מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות סט ס"ק ב
וצריך להבין בסברת הר"מ [הנ"ל] דאפי' בתוך ל' יום אמרי' דנתחייבו הנכסים לפי סברת מרן הכ"מ דפסק כלישנא קמא, שהרי אף דלסברת המקשה בלישנא קמא דלא פריך נמי לר"י מוכח דס"ל דאפילו מת בתוך ל' יום שייך לומר נתחייבו הנכסים, מ"מ למאי דמסיק רבא ומוקי לה למתני' במת לאחר ל' נראה איפכא, דאם איתא דאפילו מת בתוך שלשים יום שייך לומר דנתחייבו הנכסים, אמאי הוצרך רבא לפי מאי דמוקי פלוגתייהו דר"מ ור"י לאוקומא בדמת אחר ל' יום, כיון דבמת בתוך שלשים יום שייך לאוקמא פלוגתייהו נמי, ע"ד שפירש רבא פלוגתייהו במת לאחר ל' יום, ומדקאמר רבא דמת לאחר ל' יום ש"מ דדוקא לאחר ל' יום שייך לומר נתחייבו הנכסים, אבל אם מת בתוך ל' יום לא שייך לומר שנתחייבו הנכסים בחיי האב, וכיון דרבא אחר האמת הכי ס"ל אפי' ללישנא קמא, איך פסק הר"מ כדמשמע בס"ד דמקשן. ועוד צריך להבין דמאיזה טעם נוכל לומר במת בתוך שלשים יום דנתחייבו הנכסים מכח חיוב האב, כיון דבחייו אכתי לא מטא זמן חיוביה, דהפודה את בנו בתוך ל' אין בנו פדוי: ואפשר לומר דהר"מ ס"ל כסברת רש"י ז"ל דס"ל דעיקר מאי דקאמר רחמנא ופדויו מבן חדש תפדה הוא משום דבתוך ל' ספק נפל הוא, וכמו שמתבאר מדברי רש"י במתני' דלקמן [מח, ב] במתני' דשתי נשים שלא ביכרו וכו' בד"ה אם לכהן אחד נתן יעו"ש, וכ"כ עוד גבי מתני' דלקמן [מט, א] מת הבן בתוך ל' יום וכו' בד"ה יחזיר וכו', והתוספות כתבו שם בד"ה מת בנו בתוך שלשים יום וכו' וז"ל, פי' בקונטרס משום דנפל הוא, ובחנם פי' כן דאפילו דקים לן ביה דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רחמנא עכ"ל, אלמא לדעת רש"י לא קפיד רחמנא בבן חדש כי אם משום ספק נפל, אלא דס"ל לרש"י דאפילו ידעינן דכלו לו חדשיו לא מהני עד ל' יום, דגזירת הכתוב בבירור זה שלא היה נפל לא יועיל שום בירור אחר כי אם עד שיתברר מכח שחי ל' יום, וכמ"ש בס"ד באורך יותר בסוגייא דלקמן [אות ע"ו או"ק ד'] בפלוגתא דרב ושמואל בפודה את בנו בתוך שלשים יום, דבאמר לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות לרב בנו פדוי ולשמואל אין בנו פדוי יעו"ש:
וכיוצא לזה מתבאר מדברי רש"י בפ"ק דב"ק (דף י"א ע"ב) גבי בכור שנטרף בתוך שלשים יום יעו"ש, והתוס' שם בד"ה בכור וכו' הקשו על סברת רש"י מהא דאמרי' לשמואל דהפודה את בנו בתוך שלשים יום דאם נתאכלו המעות אין בנו פדוי, ואמאי הא איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא, אלא ודאי גזירת הכתוב הוא דאפי' קים לן שכלו לו חדשיו צריך ל' יום עכ"ל. ונראה דהתוס' שם הוקשה להם זה משום דס"ל דהלכתא כשמואל בההיא דהתם, דהם גורסין כגירסתינו דאמרי' ואף דקי"ל בעלמא דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כשמואל, אבל לרש"י י"ל דס"ל כסברת הר"מ בפי"א מהלכות בכורים [הי"ח] דפסק כרב, מטעם דהלכתא כרב באיסורי דל"ג בגמ' כגי', וכן הוא דעת רבינו הרמב"ן לקמן וכן דעת הרא"ש וכמו שיבוא לפנינו שם באורך:
וכיון שכן י"ל דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל התם תלוי בזה, דרב ס"ל דטעמיה דקרא דופדויו מבן חדש הוא משום חשש נפל, וכיון דהגיע לל' יום הרי איגלאי מלתא למפרע שלא היה נפל בשעת הפדיון ובנו פדוי למפרע אף דעכשיו נתאכלו המעות, אבל שמואל ס"ל דגזרת הכתוב הוא ולאו מטעם חשש נפל הוא כסברת התוס', דהא אפילו ידוע דכלו חדשיו מבן חדש כתיב, וכיון דקי"ל כרב דהכי ס"ל לרש"י דהכי קי"ל כסברת הר"מ, שפיר כתב בכל המקומות הנזכר דמשום חשש נפל הוא כסברת רב דהלכתא כוותיה. וכ"כ צ"ל לדעת הר"מ דפסק כרב דס"ל כסברת רש"י דמשום חשש נפל הוא, וה"ט דאפילו בנתאכלו המעות בנו פדוי משום דכיון דאיגלאי מלתא למפרע דלאו נפל הוא חל הפדיון משעה ראשונה. וא"כ ה"ה הכא במת האב בתוך ל' יום אף דבתוך ל' יום לא מטא זמן חיוביה, מ"מ כיון דחי עד ל' יום הרי איגלאי מילתא למפרע שלא היה נפל ולמפרע חל החיוב על האב ועל נכסיו בחייו:
דאין לומר דלא מצינו שיחול השעבוד על נכסיו על דבר שאין החיוב מבורר בחיי האב דאכתי תלוי ועומד עד שיתברר שיהא חי הבן ל' יום, דהא מצינו כיוצא לזה בהדיא דאמרי' בירושלמי [כתובות] בפרק מי שהיה נשוי הלכה א', קדש את רחל ולא כנסה ואח"כ קדש את לאה וכנסה ואח"כ כנס את רחל, דקס"ד התם לומר דע"ד דרבנן רחל קודמת וע"ד דראב"ע לאה קודמת, ודחי הש"ס אימור אף ר"א מודה מאחר שחזר וכנס רחל רחל קודמת יעו"ש, הרי מפורש דאע"ג דלר"א אינו מתחייב בכתובה לרחל ע"י הקדושין בלבד כ"א עד שיכניסנה, ונמצא דמשעה שקדשה החיוב תלוי ועומד עד שיתברר שכנסה לבסוף, עכ"ז כל שכנסה לבסוף אף שכנסה אחר נשואי לאה שעבוד רחל קודמת, דכיון דאיגלאי מילתא למפרע שכנסה הרי למפרע חל החיוב על גופו ועל נכסיו משעת קדושין ורחל קודמת, וה"ה הכא דאף דבחיי האב מתלא תלי החיוב מכל מקום כל דנתברר לבסוף שלא היה נפל הרי למפרע חל החיוב על אביו ועל נכסיו משעה שנולד הבן, ושפיר י"ל נתחייבו הנכסים:
והא דרבא בשמעתין הוצרך לאוקומי מתני' דמיירי במת האב אחר ל' יום ולא ניחא ליה לאוקמא דמיירי אפי' במת בתוך שלשים יום, דאפשר דרבא ס"ל כסברת שמואל דס"ל דקרא מבן חדש גזירת הכתוב ואין הטעם משום ספק נפל, דלדידיה ודאי דא"א לאוקומי מתני' במת האב בתוך ל' יום כיון דא"א לומר דחל החיוב עליו למפרע בחיי האב, וליכא למימר נתחייבו הנכסים. ולסברת המקשן דלא הקשה כי אם לר"מ ולא אליבא דר"י אי מיירי בתוך ל' יום, נראה דס"ל כסברת רב דטעמיה דקרא משום ספק נפל (כסברת רב), וכיון דהר"מ פסק כרב מש"ה פסק דלר"י אמרי' דנתחייבו הנכסים מכח האב כיון דחל החיוב למפרע משעה ראשונה בחיי האב:
ועפ"י זה ימצא טוב טעם למה שכתב מרן דפסק הר"מ כלישנא קמא, כיון דבעלמא קי"ל דהלכה כלישנא בתרא, ומאי שנא הכא דפסק כלישנא קמא, דלפי האמור אתי שפיר כיון דללישנא בתרא צ"ל דס"ל כסברת שמואל דלאו משום חשש נפל הוא, ומש"ה במת האב בתוך ל' יום לא שייך לומר נתחייבו הנכסים בחיי האב, קי"ל כלישנא קמא דאתיא כסברת רב וקי"ל כוותיה לגביה דשמואל דקי"ל הלכתא כרב באיסורי: ועפ"י סברת הר"מ יש להמתיק קצת מאי דאיכפל תנא במתני' דלקמן [מח, ב] פלוגתא דר"מ ור"י פעם שני, גבי מי שהיה נשוי שתי נשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדו שני זכרים דנותן ה' סלעים לכהן וכו', מת האב והבנים קיימין ר"מ אומר וכו' ור"י אומר נתחייבו הנכסים, והתוספות כתבו שם ד"ה אם נתנו וכו' וז"ל, צריך שום צריכותא אמאי קתני בתרווייהו פלוגתא דר"מ ור"י עכ"ל, ועפ"י סברת הר"מ י"ל דה"ט דרבינו הקדוש קתני פלוגתא דר"מ ור"י ב' פעמים, כדי שילמוד מיתורא דמתני' דדין זה דר"י דנתחייבו הנכסים הוא אפי' במת האב בתוך שלשים יום, דמתני' קמייתא מיירי במת האב לאחר ל' יום, ומתני' דב' נשים אתא לאשמועינן דאפי' במת האב בתוך ל' יום קאמר ר"י נתחייבו הנכסים, והיינו דהוצרך רבא לאוקומא מתני' קמייתא במת לאחר ל' יום כיון דדין זה דאפי' מת בתוך ל' יום אמרי' הכי, אנו למדים מיתורא דמתני' בתרא:
ועוד אפשר לומר דהוצרך תנא למיתני פלוגתא דר"מ ור"י נמי גבי מי שהיה נשוי ב' נשים, לאשמועינן דר' יהודה דאמר נתחייבו הנכסים הוא במציאות דהבנים הם משתי נשים, ונפקא מינה דאפי' יש בנכסי אביהם דינר יותר מסכום ב' כתובות, אמנם דשורת הדין הוא דזה נוטל כתובת אמו וזה נוטל כתובת אמו כדין כתובת בנין דכרין [כתובות צא, א], לר' יהודה חייבים בה' סלעים, דבכהאי גוונא דהבנים נוטלין כתובת אמם הוה אמינא דאפי' ר' יהודה מודה דפטורים מחמשה סלעים, כיון דלפי מאי דמסיק רבא עיקר פלוגתא דר"מ ור' יהודה, דלר"מ אחר שחלקו הוי דינם כלקוחות דאחים שחלקו לקוחות הם ומלוה על פה אינו גובה מלקוחות, ור"י ס"ל דאפילו אחר שחלקו יורשים הוו ומלוה על פה גובה מן היורשין, וא"כ י"ל דהיינו דוקא היכא דחלקו בתורת ירושה, אבל בחלקו בתורת כתובת אמם כיון שכל אחד ואחד לא ירשו מאביהם אלא גבו חוב כתובת אמם, הוה אמינא דהם קודמין בחוב כתובת אמם לחוב פדיון הבכור כיון דכתובת אמם נתחייב קודם לידת הבכור, דהוה אמינא דיסבון תנן, וקמ"ל מתני' דאפי' בכה"ג חוב ה' סלעים קודם, דהאמת הוא דירתון תנן, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קל"א ע"א) דע"כ ירתון תנן, דאי יסבון תנן א"כ אמאי לא טרפא ממשעבדי כדין כל חוב מוקדם, אלא ע"כ ירתון תנן, ולשון ירושה אינו אלא לאחר מיתה ומש"ה לא טרפא ממשעבדי דלא חלה אלא לאחר מיתה, וא"כ חוב ה' סלעים קודם שחל החיוב בחיי אביהם:
ואין לומר דהכא מיירי אפי' אחר שחלקו לר"י, א"כ הרי קדם וגבה כל א' בחלקו, ואע"ג דקי"ל בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, מ"מ היינו בבע"ח בשטר שהוא מוקדם דמוציא מיד המאוחר, אבל מלוה על פה מוקדמת אינו מוציא מיד המאוחר שקדם וגבה, וכמ"ש הר"ן בפרק מי שהיה נשוי והביאו מור"ם בח"מ סי' ק"ד [ס"א] יעו"ש, והכא דאמרי' דחוב ה' סלעים דין מלוה על פה יש לו אמאי מוציאין מידם, דהא ליתא דכיון דירתון תנן והוי אליבא דר"י, ע"כ דס"ל דאם אמר על מי ראוי ליורשו בלשון ירושה מהני, וכדאמרינן התם בפרק יש נוחלין בסוגיא הנזכר, א"כ חשיב כירושה ממש ומלוה על פה גובה ממנה, וכמו שמתבאר בפרק יש נוחלין (דף קל"ג ע"א) עלה דאמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, אמרי' דנ"מ שאם נוטלן משום ירושה אלמנתו ניזונית מנכסיו, ואם לאו אין אלמנתו ניזונית מנכסיו, ודחי רבא מגרע גרע השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש:
הרי דלפי מסקנת רבא בין נוטלין משום ירושה ובין נוטלין משום מתנה כיון דהוי מדרבנן אלמנתו ניזונית, וכן פסקו הפוסקים [שו"ע חו"מ סי' רנ"ב ס"א], וכתבו הרי"ף והרא"ש דה"ה מלוה על פה גובה ממנו כמזונות אלמנה יעו"ש, וא"כ בענין כתובת בנין דכרין דאינו אלא מדרבנן, ולאחר מיתה פשיטא דמלוה על פה גובה ממנה אפילו אחר שחלקו, דכירושה גמורה חשיב לענין זה, ולאשמועינן דבר זה כפל התנא לרבא פלוגתא דר"מ ור"י גבי מי שהיה נשוי ב' נשים, ואף דלא פי' התנא לומר דהדין כן אפי' בדחלקו ונטלו כל א' כתובת אמו, מ"מ כיון דסתם לן תנא משמע דבכל גוונא חייבים בה' סלעים ואפי' כשנטלו כתובת אמם ולא נטלו משום ירושה כלל, וסתמו כפירושו, דאפי' בכה"ג דנטלו כתובת אמם חייבים מדלא פי' התנא איפכא, ובפרט דמיתורא דשמעתין שמעינן לה: