מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות עב ס"ק ג
והנה בהני תרי לישני דפ' מרובה [ב"ק ע, א] בדין הרשאה איכא פלוגתא דרבוותא, דרובא דרבוותא ס"ל דללישנא בתרא דקי"ל כוותיה [שו"ע חו"מ סי' קכ"ג ס"א] סתם הרשאה תקנת חז"ל היא ושליח בעלמא שויה, ואף דאינו מקנה לשליח גוף הממון יכול לאשתעויי דינא בהדי נתבע, ומש"ה קי"ל כרב אשי דשליח שויה ואי תפס השליח מפקינן מיניה כיון דגוף הממון אינו קנוי לו, וכיון שכן כתבינן הרשאה אפילו במלוה ע"פ שאינו יכול להקנות כיון דאינה בעין, וכן במלוה בשטר אם לא הקנהו בכתיבה ומסירה כדין הקנאה ממש, דכיון דתקנת חז"ל הוא אף בדבר דאין הקנין חל עליו כתבינן הרשאה:
אבל דעת הר"ם בפ"ג מהל' שלוחין [ה"ז] ודעימיה דדין הרשאה אפילו ללישנא בתרא מדינא דגמרא אינו מן התקנה אלא מן הדין, דכיון דכותב לו זיל דון זכי ואפיק לנפשך מקני לשליח גוף הממון, אלא דאם תפס מפקינן מיניה דכיון דכתבינן ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שליח שויה ואינו קנין גמור באופן שיוכל לתפוס הממון לעצמו, אלא קנין דקונה בנכסים הוא כדי שיוכל לאשתעויי דינא בהדי נתבע כתובע את שלו. והנה כי כן מדינא דגמרא לא כתבינן הרשאה על המלוה בין מלוה ע"פ בין מלוה בשטר, כיון שאין לו דרך להקנותם כי אם במעמד ג' או מלוה בשטר בכתיבה ומסירה יעו"ש. ומתבאר מחלוקת זה באר היטב בתשובת הרשב"א חלק ב' סימן רכ"ד יעו"ש, דהרשב"א נמי קאי בשיטת הר"ם ומחזיק שם סברת הר"ם דע"כ הרשאה מדינא דגמרא הקנאה גמורה היא, דאל"כ בשבועת העדות אמאי חייבים בהשביעם הבא בהרשאה כיון שלא כפרו העדים לבעל הממון יעו"ש:
ואיכא למידק על סברת הר"מ מההיא דאמרינן בנדרים (דף מ"ח ע"ב), דאמרי פומבדיתאי דכל קני ע"מ להקנות לא קנה, ור"נ אמר קנה דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא, אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס ע"כ, ואם איתא לסברת הר"מ דקנין הרשאה קנין גמור הוא, א"כ מאי ק"ל לר"א מסודרא דמאן לימא לן וכו', הא מצינו אופן הקנאה זאת בהרשאה, דלר"א עצמו פשיטא ליה דאי תפיס השליח מפקינן מיניה ועכ"ז חשיב הקנאה לאשתעויי דינא בהדי נתבע וחשיב כבעל הממון ממש לכל דבר, ושבועת העדות חשיב הבא בהרשאה כמושבע מבעל הממון ממש, ונמצא דחשיב דקני ע"מ להקנות כדין הסודר לר"נ, ואפילו מספקא ליה לר"א גבי סודר דאפשר דאי תפיס לא מפקינן מיניה מ"מ הו"ל לסיועי לר"נ מדין הרשאה דמפשט פשיטא ליה דאי תפיס מפקינן מיניה:
והנה מדברי הר"מ בפ"ג מהלכות שלוחין נראה דסובר דמדינא אפילו מלוה בשטר ואפי' הקנהו לשליח בכתיבה ומסירה, אינו יכול לכתוב הרשאה כל שהוא בדרך הרשאה ולא בהקנאה גמורה, וכמו שמתבאר מבתוך דברי מרן הב"י בח"מ סי' קכ"ג, וכתב הרב כנה"ג שם בהגהת ב"י אות ה' דדעת מרן בדעת הר"מ דבמרשה שאינו מקנה ליה החוב לגמרי למורשה ול"מ למיתפס לנפשיה לא אהניא כתיבה ומסירה להגבותו יעו"ש. ואולם מתשובת הרשב"א בתשובות דח"ב סי' רכ"ד הנזכר במ"ש ליישב דעת הר"מ דלפי דעתו אין הפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא ולא נפקא מינייהו מידי, וכתב דנ"מ למלוה בשטר, דללישנא קמא לא כתבינן אפילו במלוה בשטר וללישנא בתרא כתבינן הרשאה במלוה בשטר כיון שמקנה השטר לשליח בכתיבה ומסירה יעו"ש. מפורש יוצא דאף לדעת הר"מ כיון דקי"ל כלישנא בתרא כתבינן הרשאה דלא כמ"ש מדברי מרן הב"י. וע"כ לדעת הרשב"א צריך לדחוק דברי הר"מ דמ"ש דאפי' החוב בשטר אינו יכול לכתוב הרשאה הוא דוקא במסירת השטר לבד, אבל אם הקנהו כדינו בכתיבה ומסירה כתבינן: ולע"ד יש להביא ראיה שהאמת כן כדברי הרשב"א, מההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (דף צ"ד ע"ב) הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתוב בה' בניסן וחד הוה כתיב ביה בניסן סתמא, אוקמיה ר"י לההוא דה' בניסן בנכסים, א"ל אידך ואנא אפסיד, א"ל את ידך על התחתונה אימא בר כ"ט בניסן את, א"ל ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך, א"ל יכלי למימר לך את בר חד בניסן את, מאי תקנתיה נכתבו הרשאה להדדי ע"כ. והאי עובדא פסקה הר"מ בפ"כ מהל' מלוה דין ה' ופירש הוא ז"ל דמיירי דהנהו תרי שטרי שטרי הלואה נינהו, וכן ה"ה בב' שטרי מכר כמ"ש רש"י דבב' שטרי מכר על שדה אחת מיירי יעו"ש. ואם איתא דלדעת הר"מ לא כתבינן הרשאה על מלוה בשטר אפילו בכתיבה ומסירה מדינא דגמרא, א"כ היכי אמרינן דמאי תקנתיה נכתבו הרשאה אהדדי. אך לפי סברת הרשב"א א"ש, דהכא תקנתיה למכתב הרשאה ע"י הקנאת השטר בכתיבה ומסירה דבכה"ג אפי' הר"מ מודה, ולפירושו בשני שטרי מכר מיירי זה שמכר לו בסוף ניסן שלא קנה השדה בא לגבות דמי המכר מבני חרי או ממשעבדי ע"י שטר מכר זה שבידו שכתוב ביה אחריות, ופשיטא דיכול הלוקח להקנות שטר זה לאחר לגבות דמי המכר בכתיבה ומסירה, ואם כן ה"ה דיכול להרשות לאחרים בדרך הרשאה ע"י כתיבה ומסירה:
וכבר ראיתי להרב מ"ל שם בפ"כ מהלכות מלוה [ה"ה] בדין זה שהרגיש מזה, דכיון שכתב הר"מ דאין כותבין הרשאה על מלוה בשטר היאך מוקי הך עובדא דהנהו תרי שטרי בשטרי הלואה, והיאך מתוקמא שיטת התלמוד דקאמר מאי תקנתיה ליכתבו הרשאה וכו', דהא לדידיה מדינא ל"מ למכתב שטר הרשאה על הלואה, ותירץ דאפשר לומר דהרשאה ל"ד אלא יקנהו לו בכתיבה ומסירה עכ"ל. ובאמת דזה הוא דוחק גדול בלישנא דש"ס לומר דהרשאה דקאמר היינו הקנאה, דהרשאה לחוד והקנאה לחוד, והיאך נקט הש"ס לישנא דהרשאה, ואם כוונת הרב לומר דהרשאה דקאמר הש"ס היינו ע"י הקנאה דכתיבה ומסירה, וס"ל להרב דדעת הר"מ הוא דווקא בלא כתיבה ומסירה, אבל בכתיבה ומסירה אפילו בדרך הרשאה מהני, הנה מלבד דלשון הרב אינו סובל זה דא"כ לישנא דהרשאה דוקא ואמאי הוצרך לומר דהרשאה ל"ד, יתר ע"כ דכל כי הא הו"ל לפרושי כיון דדעת מרן הב"י אינו כן:
ועוד יל"ע בדברי הרב דנראה מדבריו דלא הוקשה לו בדעת הר"מ אלא למאי דמוקי האי עובדא בשטרי הלואה, אבל אי הוה מוקי ליה בשטרי מכר אין כאן קושיא כלל, ולע"ד לא ידעתי אמאי לא הקשה כן בשטרי מכר נמי, כיון דעיקר הרשאה בהאי עובדא הוא לגבות דמי השדה שנתן הלוקח, דכיון דיצא השדה מתחת ידו נשארו המעות ביד המוכר כשאר חוב, וכיון דאין כותבין הרשאה על מלוה דעלמא אמאי יכתבו הרשאה על אופן מלוה כזאת כיון דלהוצאה ניתנה ואינם בעין, למ"ד דבמקח טעות יש לו רשות למוכר להוציאם, ואפילו למ"ד דאין לו רשות להוציאם דגזל הם בידו מ"מ אם כבר הוציאם ואינם בעין חשיב כשאר חוב דאין כותבין הרשאה עליה: