מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות עב ס"ק ד
והנה אגב אורחין ראיתי לעמוד בעיקר האי עובדא דפרק מי שהיה נשוי [צד, ב] הנזכר, דלפי פירוש רש"י שפירש אותו בשטרי מכר על שדה אחת, וגם מדברי הפוסקים שפירשו אותו בשטרי חוב מפורש יוצא מדבריהם דמתפרש נמי בשטרי מכר כפירש"י, וכמו שמתבאר מדברי הר"מ והרב בצלאל בספר אסיפת זקנים יעו"ש. והנה כי כן איכא למידק מההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (דף ע"ב ע"א) ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה אכלה תלת שני חזקה, א"ל אי מזבנית לה ניהלי מוטב, ואי לא כבישנא לה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, אזל קם אקניה לבנו קטן, והדר זבנא נהליה, זביני ודאי לא הוי זביני, זוזי כמלוה בשטר דמי וגובה מנכסים משועבדים או דלמא כמלוה על פה דמי ואינו גובה מנכסים משועבדים, ומסיק התם דכיון דשטר מכר זה לא ניתן ליכתב כיון דמקודם שטר זה אקניה לבנו קטן, דין מלוה ע"פ יש לו, ואינו יכול לטרוף דמי המכר ממשעבדי יעו"ש. וא"כ בהאי עובדא דהכא דהנהו תרי שטרי אי מיירי בשטרי מכר איך אמרינן דע"י הרשאה יכול לטרוף מעות השדה ממשעבדי, כיון דבה' בניסן מכרו לראשון כשמכרו לשני בסוף ניסן הו"ל כמוכר דבר שאינו שלו, וכיון דהשטר לא ניתן ליכתב אין לו דין מלוה בשטר לטרוף ממשעבדי: ולכאורה היה נראה ליישב, דע"כ לא אמרינן דלא ניתן ליכתב היינו במוכר באונס כההוא עובדא דמשכן פרדיסא דלא היה רצונו למכור לו ובאונס עשה שטר מכירה, וכל שלא היה רצון המוכר בשום צד למכור בכה"ג לא ניתן ליכתב כלל ואין לו דין שטר, אבל אם המוכר כותב שטר מכר לשני ברצונו, שמפני דוחקו אחר שמכרה לראשון מכרה לשני בשביל המעות ורימה את הלוקח שני לצרכו ולהנאתו, בכה"ג כל שרצונו לכתוב את השטר להנאתו ניתן להיכתב מיקרי וטורף ממשעבדי. והכי מתבאר שם דפריך התם [ב"מ עב, ב], אלא הא דתניא הרי שגזל שדה מחברו ומכרו לאחר וכו' גובה את הקרן מנכסים משועבדים וכו', נימא לא ניתן ליכתב, ומשני הכי השתא אי למ"ד ניחא ליה דלא ניקריה גזלנא אי למ"ד ניחא דליקום בהימנותיה מפייס ליה למאריה ומקיים לה לשטריה, הכא לאברוחי מיניה קא מכוין שטרא מקיים ליה בתמיה, ע"כ. מפורש יוצא דדין זה דלא ניתן ליכתב לא שייך כי אם במוכר באונס דלא ניחא ליה, אבל במוכר ברצונו מפני דוחקו אפילו שדה גזולה השטר קיים וגובה הקרן ממשעבדי: ואל תשיבני ממ"ש הרשב"א בתשובה [ח"ב סי' קפ"ח] הביאה מרן הב"י [חו"מ] בסוף סי' ע', על מי שמכר קרקע לחבירו במנה והקונה עשה שטר הודאה בעדים למוכר שכל זמן שיפרענו שהוא חייב להחזיר שטר המכירה, והשיב דבכה"ג אין המקח מקח דהוי כההיא [ב"מ סה, ב] דלכשיהיו לי מעות תחזירם לי וכו', ולא עוד אלא דעל מעות המכר נאמן המוכר לומר פרעתי, דאף דנזכר בשטר זה שקבל ממנו כך וכך מעות ל"ח כמלוה בשטר, דהכא האי שטרא לא ניתן ליכתב כלל, וכיון שכן מלוה ע"פ הוא וכדאמרינן באיזהו נשך וכו' עי"ש, דהרי התם דאף דהמוכר ברצונו כתב השטר ולא באונס חשיב לא ניתן ליכתב. די"ל והוא פשוט דשאני מוכר שדה גזולה דכיון דברצונו מכרה טרח ומקיים ליה לשטריה דניחא ליה דלא נקרייה גזלנא או דליקום בהימנותיה, אבל הכא לו יהיה שברצונו כתב שטר המכר מ"מ אינו רוצה בקיומו של שטר, אלא רצונו וחפצו לפרוע לו מעותיו שיתבטל למפרע לגמרי, וכל שרצונו שלא יתקיים לא ניתן ליכתב חשיב:
וכן ראיתי להסמ"ע בסימן ק"ן [סק"ג] שהעלה דדין זה אינו אלא במוכר באונס, אבל כשמכר שלא באונס אף שהמכירה בטלה מכח המוכר שבא עליו בערמה שמכרה או נתנה תחלה לאחר, ודאי המעות שנתן בידו וכתבו בשטר יש לו דין מלוה בשטר לטרוף ממשעבדי יעו"ש. ואולם הרב ט"ז שם חלק על הסמ"ע בדין זה, והעלה דאפילו בלא אונס כל שהמכירה בטלה מכח המוכר שמכרה או נתנה לאחר לא ניתן ליכתב מקרי, והמעות דין מלוה על פה יש לה והביא ראיות לזה. ומלבד דהרואה יראה בדבריו דאין ראיותיו מכריעות לחלוק על הסמ"ע, יתר ע"כ דאם כסברתו לא מצאנו ידינו ורגלינו בהאי עובדא דפרק מי שהיה נשוי בהנהו שטרי מכר, דא"כ אפילו בא בהרשאה איך יכול המאוחר לטרוף ממשעבדי, כיון דשטר מכר שלו לא ניתן ליכתב כל המכירה בטלה מכח שמכרה המוכר לאחר בה' בניסן מקודם לזה, ודין מלוה על פה יש לה ואיך יכול לטרוף ממשעבדי:
הן אמת דאפילו לפי סברת הסמ"ע קשה מהאי עובדא דמי שהיה נשוי, דכיון דהלקוחות שלקחו מאייר ואילך הם מוחזקים, יכולים לטעון ללוקח שני דהשטר שכתב לו המוכר לא ניתן ליכתב, דאפשר דהמוכר באונס הוצרך למכור לו ללוקח שני מצד איזה אונס שעשה לו הלוקח, וכדי להנצל מהאונס הלך ומכרה לאחר תחלה וכתב זמן השטר מה' בניסן ואחר כך כתב שטר מכירה ללוקח השני האנס וכתב זמן השטר בניסן סתם, וכל כה"ג לא ניתן ליכתב לכ"ע, והמעות שנתן לו דין מלוה על פה יש להם, דמאן לימא לן דהלוקח השני לא היה אנס והמוכר מכרה בערמה ללוקח שני מפני דוחקו למעות אחר שמכרה לראשון:
ואין לומר דכיון דהלוקח עד השתא בחזקת כשרות היה אנן מוקמינן ליה בחזקתיה דכשר הוא ולא היה אנס וחמסן, ואין הלקוחות יכולין לטעון דאנס היה היפך חזקתו להוציאו מחזקת כשרות שהיה לו, דהא ליתא דמלבד דחזקת ממון שיש ללקוחות שהוא בא להוציא מהם עדיף מחזקת הגוף שיש לו ללוקח חזקת כשרות, דחזקת ממון עדיף מחזקת הגוף כמו שמתבאר בפרק קמא דכתובות (דף י"ב ע"ב) בפלוגתא דר"ג ור"י גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' יעו"ש, ובפרק המדיר (דף ע"ה ע"ב) יעו"ש, ועיין בפ"ג דמכילתין (דף כ' ע"א) במ"ש התוס' שם בד"ה ור' יהושע יעו"ש, יתר ע"כ דאפילו את"ל דחזקת כשרות שיש לו ללוקח עדיף מחזקת ממון, מ"מ גם להמוכר יש לו חזקת כשרות, וי"ל דאדרבה מוקמינן למוכר בחזקתיה דכשר הוא ומסתמא בלא אונס לא מכר לשני לאחר שמכר לראשון מפני שהיה צריך למעות, כיון דאם עשה כן גזלן הוא דהלוקח לא נתן מעותיו כי אם לשם מקח ולא לשם הלואה, וכיון דאיכא חזקת כשרות המוכר בהדי חזקת ממון שיש ללקוחות פשיטא דאין המאוחר יכול לטרוף ממשעבדי כיון דאפשר דבאונס מכר לב':
ואחרי כתבי זה ראה ראיתי דמחלוקת זה שנחלקו הסמ"ע והט"ז בענין זה כבר נפתח בגדולים ומחלוקת הוא בראשונים ז"ל, דהרב בעל התרומות בשער מ"ז האריך בזה, והעלה דדין זה דלא ניתן ליכתב לא נאמר כי אם בההיא דפרדסא דמכר לו באונס ולא היה רצון המוכר למכור, אבל בדבר שרצון המוכר למכור אלא שנתבטל המקח מאיזה סיבה, כגון שהמקח היה אסמכתא או קטן פחות מבן עשרים שנה שמכר קרקע אביו, או מי שמכר דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל, או שמכר מה שעתיד לירש מאביו, אף דיכול המוכר לחזור מהמקח, המעות שנתן דין מלוה בשטר יש להם לטרוף ממשעבדי, והביא ראיה מההיא דמי שגזל שדה מחבירו ומכרה דהקרן טורף ממשעבדי כאשר כתבתי לעיל יעו"ש. ואולם ראיתי למרן הב"י בח"מ סימן רל"ה גבי דין דלמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן כ' שנה, שכתב משם הרשב"א בתשובה וז"ל, וכתב עוד שם אפילו מכר בנכסי אביו שאמרו לא עשה כלום, מ"מ חייב הוא להחזיר דמי המכר ואפילו ליתנהו להני זוזי חייב לשלם מנכסי אביו, וגובה הלוקח מנכסים ב"ח ולא מהמשועבדים, שכל שאין עיקר המקח מקח חזרו המעות כמלוה ע"פ, כדאסיקו במעשה דפרדסא עכ"ל, הרי מפורש יוצא מדברי הרשב"א דס"ל דאפי' במקח שמכר ברצונו בלי שום אונס כל שאין עיקר המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה ע"פ דלא כסברת בעל התרומות: והתימה על הסמ"ע והט"ז שלא ראו שהראשונים נחלקו בזה, ומי לנו גדול מהרשב"א דס"ל דלא כהסמ"ע. והיותר קשה על הסמ"ע דבסימן רל"ג סעיף ט"ו הביא מור"ם דברי הרשב"א דתשובה הנזכר, וכתב הסמ"ע שם ס"ק מ"ד וז"ל, וגובה מב"ח וסיים שם כמעשה דההוא פרדיסא עכ"ל, וטעמו דכיון דדעתו סומכת ע"ז דהחזיק בקרקע לא הוה כחוב בשטר לגבות ממשעבדי עכ"ל הסמ"ע, והדבר קשה דאיך לא הרגיש דסברת הרשב"א הוא היפך ממ"ש הוא עצמו בסימן ק"ן:
הן אמת דלפי הטעם שכתב בסברת הרשב"א דטעמו כיון דדעתו סומכת ע"ז שהחזיק בקרקע וכו' נראה דלא הבין בדברי הרשב"א דטעמו הוא משום דלא ניתן ליכתב שטר זה, והדבר קשה דבהדיא כתב הרשב"א כמעשה דההוא פרדיסא והסמ"ע הביא לשונו, ואם כן למה בקש הרב טעם אחר בהיות דעיקר הטעם הוא כההיא דפרדיסא דכל דלא ניתן ליכתב אין לו דין שטר, ואם איתא לטעם שכתב משום דדעתו סמכה על קרקע זה א"כ בההיא דפרדיסא אמאי לא אמרינן טעם זה דסמכה דעתיה על הקרקע, באופן דדברי הסמ"ע משוללי הבנה הן:
ואולם בעיקר הדין במאי דס"ל להסמ"ע בסימן ק"ן אפשר ליישב דלא תקשי ליה מסברת הרשב"א הנזכר, דודאי אפי' הרשב"א מודה לסברת הבעל התרומות דבמקח שמכר ברצונו בלי שום אונס אף דהמקח בטל חזרו המעות כמלוה בשטר, ואי מכר דבר שלב"ל או דבר שאין ברשותו או מה שעתיד לירש מאביו אף דיכול לבטל המקח מ"מ המעות דין מלוה בשטר יש להם כסברת הבעה"ת, וההיא דקטן שמכר פחות מבן כ' שאני, כיון דחז"ל תקנו דבקרקע שירש מאבותיו אין ממכרו ממכר שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתישבה דעתו בדרכי העולם, נמצא דלענין זה חשיב כקטן שאין בו דעת דאין ממכרו ממכר דמוכר שלא מדעתו הוא, וס"ל להרשב"א דכיון דלגבי קטן שמכר בשטר פשיטא דהמעות חזרו להיות כמלוה ע"פ דלא ניתן ליכתב, דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול וכמ"ש הרב בעל התרומות בשער הנזכר יעו"ש, א"כ ה"ה בגדול פחות מבן כ' בנכסי אביו חשיב כמלוה ע"פ, דבפחות מבן כ' נמי שייך לומר אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול, וכמו שמתבאר מתשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י שם בסי' רל"ה סמוך ונראה לתשובה הנז' יעו"ש, דבפחות מבן כ' כמוכר שלא מדעתו הוא כיון דאין דעתו שלם, אבל גדול המוכר מדעתו ומרצונו ונתבטל המקח מאיזה סיבה כמו מוכר דבר שלב"ל וכיוצא, וכן אם מכר לא' ואח"כ מכר לשני כרצונו כנדון הסמ"ע, מודה הרשב"א דלא שייך לומר לא ניתן ליכתב ודין מלוה בשטר יש לו דלא כסברת הט"ז ודו"ק: