפרק האיש מקדש [נו, ב, וברא"ש סי' ל"א] גבי מתני' דמכרן וקדש בדמיהם מקודשת שכתב, דאי לא ידע הלוקח שהם איסורי הנאה והוי מקח טעות המעות שביד המוכר גזל הם, ומש"ה אוקמא למתני' במכרן לגוי או לישראל והכיר בהם הלוקח שהם איסורי הנאה יעו"ש, וכ"כ הטור באה"ע סימן כ"ח יעו"ש, דלדידהו ה"ה גבי פדיון הבן דכיון דנתן הדמים בטעות שהיה סבור דבנו פדוי מעכשיו ואינו כן הרי המעות ביד הכהן גזל, ואי איתנהו המעות בעין חייב להחזירם הם עצמם: אמנם דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיו לקדושין והר"ן ז"ל גבי מתני' דמכרן וקדש בדמיהם, צדדו לומר דשפיר מיירי מתני' במוכר לישראל ולא הכיר בהם הלוקח, ועכ"ז אין המעות גזל בידו דכיון דלאנפוקינהו מסרם בידו, אף שנתבטל המקח יש לו רשות להוציאם וכמלוה הם בידו ומשלם מביתו יעו"ש, ולדידהו ה"ה הכא, די"ל דאפילו לשמואל אין המעות מתנה, ומאי דלא אמרינן דבאומר מעכשיו דאי איתנהו המעות בעין דבנו פדוי, היינו משום דמסתמא המעות ביד הכהן כמלוה דמי ויש לו רשות להוציאם ואינו מחוייב ליתן אותם הדמים עצמם ואפילו הם בעין חשיב כפודה במלוה:
אלא דיש לדחות דאפילו לדעת הרמב"ן והרשב"א ודעמייהו לא אמרו כן כ"א במקח טעות דס"ל דסתם נותן מעות על המכר דעתו הוא שאם יתבטל המקח מצד מקח טעות יהיו המעות ביד המוכר כהלואה, דכיון דלאנפוקינהו יהבינהו ניהליה לא קפיד שאם יתבטל המקח שיהיה המעות פקדון בידו ולא יוכל להוציאם, והיינו טעמא דכיון דמסתמא נתן הלוקח המעות להוציאם דלא אסיק אדעתיה לומר אפשר שיהיה המקח מקח טעות, אף דאנן סהדי דאילו היה מסיק אדעתיה שיתבטל המקח יהיב דעתיה לומר שאם יתבטל יהיו המעות פקדון ולא יוציאם, מכל מקום כיון דמצד דלא אסיק אדעתיה ביטול מקח נתן המעות לגמרי ע"ד להוציאם, הרי דעתיה אסח מהמעות ונתייאש מהם שלא יחזרו לו המעות האלו ממש, ומשום הכי אף דנתבטל המקח וחייב להחזיר לו מעות אחרים, אותם המעות עצמם אפילו שהם בעין אינו חייב להחזירם, אבל הכא גבי פדיון דאף דלא אסיק אדעתיה שאין הפדיון כלום, מ"מ יהיב דעתיה בשעת מתן מעות דאם באולי ימות הבן קודם הל' יום יהיו המעות ברשותו ולא יוכל להוציאם ולא נתיאש מאלו המעות לגמרי, וכיון שכן אפילו לא מת הבן כל דאיגלאי מלתא דאין בנו פדוי חזרו המעות כפקדון. ואם כן נמצא דלכ"ע הוצרך רש"י לומר דהכא נמי לשמואל מעות מתנה, דאי לאו הכי אמאי באיתנהו המעות אין בנוי פדוי, אלא דקצת דוחק אמאי לא ביאר רש"י דדווקא לשמואל הוו מתנה: