אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות סז ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות סז ס"ק ב

אות סז ס"ק א

איברא דראיתי להר"מ בפ"א מהל' תרומות [הי"א] דפסק שם לסברת ר"ש אר"ח, ונראה דמפרש לה אפי' בישראל הלוקח מן הגוי, שכתב וז"ל, ואם לקחם ישראל אחר שנתלשו קודם שנגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים בכל מה"ת, ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון הוא שלו, מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים להוציא ממנו כלום, ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וכו' עכ"ל. ולפי דברי הר"מ צריך טעם דכיון דקרא לא מיירי כי אם בתרומת מעשר, מנ"ל לומר דמעשר ראשון נמי הוא של ישראל מטעם דאתינא מכח גברא וכו', דאי משום דילפינן מתרומת מעשר א"כ נילף נמי תרומה גדולה מינה, ואי לענין תרומה גדולה לא ילפינן דאמרינן שאני תרומת מעשר דגלי קרא והבו דלא לוסיף עליו, במעשר ראשון נמי לא ילפינן:

ואפשר ליישב סברת הר"ם עפ"י מאי דאמרינן בספרי בפרשת קרח [יח, כו] בפרשת תרומת מעשר על הפסוק והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, וכי מה למדנו לתרומת מעשר מעתה אלא ה"ז בא ללמד ונמצא למד מה תרומת מעשר חובה אף מעשר ראשון חובה ע"כ, וכתב מהר"א נחום בביאורו על הספרי כ"י וז"ל, מצאתי כתוב מן המעשר קרא יתירא הוא, דהול"ל והרמותם ממנו מעשר ואנא ידענא דמן המעשר מפריש אלא ה"ז בא ללמד וכו' על כל מעשר ותרומת מעשר שהיא חובה ולא רשות, היינו משום דאיקרי תרומה דכתיב [שם, כו] והרמותם ממנו תרומת ה', ואמרינן לקמן שהוא חובה ולא רשות מדשינה עליו הכתוב [שם, כט] תרימו את כל תרומת ה' חובה ולא רשות, וס"ל להאי תנא דאע"ג דבמעשר כתיב [שם, כד] אשר ירימו לה' תרומה, והוא לאו משום דהמעשר עצמו קרוי תרומה אלא משום דמעורב בו תרומת מעשר, הוא דהכתוב קראו תרומה כדאמרי' לעיל בספרי [שם, כד] והביאו רש"י בפי' החומש, ואע"ג דלעיל [ספרי שם, כו] אמרי' שאלו החיובים ילפי' מהדדי, היינו כשהחיוב ודאי ולענין אופני ההפרשה הוא דילפי' מהדדי, אבל עיקר החיוב לא, וצ"ל דהאי תנא ס"ל דתרומה ותרומת מעשר כקדש דמו דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב, ונראה דרשות דקאמר היינו מצוה אלא דמצוה לגבי חובה רשות קרי ליה, ובכל זה עדיין צריך יישוב עכ"ל מהר"א:

ובאמת דעדיין צריך ביאור דהא דאמרי' דבהקדש בעינן שינה הכתוב לעכב, היינו לומר דאם לא שינה הכתוב אמרינן דלא אמר הכתוב אלא למצוה לכתחלה אבל בדיעבד כשר, וזה לא שייך בתרומה ותרומת מעשר ובמעשר, דפשיטא דא"א לומר דהפרשת תרומות ומעשרות הוא למצוה אבל אם עבר ולא הפריש מותר לאכול, דהא איכא קרא לחייב לאוכל טבל במיתה כדאמרי' בפ' הנשרפין (דף פ"ג ע"א), אמר שמואל משום ר"א מנין לאוכל את הטבל שהוא במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' בעתידים לתרום הכתוב מדבר יעו"ש, לכן נראה דרשות וחובה דקאמר הכא לענין תרומות ומעשרות, היינו משום דקי"ל דאינו חייב להפריש מה"ת אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו, אבל הגומרם למוכרן פטור מה"ת וחייב מדבריהם כמ"ש הר"מ ברפ"ב דמעשר [ה"א] יעו"ש, דנמצא כפי"ז דמצות הפרשת תרומות ומעשרות הרשות ביד האדם לפטור את עצמו מהם שאם ירצה יגמור פירותיו למוכרם ואין כאן חובה להפריש, ועל זה איצטריך קרא לחובה דאין בידו לפטור את עצמו דאפי' בגומר למכור חובה עליו להפריש, אע"ג דהר"מ כתב דמדרבנן דוקא חייב להפריש, היינו דפסק כתנא דברייתא דפרק הפועלים (דף פ"ח ע"א) דתניא מפני מה חרבו חנויות של בית הינו שלש שנים קודם ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה, אבל לפי תנא דספרי אפי' בגומר למכרן איכא חובה להפריש מה"ת. ואפשר דאפילו לפי תנא דספרי אינו אלא למצוה שחייב להפריש דאסור לו למכור בלא הפרשה, אבל אם עבר ומכר בלא הפרשה אין חייבין עליו משום טבל דעיקר איסור טבל אינו אלא בגומר פירותיו לאכילה. באופן דנמצינו למדים מהספרי הנזכר דהוקש מעשר ראשון לתרומת מעשר בקרא דוהרמותם מעשר מן המעשר דמיניה ילפינן דמעשר נמי חובה ולא רשות, וכיון דקי"ל בעלמא דאין היקש למחצה יש ללמוד מהיקש זה דמה תרומת מעשר הלוקח מן הגוי פטור אף מעשר הלוקח מן הגוי פטור, זה אפשר לומר בדעת הר"מ:

וס"ל להר"מ דע"כ צ"ל דאפי' דישראל הלוקח מן הנכרי אמרינן הכי, דאי רבי שמואל אמר ר"ח מיירי בלוי הלוקח מן הנכרי דוקא, לא היה סותם דבריו לומר סתם הלוקח מן הנכרי דמשמע סתם לוקח הכי הוי ואפי' ישראל והול"ל בפירוש לוי הלוקח וכו', ועוד דאם איתא דבלוי מיירי ל"ל למימר טעמא דא"ל אתינא מכח גברא וכו', תיפוק ליה דהכי נפקא לן מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל ול"ל למידרש טעמא דקרא, אלא עכצ"ל דאפי' בישראל קאמר הכי, וכי היכי דלא נימא דאין ללמוד מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל כי אם בלוי הלוקח מן הנכרי, דבלוי הקונה מן הנכרי משתעי קרא ודוקא ללוי פטר ולא לישראל, ע"ז קאמר דכיון דעיקר טעמיה דקרא דפטר ללוי מתרומת מעשר הוא מטעם זה דאתינא מכח גברא וכו', א"כ מזה הטעם נמי יש ללמוד לישראל נמי דפטור. דאע"ג דבעלמא קי"ל דלא כר"ש דדריש טעמיה דקרא היכא דנפקא לן מידי לענין דינא, דע"כ מפני זה לא פטרינן ליה מתרומה גדולה דומיא דתרומת מעשר אף דאיכא למימר זיל בתר טעמא, ובתרומה גדולה איכא טעמא דאתינא מכח גברא וכו', והיינו משום דקי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא להוליד ממנו דין, מ"מ כיון דאיכא היקשא דמעשר מן המעשר דהוקש מעשר ראשון לתרומת מעשר לענין זה דהלוקח מן הנכרי פטור ליתן המעשר, ע"כ צ"ל דדין זה איתיה אפילו בישראל דפטור ליתן תרומת מעשר לכהן, ואתא הקישא לומר דה"ה מעשר ראשון דאינו חייב ליתן ללוי, דאי דוקא לוי פטור למה צריך קרא לפטור ממעשר ראשון הא בלא"ה סתם מעשר ראשון אין מוציאין מלוי ללוי:

ואולם לפי סברת הר"מ דאפי' בישראל הלוקח מן הגוי פטור ליתן מעשר ותרומת מעשר, דילפינן מקרא דפטר את הלוי הקונה מן הגוי, אכתי קשה דמ"ש מישראל שירש מאבי אמו טבלים דכתב הר"מ דדוקא בירש טבל אחר מירוח והטעם דכמי שהורמו דמיין, הא אפי' אם ירש קודם מירוח דעדיין לא נגמרו למעשר יהא המעשר ראשון שלו ותרומת מעשר ימכרנה לכהן, דכמו דפטר הכתוב ישראל שלקח מן הנכרי מטעם דא"ל אתינא מכח גברא וכו', ה"ה ביורש מהכהן דשפיר י"ל אתינא מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה, דהא בקונה מן הגוי אפי' בקונה קודם מירוח מן הגוי כתב הר"מ דפטור מטעם זה:

וכ"כ קשה ממ"ש הר"מ בפ"ו מהלכות מעשר דין ט"ז וז"ל, כהן או לוי שמכרו פירות תלושין וכו' הרי התרומה או המעשר שלהן, ואם מכרו אחר גמר מלאכה הרי התרומה ומעשר של לוקח ומפריש ונותן לכל כהן ולוי שירצה עכ"ל, וקשה דלפי מאי דדרשינן מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל למעוטי הקונה מן הנכרי, כיון דעיקר טעמא דא"ל אתינא מכח גברא וכו', ה"ה דמהאי קרא נמי לוי הלוקח טבלין מכהן דפטור מתרומת מעשר דתקחו מאת בני ישראל כתיב ולא הקונה מכהן, וא"כ ה"ה ישראל הקונה מכהן או מלוי פטור ממעשר ומתרומת מעשר, כמו שפטור הקונה מן הנכרי כיון דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה, ואמאי כתב הר"מ דמפריש ונותן לכל כהן שירצה, דמשמע דאין לו אלא טובת הנאה ליתנה לכל כהן שירצה, ואמאי לא יהיה שלו לגמרי וימכור התרומת מעשר לכהן והמעשר יהיה שלו לגמרי:

וי"ל דסבירא ליה להר"מ דכיון דדין זה דהלוקח מן הגוי דפטור לא מסברא הוא מטעם דאתינא מכח גברא וכו', אלא מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל ילפינן, הרי ע"כ אין ללמוד מהאי קרא כי אם למעוטי לוי הקונה מן הגוי בלבד, דמסתבר טפי לפוטרו מטעם זה דאתינא מכח גברא וכו', משום דהגוי לאו בר חיובא הוא כלל, ושפיר א"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה, דמעיקרא הגוי לאו בר חיובא ולאו בר אפרושי תרומות ומעשרות הוא, מה שאין כן ביורש או לוקח מהכהן או מלוי דבר חיובא נינהו והם עצמם מחוייבים להפריש תרומות ומעשרות אלא דהם שלהם, דאין מוציאין מידם מכהן לכהן ומלוי ללוי, דכיון שהם מחוייבים ומה שאין מוציאים מידם הוא מטעם דמצות נתינה לכהן או ללוי מתקיים בהם, דאם ישראל מקיימים מצות נתינה בהם איך הם לא יקיימו מצות נתינה בהם עצמם, א"כ בבא הדבר ליד ישראל מכח ירושה או מכח קנין והישראל בר חיוב הוא לקיים מצות נתינה בכהן אחר או בלוי אחר, לאו כל כמיניה לפטור עצמו בטענה זאת דאתינא מכח גברא וכו', דדוקא בגוי גילה קרא דאלים טעמיה כיון דלאו בר חיובא הוא כלל והבו דלא לוסיף עלה:

איברא דבדין זה שכתב הר"מ בישראל הקונה מכהן ולוי אחר גמר מלאכה דאין לו אלא טובת הנאה ליתנה לכל כהן שירצה, קשה כיון דקי"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין בנגמר מלאכתן, דמטעם זה בישראל שירש מאבי אמו כהן התרומות והמעשרות שלו מטעם דחשיב כאילו כבר זכה המוריש בהם, וכאילו ירש תרומות ומעשרות אחר הפרשה דמי, א"כ אמאי בקונה נמי מכהן ולוי אחר שנגמרו מלאכתן אמאי לא נאמר דחשיב כאילו מכר לו לישראל תרומה ומעשר אחר הפרשה ויזכה בהם הישראל לגמרי וימכור התרומות והמעשר שלו דמ"ש לוקח מיורש:

ואפשר דמהתוספתא דפ"ז דדמאי [ה"ד] שכתב מרן הכ"מ דדין זה שכתב הר"מ הוא משם, יש ללמוד משם איפכא, דאמרינן התם כהן ולוי שמכרו פירות שדה לישראל וכו' עד שלא מירחו המעשרות שלהם, משמירחו מעשרות שלו מפריש תרומות ומעשרות ונותן לכהן והשאר שלו עכ"ל, דאם בלשון הברייתא ליכא טעות סופר אינו מובן סיום דברי התוספתא במאי דקתני והשאר שלו, דמה נשאר להיות שלו כיון דנותן התרומה והמעשר, דאם למעשר שני לא ידענא מאי אתא לאשמועינן פשיטא דהוי שלו, אלא ע"כ צ"ל דט"ס איכא, וה"ג מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותן לכהן והשאר שלו, דבהכי א"ש דאתא לאשמועינן דכיון דקנה אחר מירוח חשיב כקנה תרומה ומעשר מלוי אחר הפרשה, ומשו"ה התרומה ותרומת מעשר דהלוי עצמו היה נותנה לכהן בחנם גם הוא נותן לכהן בחנם, אבל השאר דהיינו המעשר הוא שלו דמה מכר לוי לישראל כל זכות שבא לידו, וצ"ל לפי"ז דנותן לכהן דקתני קאי לחלוקה זאת דלוי שמכר לישראל, אבל בחלוקה דכהן שמכר לישראל גם התרומה ותרומת מעשר מוכרה לכהן אחר כדין הכהן המוכר עצמו, דמ"ש תרומות בקונה מכהן מדין מעשר בקונה מלוי שהוא שלו, וע"כ צ"ל דהר"מ ל"ג בתוספתא סיפא דקתני והשאר שלו, וגורס ברישא כגרסתינו דקתני מפריש תרומה ומעשר ונותן לכהן, דבהכי דברי הר"מ הם דברי התוספתא:

ועל דברי התוספתא עצמה כפי גי' הר"מ קשה, דמ"ש מישראל היורש מכהן דאמרי' דהמעשרות שלו ומ"ש מלוקח מכהן דאין המעשרות שלו, כיון דאחר מירוח מיירי ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, ועכצ"ל דהאי תנא דתוספתא ס"ל כמ"ד מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ומשו"ה אינו זוכה הישראל הלוקח בהם, אבל לדעת הר"מ דפסק כמ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין למה לא יזכה בהם הלוקח כדין יורש:

איך שיהיה נמצינו למדין דהא דהלוקח מהגוי דהמעשרות שלו לאו משום טעמא דמצי למימר אתינא מכח גברא וכו' בלבד, אלא ילפינן לה מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל, אלא דאמרינן דטעמיה דקרא מטעם דאמר ליה אתינא מכח גברא וכו'. ואולם ראיתי להתוס' חיצוניות הביא דבריהם הרב בצלאל ז"ל כ"י בסוגיא זאת שכתבו וז"ל, מנין ללוקח טבלים ממורחין וכו' עד טבלים שאתה לוקח מן הגוי אי אתה מפריש מהם, וא"ת ל"ל קרא תיפוק ליה משום סברא דלעיל דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי וכו', ואומר ר"י דהכא מיירי בגוי שעשר פירותיו ונתן המעשר ללוי ועתה הוא טבול לתרומת מעשר, וה"פ מנין ללוי שלקח טבלים ממורחין מן הגוי שהפריש הגוי המעשר ונתנו ללוי מנין שהוא פטור, ואותו מעשר מן התורה הוא משום דאין לגוי קנין בא"י וכו', ואפילו למ"ד מירוח הגוי פוטר שמא מן התורה הוא שעישרו בשבולין, ואתא ר"ש למימר שאם לקח הלוי מן הגוי טבלים בשבולין אי מירוח הגוי פוטר, או אפי' ממורח למ"ד אינו פוטר, שהוא פטור מתרומת מעשר משום דאמר לוי לכהן קא אתינא מכח גברא וכו', ואע"ג דלקוח פטור מתרומת מעשר מן התורה, אי לאו האי טעמא דקא אתינא מכח גברא וכו' היה צריך ליתנה לכהן מדרבנן עכ"ל: וכיוצא לזה כתבו התוס' דידן בד"ה טבלים וכו' ליישב הא דלקוח פטור מן התורה, אלא דבתוס' חיצוניות חידשו להקשות דאמאי איצטריך קרא דכי תקחו תיפוק ליה מטעמא דקא אתינא מכח גברא וכו', דמוכח דס"ל דמטעם זה סגי לפטור ולא צריך קרא, וע"ז תירצו דנ"מ בגוי שעשר פירותיו ונתן המעשר ללוי דבכה"ג כיון דקיבל הגוי עליו לתרום ולעשר כישראל תו לא שייך למימר קא אתינא מכח גברא וכו', כיון דעינינו הרואות דהגוי רוצה לקיים דיני תרומות ומעשרות כישראל, ועל אופן זה הוא דאיצטריך קרא דכי תקחו וגו', אבל בלוקח מן הגוי דמסתמא אין הגוי מקיים דיני המעשר, מטעם דא"ל אתינא מכח גברא וכו' פטור בלא שום ילפותא דקרא, דבטעם זה אית ליה דין לפטור ללוקח, זהו הנראה מדברי התוספות חיצוניות: וצריך להבין דא"כ כפי"ז מ"ט אמרינן דהלוקח מן הגוי חייב ליתן לכהן תרומה גדולה, הא בתרומה גדולה נמי שייך הך טעמא דקא אתינא מכח גברא וכו', אף דליכא למילף מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל כיון דבהאי טעמא סגי, ואיך משני הש"ס כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר. וי"ל דדברי התוס' חיצוניות הם מוסיפים על דברי התוס' דידן כמו שהוא סדרן בכל מקום, והכא נמי באו דבריהם להקשות על מ"ש התוספות בד"ה טבלים וכו', דתירצו משם ר"ת דלקוח קודם מירוח חייב מדאורייתא והאי דרשא דדרשינן מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל מיירי בלקוח קודם מירוח דמן התורה חייב, דלפי"ז נמצא דההיא דר"ש דלעיל דמיירי בלוקח מן הגוי קודם מירוח וממרח ישראל וכמ"ש התוס' לעיל, נמצא כפי"ז דאפילו בכה"ג דלוקח קודם מירוח והוי מן התורה אמרינן דפטור ליתן ומעשרן והן שלו מטעם דא"ל אתינא מכח גברא וכו', דטעם זה מספיק לפטור אפילו בדבר שחיובו מן התורה, וע"ז הוקשה להם להתוס' חיצוניות דא"כ דכולה שמעתין אזלא הכא לשיטת ר"ת דבלוקח קודם מירוח חייב מן התורה, וא"כ טעם זה דאתינא מכח גברא וכו' מספיק אפילו לחיוב מדאורייתא, א"כ אמאי איצטריך קרא דכי תקחו וגו' לפטור הלוי מתרומת מעשר תיפוק ליה דאתינא מכח גברא וכו', וע"ז תירצו משם ר"י דלעולם דאין לחלק בין לוקח קודם מירוח ללוקח אחר מירוח דבכל גוונא פטור מן התורה, ובכן מימרא דר"ש דלעיל אפילו דמיירי בלוקח קודם מירוח עכ"ז פטור מן התורה, וכיון דעיקר החיוב אינו אלא מדרבנן אהני לן טעמא דאתינא מכח גברא וכו', אבל בדבר דחייב מדאורייתא אינו מעלה ומוריד טעם זה לפטרו מליתן, והכא דדריש מקרא דכי תקחו לא מיירי בלוקח אלא בגוי שהפריש מעשר ונתנו ללוי דמן התורה חייב, ואי לאו קרא דכי תקחו לא היה נפטר הלוי מטעם דאתינא מכח גברא וכו' כיון דמן התורה חייב להפריש: ולפי עניות דעתי נראה הדרך זה נכון בדברי התוס' חיצוניות, דאם איתא דכוונתם על דרך ששיערנו לעיל, דכוונתם לתרץ דבכה"ג דעישר הגוי ונתן ללוי לא שייך אתינא מכח גברא וכו' כיון דכבר קבל הגוי לעשות חיוב הישראל, דזה נראה דוחק, דלו יהיה דהגוי רצה להפריש כדת ישראל מ"מ כיון דלאו בר חיובא הוא ובידו היה שלא להפריש סו"ס שייך לומר אתינא מכח גברא וכו', אבל לפי האמור א"ש דאין כוונתם לומר דבכה"ג לא שייך טעם זה, אלא הכוונה לשלול סברת ר"ת, וע"כ דרשה זו לא מיירי בלוקח כלל, נמצא כפי"ז דלא אהני טעם זה דקא אתינא מכח גברא וכו' כי אם דווקא בדבר שחיובו מדרבנן, אבל בדבר שחיובו מן התורה אינו מעלה ומוריד טעם זה:

ומאי דמחלק רב דימי לשנויי לאביי דילמא כאן בתרומה גדולה כאן בת"מ, היינו לומר דההיא דהמפקיד לנכרי דאי חלפינהו דודאי חייב ליתן תרומה גדולה, דאע"ג דחשיב כלקוח ולקוח פטור מן התורה טעם זה דאתינא מכח גברא וכו' מהני לחיוב דרבנן, מ"מ דילמא יש לחלק דבתרומה גדולה דהויא אחד מנ' או אחד מששים דאינו כ"כ פסידא תקנו חז"ל שיתן לכהן ולא פטרוהו מטעם דאתי מכח גברא וכו', אבל בתר"מ דהוי הפסד מרובה דהויא א' מעשרה פטרוהו חז"ל מטעם זה: ולפי פירוש זה שפירשו התוס' דידן ותוספות חיצוניות דמיירי בעישר הגוי, מאי דאמרינן בגמ' ע"ז אדכרתן מילתא, אין הכוונה לומר דאביי מייתי ראיה לחילוק רב דימי דמחלק בין תרומת מעשר לתרומה גדולה מדרשה זאת מקרא דכי תקחו, דמה ענין זה לזה הרי הכא מיירי בעישר הגוי ונתן ללוי, דבכה"ג אם תרם הגוי תרומה ונתן לכהן דאין לכהן להפריש שום דבר ממנה לא שייך לחלק בין תרומה גדולה לתרומת מעשר, ואפילו אם תמצא לומר דשייך טעמא דאתינא מכח גברא וכו' בעישר הגוי, מ"מ כיון דבכה"ג לא שייך בתרומה גדולה הרי אין כאן שום חילוק, דלא שייך חילוק כלל אלא בלוקח מן הגוי דמדרבנן, דאפשר דיש לחלק בין תרו"מ לתרומה גדולה כמו שצדד רב דימי, אבל ראיה מדרשה דכי תקחו וגו' ליכא כלל, וע"כ לומר דאדכרתן מילתא דקאמר אביי לאו להביא ראיה הוא, אלא הכוונה דמענין זה ומויכוח זה שהיה לאביי עם רב דימי זכה מדרשה זאת דקרא דכי תקחו וגו', ולא ראי זה כראי זה ובאמת שהוא דוחק:

שוב ראיתי למוהרימ"ט בח"א סי' פ"ה שהאריך קצת בסוגיא זאת, וישב שם דכיון דהלקוח פטור מן התורה אהני טעם זה דאתינא מכח גברא לפוטרו שלא יתן כיון דעיקר חיובו מדרבנן יעו"ש, וזה ע"ד מ"ש בפירוש דברי התוס' חיצוניות, אלא שדברי הרב שם צ"ע כמ"ש הרב מ"ל בפ"א מהל' תרומות דין י"א יעו"ש, ואני לעצמי הנראה לע"ד כתבתי בסוגיא זאת:

ודע שדברי התוספות חיצוניות שכתבתי שוב ראיתי שהביאם הרב בצלאל בתשובה סימן א' דף י"א סע"ב, ואף שכתב הרב שם בשם התוספות סתם ע"כ לאו התוספות דידן קאמר דהא אין לשון זה בתוספות דידן כי אם לשון התוספות חיצוניות שהביא הרב כ"י, ושם כתב הרב דלדעת הר"מ בפ"א מהל' תרומות דס"ל דהלוקח מן הנכרי המעשר והתרומת מעשר שלו מטעם דאתינא מכח גברא וכו', צ"ל דדוקא במעשר סגי האי טעמא לפי שאין באכילת מעשר איסור כמו שיש בתרומה, שמעשר ראשון אע"פ שהיא חלק ללוים אינו אסור לזרים אלא חולין הוא, אבל בתרומה ות"מ דחמירי לא סגי האי טעמא, ומיהו בת"מ גזר הכתוב ואמר כי תקחו מאת ב"י וכו', דבהכי ל"ק מה שהקשו התוס' חיצוניות דל"ל קרא תיפוק ליה מטעם זה, דבתרומה דחמירא לא סגי טעם זה אלו תורף דבריו, ואני לעצמי לא הבנתי טעם זה דמאי דתרומה חמירא דאסורה לזרים מה מעלה ומוריד לענין ממון שיכול לומר דאתי מכח גברא וכו', הרי שיוכל למכרה לכהן ולזכות בדמים, וכי בשביל שאסורה לזרים אסורה בהנאה היא, וא"כ אמאי לא יזכה בה לענין ממון מטעם זה, ולע"ד אין טעם לחלק הכי:

עוד ראיתי להרב בצלאל בתשובה הנזכר דף יו"ד רע"ב שכתב וז"ל, ובההיא דלקט שכחה ופאה של גוי דחייבים במעשרות בליקטן ישראל לא אמרינן מעשרן והן שלו כדאמרינן בלוקח מן הגוי, דהכא ל"מ למימר קא אתינא מכח גברא וכו' דלא זכי אלא מכח הפקר, דהני ליקוטים כבר הניחם גוי זה לישראל ודמי לזוכה מן ההפקר, אלא דלא חייל עלייהו שם פאה ולקט ושכחה לפוטרם מן המעשר עד שיפקירם בפירוש עכ"ל. ולא ידעתי אמאי לא שייך לומר טעם זה דאתינא מכח גברא וכו', כיון דסו"ס מכח הגוי הוא שזוכה, דכיון דשם לקט שכחה ופאה לא חייל עלייהו והוא לא הפקיר בפירוש, הרי אם היה רוצה הגוי היה מוציא מיד ישראל הזוכה בו כיון דאכתי שלו הוא, דהוא סבור דיכול לקרות עליהם שם לקט שכחה ופאה, ואינו כן שאין בידו לעשות כן, וכשמניח הליקוטים ביד ישראל כנותן לו לישראל במתנה דמי, ושפיר י"ל דבא מכחו של גוי. ואפילו שהגוי לא כיון בפרטות ליתן לישראל זה כי דעתו היה שמי שיזכה בהם אינו מעכב, מ"מ דבנדון זה כיון דאינו הפקר דמשעה שהפקירו יצא מרשות המפקיר והזוכה לאו מכח המפקיר זוכה, אינו יוצא מרשות הגוי עד שיזכה בו אחר ולא ימחה בזכיתו, דבכה"ג בשעה שזוכה הישראל מכחו של גוי חשיב כדין מקבל מתנה, ושפיר י"ל אתינא מכח גברא וכו', ולע"ד אפשר דבכה"ג נמי מעשרן והן שלו. ומה שלא ביאר הר"מ בדין זה דלקט שכחה ופאה של גוי שכתב סתם חייב במעשרות ולא כתב שמעשרן והן שלו, הוא מפני שסמך על מ"ש בפ"א מהלכות תרומות בדין הלוקח מן הגוי:

והנה לסברת הר"מ דאפילו ישראל הקונה מן הגוי מעשרן והן שלו, דהמעשר ראשון והתרומת מעשר הוא שלו, יל"ע קצת אמאי בפ' האיש מקדש (דף נ"ח ע"א) דמוקי למתניתין דהמקדש בתרומות ומעשרות בישראל שירש מאבי אמו כהן, אמאי לא מוקי לה בישראל שקנה מן הגוי קודם מירוח דחייב במעשרות והם שלו, ותרומה דקתני מתניתין הוא תרומת מעשר שהיא שלו ומוכרה לכהן, והמעשרות היינו המעשר ראשון שהוא שלו וי"ל דו"ק:

איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה לעיקר שמעתין, דשפיר קי"ל כמ"ד דאם מת האב בתוך הל' יום דלא היה בידו לפדותו דחייב הבן לפדות את עצמו, ולא אמרינן דמצי למימר אתינא מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה, ול"ק מידי מסוגיא דספ"ק דמכלתין ככל האמור:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה