אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות סח ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות סח ס"ק ב

אות סח ס"ק א

והנה ראיתי לרש"י בשמעתין [מז, ב] בד"ה מסייע ליה לר' ינאי דאמר הוכרו ולבסוף נתערבו, כגון ב' נשים של ב' אנשים שהוכרו וולדותיהן ואח"כ נתערבו, ועכשיו כשהם באים לירש דוחים אותם אחיהם דלכל אחד אמרי לאו אחינו את, כותבין הרשאה זה לזה האחד לחבירו על חלקו בנכסי אביו, ובעל ההרשאה בא אצל יורשי ב' האבות ואומר לכל אחד אם אחיכם אני תנו לי ואם זה אחיכם תנו לי חלקו וכן לבני הב', אבל לא הוכרו מעולם אין כותבין דלא היתה להם זכיה מעולם בנכסים, ומתני' נמי בדלא הוכרו מעולם דמעולם לא נודע איזה בכור ולא זכה אחד מהם בחזקת בכורה עכ"ל. ובגי' הרב בצלאל כ"י גריס בדברי רש"י אחר דיבור וכן לבני הב' וז"ל, דהיינו ודאי הרשאה מעלייתא עבדי שהיתה לו זכיה בנכסי אביו קודם שנתערבו אבל לא הוכרו וכו':

ולעד"נ דהמדקדק בכל דברי רש"י בהא דרבי ינאי יראה דרש"י ס"ל דהא דר' ינאי דבלא הוכרו מתחילה דאין כותבים הרשאה אפילו בבנים פשוטים שנתערבו מתחלה מיירי, מדלא הזכיר רש"י כלל בתוך פירושו שפירש דמיירי כגון ב' נשים של שני אנשים דהולדות אלו היו בכורות לאביהם לענין נחלה, כי לא יש מזה רמז בדבריו. ועוד דכיון דדין זה דבכור ספק ילפינן לה מקרא דוהיה הבן הבכור וכו' דכל שלא הוכרו מתחלה אינו נוטל פי שנים אפי' בהרשאה, למה הוצרך רש"י ליתן טעם אחר מדעתו וסברתו, דכיון דהוכרו מתחלה והיה להם זכייה בנכסים קודם שנתערבו כותבין הרשאה, אבל אם לא הוכרו מעולם אין כותבין דלא היתה להם זכייה בנכסים מעולם, תיפוק ליה דגזירת הכתוב היא, וקי"ל דלא דרשינן טעמיה דקרא, דא"כ הוא דטעמיה דקרא הוא מפני שלא היה להם זכייה בנכסים, א"כ לאו דוקא בחלק בכורה דאפי' בחלק פשוט, או דאינו בכור אלא דבאים לידון על הירושה בלבד כפשוט אינם יכולים לכתוב הרשאה כיון דמעולם לא היה להם זכייה בנכסים, דכפי טעם זה מ"ש פשוט מבכור: ואף דזה אינו כ"כ הכרח דאפשר דהוצרך רש"י ליתן טעם דיש לחלק בין הוכרו מתחלה ללא הוכרו מתחלה, דכיון דיש טעם לחלק, מש"ה אמרינן דקרא דוהיה הבן הבכור וכו' דממעט ספק, אינו ממעט כי אם דוקא בספק המסתבר בשלא הוכרו מתחלה דלא היה להם זכייה כלל, אבל בהוכרו מתחלה דלא מסתבר אינו ממעט קרא. מ"מ אי ס"ל לרש"י דר' ינאי בבכור דוקא מיירי כל כי האי היה לו לפרש דבבכור מיירי, ולא לפרש הענין בסתם כאילו דין זה מיירי אפי' בבנים פשוטים דכל שלא הוכרו אינם יכולין לכתוב הרשאה על חלקו. ואדרבה פשט דברי רש"י שכתב כותבין הרשאה זה לזה על חלקו בנכסי אביו, נראה דעל חלק פשוט בנכסי אביו קאמר, דאי לאו הכי הול"ל על חלק פי שנים בנכסי אביו ולפרש בעיקר המציאות דהולדות האלו היו בכורות לאביהם ולא לסתום דבריו לגמרי:

ולכן נראה דדעת רש"י דאפי' בולדות פשוטים כל דלא הוכרו מתחלה מטעם זה דלא היה להם זכייה בנכסים מעולם אינם יכולים לכתוב הרשאה זה לזה, והכי ס"ל לר' ינאי מסברא. ומאי דאמר ביש נוחלין [ב"ב קכז, א] אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי לאפוקי מדדרש רבא וכו', הכוונה לאפוקי מדרשא בתרא דדריש רבא כר' ינאי גבי בנים פשוטים שנתערבו דאם הוכרו מתחלה כותבין הרשאה ואם לא הוכרו אין כותבין, לאפוקי סברא זאת אתא קרא דוהיה הבן הבכור למעוטי ספק, דלענין חלק הבכורה אפי' בהוכרו מתחלה אין כותבין הרשאה כיון דעכשיו נתערבו ולא הוי בכור ודאי: ומאי דסיים רש"י בדבריו בשמעתין וז"ל, ומתני' נמי בדלא הוכרו מעולם דמעולם לא נודע איזה בכור ולא זכה אחד מהם בחלק בכורה וכו', דמשמע דאפי' בבכור דווקא בשלא הוכרו מתחלה אין כותבין, היינו לפי שמעתין שלא הביאו כי אם הא דר"י, דנראה דמסברת ר' ינאי גבי בנים פשוטים אנו לומדים לבכור, דהכא בשמעתין ע"כ צ"ל דלא שמיע ליה דרשה דקרא דוהיה הבן הבכור דדרשינן בכור ודאי ולא ספק, דלפי דרשה זאת פשיטא דאין לחלק כלל דקרא סתמא קא ממעט ואפי' בהוכרו מתחלה במשמע, כיון דלא הביא הש"ס הכא כי אם הא דר"י ולא הביאו ברייתא דדריש והיה הבן הבכור ודאי ולא ספק, וכיון דמרבי ינאי אנו לומדים, א"כ בבכור נמי דווקא בדלא הוכרו כדין פשוט:

הן אמת דאם כנים אנחנו דהכי הוי סברת רש"י דסברת ר"י הוא אפילו בפשוטים, אבל לפי מאי דדרשינן בפרק יש נוחלין מקרא דוהיה הבן הבכור למעוטי ספק אפילו בהוכרו מתחלה ממעטינן מקרא, דמאי דאמרינן התם לאפוקי מדדרש רבא היינו לאפוקי דדרשה בתרא קאמר, יקשה לסברא זאת דהא אמרינן התם בפרק י"נ [קכז, א] שלחו בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדנו רבינו, היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור מהו, שלח להו כותבין הרשאה זה לזה, ופריך ממ"נ אי כרבנן ס"ל לישלח להו כרבנן אי כר"י ס"ל לישלח להו כר"י, ומשני מספקא ליה אי כר"י אי כרבנן עכ"ל. ואם איתא דקרא דוהיה הבן הבכור ולא ספק ממעט אפילו הוכרו בתחלה, א"כ הכא אף דחשיב כהוכרו ולבסוף נתערבו, דהא אותו שהיו מוחזקים שהיה בכור כל עוד שלא אמר אביו על אחר שהוא בכור דבאותה שעה חל הספק אי נאמן האב או לא, הרי מקודם זה הראשון היה לו זכיה בחזקת בכורה אלא דאח"כ נפל הספק, ומש"ה ס"ל לשמואל דזה הראשון דמוחזק דהיה לו זכיה כותב הרשאה לשני, כיון דהו"ל זכיה בבכורה מקודם אמירת אביו על אחר, מ"מ הרי לענין בכורה הא דרשינן מקרא דוהיה הבן הבכור דממעט ספק אפילו בהוכרו ולבסוף נתערבו, וא"כ הכא דנפל הספק אח"כ מי הוא הבכור לענין דינא בכלל דרשה זאת הוא דבכור ולא ספק דלא מהני הרשאה. וכ"כ הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים שם גבי הא דשמואל משם הרא"ם ז"ל, דהכריח מכאן דמאי דאמרינן לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשה בתרא דרבא, אלא לאפוקי מדרשה קמא דרבא, דקס"ד לומר דאפי' לא הוכרו מעולם כותבין הרשאה יעו"ש, ואם סברת רש"י על דרך האמור יקשה מהא דשמואל:

ואולי דיש לדחות דרש"י יסבור דיש לחלק דלא ממעטינן מקרא בכור ספק דלא מהני הרשאה כי אם בספק דמציאות שא"א להתברר, אבל בספק דדין כי הא דשמואל דמספקא ליה אי כר"י אי כרבנן, בכה"ג לא ממעטינן מקרא, כיון די"ל דאף דלשמואל מספקא ליה הלכתא כמאן, מ"מ אפשר שימצא דיין אחר שיזכה לאחד מהם בחלק בכורה, דאותו חכם יהיה פשוט אצלו דהלכה כר"י או כרבנן בבירור, ובכה"ג דאפשר שיתבררו הספק ע"י דיין אחר ויהיה לו זכייה כיש לו זכייה דמי וכותבין הרשאה זה לזה, כיון דלא דמי לספק דמציאות:

דבהכי ניחא לע"ד דלפי סברת הרא"ם דנראה דמשוה ספק דדין זה לספק דמציאות והכא שאני דחשיב כהוכרו ולבסוף נתערבו, א"כ אמאי שלח להו שמואל סתם כותבין הרשאה זה לזה, דמשמע דהרשאה מהני אפילו אם כתב הרשאה אותו שאמר אביו עליו שהוא בכור לראשון שהיינו מוחזקים בו, מדלא פי' לומר להם דהראשון יכתוב הרשאה לשני, ובשלמא הראשון לשני א"ש כיון דלראשון היה לו שעת זכייה בחלק בכורה קודם שאמר אביו על אחר שהוא בכור וחשיב כהוכרו ולבסוף נתערבו, אבל השני שאמר עליו אביו שהוא בכור מעולם לא היה לו שעת זכייה, דבשעה שאמר אביו עליו שהוא בכור הרי נולד הספק אם הוא בכור ומעולם לא הוחזק לבכור, ואם כן לגבי דידיה חשיב כלא הוכרו מתחלה ואיך מהני הרשאתו שהרשה לראשון. אמנם לרש"י א"ש דבספיקא דדינא שאני דאפילו דחשיב כלא הוכרו מתחלה חשיב כאילו היה לו שעת זכייה, כיון דאיכא למימר דאילו מתרמי דין זה לדיין אחר דלא מספקא ליה כדמספקא ליה לשמואל ויזכה לאחד מהם:

והרי בפ' החולץ (דף מ"א ע"ב) אמרינן המקדש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזה מהם קדש דחולצת, דכיון דאם יבוא אליהו ויאמר דזו קדש בת חליצה ויבום היא יעו"ש, הרי דאע"ג דהשתא לא ידעינן איזה מהם קדש ואינו עולה ליבום, מ"מ אילו יבא אליהו ויברר איזה מהן קדש חשיב כאילו ראויה ליבום, וא"כ הכא לענין בכור דוקא בספק דמציאות דאינו ידוע מי הוא הבכור גלי קרא דאינם כותבין הרשאה, דאע"ג דאיכא למימר הא אית ליה זכייה בנכסים אילו יבוא אליהו ויאמר דזה הוא הבכור, מ"מ כיון דבירור זה הוא ע"י נס שיבוא אליהו לא חשיב דיש לו שייכות זכייה, משא"כ בספיקא דדינא דאפשר שיתברר בדרך טבע ולא בדרך נס שיבוא דיין אחר דלא סבירא ליה כשמואל ויזכה אותו בחלק בכורה, וכל כי הא דיש לו שייכות זכייה בנכסים כותבין הרשאה זה לזה:

מתני' מי שלא ביכרה אשתו וילדה ב' זכרים וכו':

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה