אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות ע

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ע

אות סט ס"ק ג

והנה בעיקר שינוייא דרבא [מח, א] דמוקי לה במת האב לאחר שלשים יום וליכא אלא ה' סלעים ודכולי עלמא ס"ל דרב אסי דפלגא יורשין ופלגא לקוחות, ואם כן בפלגא דלקוחות לא מצי גבי המלוה על כרחך אינו גובה מלקוחות. יש לעמוד דבח"מ סי' ק"ז [ס"ד] מתבאר דאיכא כמה מרבוותא דס"ל דיתומים שמכרו קרקע אביהם המשועבד לב"ח לגוי שא"א לגבות ממנו, או שהיה החוב מלוה ע"פ דגובה מן היורשין ולא מן הלקוחות אפילו אם מכרו לישראל, חייבים היורשים לפרוע לב"ח מהדמים, דאע"ג דאלו הדמים לא נשתעבדו לו, מ"מ מטעם מזיק שעבודו של חבירו מדינא דגרמי חייבים. ועיין למהרח"ש בח' א"ה סי' נ' שכתב דרובא דרבוותא ס"ל הכי, דלא כסברת הרא"ש דס"ל דאינם חייבים, וא"כ הכא דמלוה על פה חשבינן לה ושורת הדין דקודם חלוקה הכהן היה יכול לגבות מהיורשים דמלוה על פה גובה מן היורשים, והיורשים שחלקו הירושה וגרמו בחלוקה זאת שנחשבים כלקוחות וגרמו נזק לכהן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות, חייבים להשלים לכהן ה' סלעים מדינא דגרמי דהזיקו שעבודו של הכהן, וכל אחד ואחד צריך שיתן לכהן מחצה דלקוחות אשר בידו דבהכי הוו ה' סלעים שלימים:

וי"ל דהא אמרינן בפרק הזרוע (דף ק"ל ע"ב) אר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין יעו"ש וכתב הר"ן שם וז"ל, ותמיהני א"כ מאי איריא מזיק אפילו אי איתנהו בעינייהו נמי אין לו תובעין, ומשמע לי דה"ק דכיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא נהי דכי איתנהו בעינייהו מחייב משום מצוה, כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הלכך פטור עכ"ל, וא"כ הכא כיון דממון שאין לו תובעין הוא דיכולין לדחות לכל כהן וכהן, כל שלא חלקו דחשיב כאיתנהו בעינייהו חייבים, אבל משחלקו חשיב כדין מזיק מתנות כהונה דפטור מטעם דממון שאין לו תובעין הוא:

הן אמת דלפי"ז צריך להבין אמאי כשלא חלקו חייבין מטעם ירושה הא ממון שאין לו תובעין הוא, דמ"ש הר"ן ז"ל דכי איתנהו בעינייהו חייבים משום מצוה, היינו דוקא לבעל המתנות דעליה רמי רחמנא מצוה ליתנן, וכ"כ הכא לענין בכור דהוא עצמו דנתחייב ליתן פדיון חייב ליתן משום קיום מצוה ולא מצי דחי לכהנים, אבל יורשים שלא חל עליהם המצוה דכל או"א אינו יודע אם הוא בכור, וכיון דאינו יודע כל או"א דוחה לכהן לאמר שחבירו הוא הבכור ומש"ה פטורים הם עצמם לפדות מממונם, ואינם חייבים כי אם מממון שירשו מאביהם, וכיון שהם עצמם לא רמי עלייהו חיובא דמצוה, אמאי לא פטרינן להו מטעם ממון שאין לו תובעין אפי' קודם שחלקו. דמ"ש מההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כ"ט ע"ב) דכהן בפדיון הבן אי ליכא בני חרי טורף ממשעבדי, והקשו הראשונים ע"ז דהיכי מצי טריף ממשעבדי הא ממון שאין לו תובעים הוא, ותירצו דמיירי במכירי כהונה כמ"ש הריטב"א בחי', ובחי' קדושין אשר לא נודע למי מקדושים הוא יעו"ש, דאם לגבי לוקח אמרינן הכי דאינו יכול לטרוף מטעם זה כיון דהלוקח אין המצוה מוטלת עליו, ה"ה י"ל גבי יורשין כיון דאין המצוה מוטלת עליהם:

ועכצ"ל דהכא נמי הא דקודם שחלקו גובה הכהן מממון אביהם מיירי במכירי כהונה דהיה רגיל אביהם ליתן פדיון ושאר מתנות כהונה לכהן זה, וכיון שכן משעה שחל חיוב הפדיון על אביו חשיב כמוחזק ביד כהן זה ולא חשיב ממון שאין לו תובעין. וא"כ אי מיירי בהכי אפילו חלקו נמי חייבים מדינא דגרמי דבחלוקותם הזיקו שעבודו של כהן זה שכבר זכה בו בחיי אביו וחשיב כמוחזק בידו, דהא י"ל דהא דאמרינן המזיק מתנות כהונה פטור מטעם דאין לו תובעין היינו בדליכא מכירי כהונה, אבל במכירי כהונה דחשיב כמוחזק, דהא אמרינן בפרק יש נוחלין (דף קכ"ג ע"ב) עלה דאמרינן הבכור נוטל פי שנים בזרוע בלחיים ובקיבה, ופריך דאי לא אתו ליד אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי, ומשני במכירי כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין יעו"ש, הרי דמכירי כהונה חשיב כמוחזק גמור, א"כ כיון דאחר שחיטה חשיב כאילו זכה הכהן, ודאי דאם הזיק אותם בעל המתנות חייב לשלם, והכא נמי לענין בכור חייבים לשלם: ואולם ראיתי להתוס' שם בפרק יש נוחלין בד"ה הכא במכירי כהונה, דמתבאר מדבריהם דהא דמכירי כהונה חשיב כמוחזק היינו כל זמן שלא חזר בו בעל המתנות ומסתמא אמרינן דלא חזר בו, אבל אם חזר בו בפירוש אין לו זכיה לכהן כלל, וא"כ במזיק או אוכל מתנות כהונה אין לך חזרה גדולה מזו ואפילו במכירי כהונה פטור, וה"ה הכא גבי בכור דאף דהאב בחייו דעתו היה ליתן לכהן זה ולא חזר בו, מ"מ כיון דקמו נכסי קמי יתמי יכולין היורשים לומר שאינם רוצים ליתן לכהן זה, כיון דדין מכירי כהונה לא חשיב זכיה גמורה. אלא דכפי"ז ק"ק אמאי קודם חלוקה אינם יכולים לדחותו מטעם ממון שאין לו תובעין כיון דלא רמי עלייהו חיובא דמצוה: ואפשר לומר דאעיקרא דמילתא אין לדמות הא דכתבו הראשונים לענין כהן הבא לטרוף ממשעבדי דשייך למימר דממון שאין לו תובעין הוא, דהתם שאני דהלוקח אין לו שייכות במצות פדיון בנו של זה, משא"כ הכא דעיקר חיוב פדיון שנתחייב האב הוא עכ"פ על אחד מהבנים היורשים שהכהן בא לגבות מהם, דאף דאין להם חיוב ממון מצד עצמם כיון דאין ידוע מי הוא הבכור, מ"מ היינו לענין ממונא מטעם דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל לענין חיוב המצוה אי לאו דהוי ענין ממון היו חייבים, דהא אמרינן התם בפרק הזרוע [קל, ב] עלה דאמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה פטור, דפריך הש"ס [שם קלא, א] ת"ש הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר, ומשני שאני התם דקא משתרשי ליה, הרי דכיון דמשתרשי ליה דהיה צריך לפרוע חובו ממעותיו הרי הוא חייב, ולא אמרינן דליפטר מטעם ממון שאין לו תובעין, וא"כ הכא נמי גבי בכור שחלקו האחים וחשיבי כלקוחות הרי כל אחד כנגד מה שמכר לאחיו לקח הוא נמי כנגדו מאחיו ומשתרש ליה:

ואף דכתב רש"י ז"ל שם וז"ל, שאני התם וכו' התם לאו בהוצאה בדיינין תנן בה אלא חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות, וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה כלומר משתכר הוא בה שהרי היה צריך לפרוע מעות עכ"ל, דמוכח מדברי רש"י דלאו משום דינא הוא אלא משום חיובא דמצוה, מ"מ הכא אם אנו אומרים דקודם חלוקה חייבים ואינם יכולים לדחות מטעם ממון שאין לו תובעין משום דשייכי הם בעיקר המצוה כאמור, א"כ אחר החילוק נמי יהיו חייבים מדינא דגרמי דגרמו לו נזק ולא יהיו פטורים מטעם ממון שאין לו תובעין ודו"ק:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה