מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות עא
והנה במ"ש רבינו במסקנא וז"ל, ואסיקנא הלכתא בהדיא בפ' בית כור [ב"ב קז, א] כרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא יורשין הוו, וקי"ל כר"פ דמלוה ע"פ גובה מן היורשין הלכך נתחייבו הנכסים כר"י עכ"ל. יש להבין דהא רבינו הרמב"ן ס"ל בעלמא דקי"ל כמ"ד אין ברירה בדאורייתא, וכמו שמפורש בדבריו בחידושיו בר"פ כל הגט ובכמה דוכתין, וכבר ידוע דלמ"ד אין ברירה ע"כ דהאחין שחלקו לקוחות הם, וצ"ל דההיא דפרק בית כור דאיפסיקא הלכתא כרב דבטלה מחלוקת לאו משום דקי"ל דיורשין הוו, אלא משום דכולהו כרעא דאבוהון הם ועל כולם מוטל לפרוע חוב אביהם, ומסתמא ע"מ כן חלקו שאם יטרוף ב"ח חלקו של אחד שלא יפסיד לגמרי אלא יחזור על הב', וכמ"ש התוס' בס"פ השולח (דף מ"ח ע"א) ד"ה אי לאו דאמר וכו', וכ"כ שם הראשונים ז"ל, וכ"כ הרא"ש בפסקיו בפרק בית כור [סי' ב'] יעו"ש, דבהכי ניחא דאע"ג דקי"ל אין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הם, מ"מ הכא משום תנאי הוא כאמור, וא"כ הכא איך מביא רבינו הרמב"ן לומר דהלכה כר"י כיון דאיפסיקא הלכתא כרב דבטלה מחלוקת, כיון דאפילו למאי דאיפסיקא הלכתא התם אכתי לקוחות הם ושייך לומר מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות, ונמצא דאין לאחד מהם שום פסידא, וכיון דכולם שווים מאיזה טעם נאמר דחשיב כאילו התנו שאם יבא בעל חוב לטרוף מאחד שתתבטל החלוקה, כיון דאדרבה עפ"י תנאי זה יש להם פסידא שיגבה הבעל חוב את חובו, משא"כ אם החלוקה קיימת שאינו גובה, וא"כ איך תולה רבינו דהלכה כר"י הכא מטעם דאיפסיקא הלכתא כרב:
שוב ראיתי לרבינו הרמב"ן בחידושיו לבתרא בפרק בית כור, שבתחלת דבריו כתב דלא קשה מידי אמאי דפסקינן הלכתא כרב מהא דקי"ל אין ברירה, דלעולם אפילו לרב לקוחות הם אלא היינו טעמא דע"מ כן חלקו, ובסוף דבריו כתב, דיש שמשיבין בה משמעתין דבכורות דמשמע דלר"י יורשין גמורים הם שאם הם לקוחות איך גובה מהם, וכתב רבינו ע"ז וז"ל, ואינה קושיא דאפשר כיון דע"מ כן חלקו שאם יטרוף חלקו של אחד תבטל חלוקתם, נמצא שאינם לקוחות לגבי בעל חוב, שלא לקחו אלא אם לא יצא עליהם שטר חוב עכ"ל יעו"ש. ולע"ד צריך טעם למה בכה"ג דאין לשום אחד פסידא, דאדרבה אם תהיה החלוקה קיימת לא יטרוף הבעל חוב למה יהא דעתם להתנות גם על אופן זה שאם ימצא בע"ח תבטל חלוקתם:
ואפשר לומר דהיינו טעמא דמסתמא ניחא להו לפרוע חוב אביהם כדי שלא ישאר אביהם מחויב לאחר, ומשום הכי דעתם להתנות כן, דאפילו אם יצא עליהם חוב דמלוה ע"פ דבהכי לא יגבה מהם, דתבטל חלוקתם, דלא ניחא להו שהם ירשו מאביהם ושיפסיד הבעל חוב ממונו. ועיין במ"ש רש"ל בשורש ברירה [ב"ק פ"ה סי' ל"ב (דף מ"ה ע"ד)] דכתב בפשיטות דלא שייך לומר תנאי בזה בדבר שלא יפסידו הם, וכתב כן מפני שלא ראה דברי רבינו הרמב"ן, דכפי דבריו אין כאן קושיא. ועפי"ז מתישב דברי הר"מ שתמה רש"ל עליו ודו"ק [שם (דף מ"ה ע"ג)], דמאי דפסק הר"מ בהל' בכורים כר' יהודה, היינו משום דס"ל שאין דין האחים שחלקו ובא בע"ח וטרף תלוי בדין ברירה, אלא דטעמא דמלתא הוא דמר סבר ע"מ כן חלקו ומר סבר לא חלקו אלא ע"מ כן וכמ"ש רבינו הרמב"ן בחידושיו כנזכר. וכן נראה דאזיל בשיטה זאת בהלכותיו הכא: אלא דקשה לע"ד לשיטה זאת דאין דין זה תלוי בדין ברירה, דא"כ אמאי הוצרך רבא לאוקומא דכ"ע ס"ל כר"א ופליגי בחמש סלעים ולא חצי חמש, דלמא פליגי כפשוטו דאפילו בדאיכא הרבה נכסים, דר"מ ס"ל לקוחות הוו דבכה"ג לא אמרינן דעל מנת כן חלקו ולא גבי מידי, ור"י סבר יורשים הוו דס"ל דע"מ כן חלקו שאם יטרוף בע"ח דתבטל החלוקה, ופליגי בפלוגתא דרב ושמואל דפרק בית כור, ואמאי הוצרך רבא לדחוקי נפשיה לאוקומא בדליכא אלא ה' סלעים דהוי דוחק גדול, ובפרט מאחר דהמסקנא דהתם בפרק בית כור דהלכתא כרב ולא כרב אסי דמספקא ליה, ובשלמא אי דין זה תלוי בדין ברירה כפשט הענין, אתי שפיר כמ"ש רש"ל שם בשורש ברירה דף מ"ו ע"ד, דישב קושיא זאת עפ"י דברי התוספות [בכורות מח, א ד"ה דכולי, ולקמן נב, ב ד"ה אמר], דחלקו לומר דשאני ברירה שאחים שחלקו שאינו מתנה ומברר דבריו ור"מ בכה"ג מספק"ל, דמש"ה דחק רבא לאוקמא בהכי, דעכ"פ אפילו הכא דאינו מתנה ומברר דבריו מספק"ל לר"מ, דלא גרע כ"כ לומר דס"ל בבירור דלא אמרינן ברירה כלל, אלא אמרינן דמספקא לן יעו"ש, אבל לדעת רבינו צריך טעם, למה הוצרך רבא לדחוקי כ"כ: וי"ל דניחא ליה לרבא לס"ד לאוקמא בהכי, דאי הוה אמר בפשיטות דפליגי ר"מ ור"י בפלוגתא דרב ושמואל, הוה קשיא לן בפלוגתא דרב ושמואל לימא כתנאי, כדרך מאי דפריך הש"ס בכל דוכתא, דדחיקא להו מלתא שיאמר האמורא דבר סתום כאילו לא איפלגו ביה תנאי, דאם באו לפסוק הלכה כפלוני לימא בהדיא הלכה כפלוני, ולעולם משני ע"ז באופן דכל א' אומר אנא דאמרי אפי' כפלוני התנא, וע"כ המציא רבא מציאות זה, דיש מציאות דפליגי אי אמרי' ה' סלעים ואפי' חצי חמש או לא, דבהכי לא אתי פלוגתא דרב ושמואל כתנאי ממש, דרב ושמואל באו לחדש דעיקר פלוגתא דר"מ ור"י הוא בזה, דמ"ס ע"מ כן חלקו ומ"ס דלא ע"מ כן חלקו, ולעולם דל"פ אי חמש ואפי' חצי חמש או לא, ורב ס"ל כר"י ושמואל ס"ל כר"מ, וכיון דהם חדשו דפלוגתא דר"מ ור"י הוא בהכי לא הוצרכו כל אחד לומר הלכה כר"מ או כר"י, דכל דמחלוקת התנאים אינו מפורש בפי' דפליגי בהכי דיש פנים לפרש דהמחלוקת תלוי לענין אחר, אינו תמיהא אם לא יאמרו בפי' הלכה כפלוני, דאם לא היה סברתם היינו אומרים דבין ר"מ ובין ר"י מספקא להו דין זה אי אמרינן ע"מ כן חלקו ופליגי באי אמרינן חמש ואפילו חצי חמש, זה היה דעתו של רבא בס"ד ליישב באופן זה כי היכי דלא תיקשי להו לרב ושמואל, ואחר המסקנא דא"א לומר דפליגי בהכי דלכ"ע חמש ולא חצי חמש, אה"נ דפלוגתא דר"מ ור"י הוא בפלוגתא דרב ושמואל, ומאי דקאמר במסקנא דפליגי בדרב אסי לאו דווקא, וכמ"ש רש"ל שם יעו"ש, ועכ"פ אפילו אחר המסקנא דהאמת הוא דלכ"ע הכי הוי דחמש ולא חצי חמש, מכל מקום לק"מ לרב ושמואל לימא כתנאי, כיון דעכ"פ איכא למטעי במתני' בפי' אחר דכ"ע מספקא להו אי אמרינן ע"מ כן חלקו ופליגי בה' ואפילו חצי חמש, והם חידשו דאינו כן דלא מספקא לן לר"מ ור"י.:
מתני' [מח, ב] שתי שנים של ב' אנשים וכו' מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם ה"ס וכו':