אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות סז ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות סז ס"ק א

אות סו

איתמר [מז, ב] אר"ש בן יאשיה אמר ר"ל כהן שמת והניח בן חלל בתוך ל' יום וכו': הנה מקמי הכי אמרינן בשמעתין דפליגי בזה רב חסדא ורבא בר רב הונא, דלרבא ב"ר הונא אפילו במת האב בתוך שלשים יום אין הבן חייב לפדות את עצמו, מטעם דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה, ולענין הלכה [רמב"ם פי"א מה' בכורים הי"ב ושו"ע יו"ד סי' ש"ה סי"ט] לא קי"ל כוותיה אלא כרב חסדא ור"ש יאסינאה ור"ל דס"ל דכל דמת בתוך ל' יום לא זכה אביו בפדיונו דהא לא איחייב האב מעולם, דבתוך ל' יום לאו בר פדיון הוא, אלא הבן נתחייב לאחר מיתת אביו וחייב ליתן לכהן אחר, ולא מצי למימר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה. וכיוצא לזה מתבאר בפ"ק דמכלתין (דף י"א ע"א) אר"נ אמר רבה ב"א ישראל שהיה לו טבלים ממורחין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן, ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו. ומתבאר שם בצריכותא דעביד הש"ס מההיא דישראל שיש לו עשרה פטרי חמורים וכו', דדוקא משום דאמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, והיה ביד הכהן מורישו להפריש תרומה ומעשר חשיב כאילו כבר הפריש וזכה בהם וזוכה היורש נמי בהם, אבל אי אמרינן מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין, או אפילו למ"ד כמי שהורמו דמיין והיה קודם מירוח דעדיין לא היה בידו להפריש, חייב ישראל היורש להפריש וליתן לכהן אחר. וכן מתבאר בפ' האיש מקדש (דף נ"ח ע"א) דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון מוקי מתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין יעו"ש, דמשמע דדוקא אי אמרינן כמי שהורמו זוכה בהם היורש, אבל אי אמרינן כמי שלא הורמו לא זכה בהם היורש:

וכן מתבאר מדברי הר"ם בפ"ו מהל' מעשר דין כ"א שכתב וז"ל, ישראל שירש טבל ממורח מאבי אמו כהן ואותו אבי אמו ירשו מאבי אמו ישראל ה"ז מפריש ממנו מעשרותיו והם שלו, שהמתנות הראויות לתרם כמו שהורמו הם אע"פ שלא הורמו עכ"ל, ופשוט הוא שדין זה הוא ממאי דאמרינן בפ"ק דמכילתין במימרא דר"נ אמר רבה בר אבוה הנזכר הוא, ומשו"ה נקט הר"מ בגונא דנקט ר"נ דהיינו דאותו כהן ירשו מאבי אמו ישראל, ולרבותא נקט הכי וקמ"ל דאע"ג דמכח הישראל קא אתי דאיכא למימר נתבינהו השתא לכהן כי היכי דהוה עביד ישראל קמא, אפ"ה כיון דיד כהן באמצע פטור וכמ"ש רש"י שם בשמעתין דפ"ק דמכלתין יעו"ש. ומהתימה מהרדב"ז בביאורו על הר"מ שכתב על דין זה דפ"ו דהל' מעשר, דבתחלה כתב דלרבותא נקט הר"מ הכי, ובסוף דבריו כתב וז"ל, ועדיין אני חושש שיש ט"ס לפי שלא ראיתי בגמרא ולא בירושלמי אלא שירש מאבי אמו כהן ותו לא עכ"ל, ואישתמיט מיניה סוגיא דפ"ק דמכלתין הנזכר, דאף דבפ' האיש מקדש לא הוזכר זה מ"מ בסוגיא הנזכר מפורש טפי האי רבותא דאפילו דהכהן ירש מישראל קמא הוי הכי. איך שיהיה נמצא מפורש בדברי הר"מ דדין זה לא שייך אלא בשירש טבל ממורח דשייך לומר כמי שהורמו דמיין, אבל אם לא היה זה דכמי שהורמו דמיין אינו זוכה היורש בהם, ולא אמרינן דיזכה בהם היורש מטעם דמצי למימר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה:

וכיוצא לזה אמרינן התם בסוגיא הנזכר אמר רב נחמן אמר רבה ב"א ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מאבי אמו ישראל מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והם שלו ע"כ, ומימרא זאת הוא דומיא דמת אביו אחר ל' יום, דאמרינן דאע"ג דמת אביו קודם שהפריש חמשה סלעים לפדיון בנו, מ"מ כיון דכבר חל החיוב עליו זוכה בנו אחריו, והכי נמי לענין פטר חמור דאף דאכתי לא הפריש הכהן השיין עליהן זוכה היורש בהם. ואמרינן בגמרא בצריכותא דאי אשמועינן קמייתא משום דקא מפריש וקאי וכו', וכתב רש"י וז"ל, כלומר שהשה מין אחד והחמור מין אחר ואינו מחוסר מעשה והלכך הוי כאילו נפלו לו מבית כהן החמורים לעצמם והטלאים בעצמם עכ"ל, וה"ה גבי פדיון הבן הדומה לו:

ויש להעיר קצת דאמרינן בסוף פרק קמא דמכלתין (דף י"ב ע"ב) דלרב נחמן הא דתניא דאין פודין פטר חמור פחות מל' יום היינו לכתחלה, אבל אם פדאו בתוך ל' יום פדוי בדיעבד, משא"כ בנו דאפילו בדיעבד אין בנו פדוי יעו"ש, וא"כ הכא אמאי סתם ר"נ דבריו דמעשרן והן שלו ולא פי' לומר דהיינו דוקא במת אבי אמו כהן אחר ל' יום מלידתן, דבכה"ג היה בידו להפריש עליהן שיין וחשיב כאילו כבר זכה בהם, אבל אם מת בתוך ל' יום דלא היה יכול לפדותו אינו זוכה בהם היורש דומיא דפדיון הבן, ומדלא פירש ש"מ דל"ש דאפילו בתוך ל' יום זוכה בהם היורש. וצ"ל דכיון דבדיעבד אי עבר ופדאו בתוך ל' יום פדוי אף דלכתחלה אינו יכול לפדות שפיר חשיב כאילו זכה בהם, דל"ד לפדיון הבן דאפילו בדיעבד אין בנו פדוי. אלא דק"ק לפי"ז למאי דעביד צריכותא לומר אמאי הוצרך לאשמועינן דין זה גבי פ"ח, וקאמר הש"ס ואי אשמועינן הכא דאפשר לעשורי מיניה וביה דהא מרח, אבל התם כיון דשה מעלמא בעי אתויי ומפריש וקאי אימא לא צריכא, ואם איתא אמאי לא עביד צריכותא טפי עדיף דאיצטריך הא דפטר חמור לאשמועינן דאפילו במת המוריש בתוך שלשים יום דלכתחלה אינו ראוי לפדיון זוכה היורש, דאי אשמועינן ההיא דמעשר הו"א דווקא התם דהיה בידו להפריש המעשרות, משא"כ הכא דלא היה בידו לכתחלה לפדותו בתוך ל' יום, ואולי דנקט הש"ס אופן צריכות אחר ונ"מ לומר דאפילו במת אחר ל' יום איכא צריכותא:

והנה בסוגיא הנזכר דפ"ק דמכלתין (דף י"א ע"ב) אמרי' אר"ש בר נתן אמר ר"ח הלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו, ואמרי' דה"ט דהם שלו דא"ל קא אתינא מכח גברא דלא מצית משתעית דינא בהדיה עכ"ל, ולכאורה קשה דהא דהלוקח טבלים מהנכרי דהמעשר שלו הכי קי"ל ומטעם הנזכר לעיל וכמ"ש הר"מ בפ"א מהל' תרומות [הי"א] יעו"ש, וא"כ מ"ש הכא דאמרינן דזוכה הלוקח במעשרות מטעם זה דאתינא מכח גברא דל"מ לאשתעויי דינא בהדיה, ומ"ש גבי פדיון הבן דאמרינן דכל דמת האב בתוך שלשים יום הואיל ולא נתחייב עדיין והבן הוא שנתחייב, דאינו זוכה הבן מטעם זה דאתינא מכח גברא דל"מ לאשתעויי דינא בהדיה, דהא הלוקח מנכרי כיון דנכרי לאו בר חיובא הוא, ולא שייך לומר מטעם דכבר זכה הנכרי היה ראוי שלא יזכה הלוקח במעשרות, ועכ"ז אמרי' דזוכה מטעם זה, וא"כ ה"ה בפדיון הבן. וכ"כ קשה בהא דישראל שירש טבלים ממורחין מאבי אמו כהן דאמרינן דזוכה בהם היורש מטעם דכבר נתחייב הכהן בהם וחשיב כאילו זכה בהם, אבל אם ירש קודם מירוח דעדיין לא נתחייב במעשר, או אפילו בממורחין אי הוה אמרינן דלאו כמי שהורמו דמיין לא היה היורש זוכה ואמאי לימא אתינא מכח גברא דל"מ וכו': שוב ראיתי דלק"מ דהא אמרינן התם בסוגיא הנזכר [שם] עלה דתנן המפקיד פירותיו אצל הנכרי כפירותיו, ר"ש אומר דמאי, ואמרינן התם דלהפריש כו"ע ל"פ כי פליגי ליתנם לכהן וכו', ופריך עלה אביי והאמר ר"ש אר"ח הלוקח טבלין ממורחין מנכרי מעשרן והן שלו, ומשני כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר, אדכרתן מילתא דאמר ר' יהושע בן לוי מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הנכרי שהוא פטור מתרומת מעשר שנא' וללוים תדבר כי תקחו מאת בני ישראל, טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן הנכרים אי אתה מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן ע"כ, הרי מפורש יוצא דלפי המסקנא הא דר"ש אר"ח דאמר דמעשרן והן שלו לאו משום טעמא דמצי למימר אתינא מכח גברא וכו', אלא גזירת הכתוב הוא דלוי דלוקח טבלים מנכרי מפריש תרומת מעשר ואינו נותנה לכהן. ור"ש אמר ר"ח דקאמר מעשרן והן שלו דמשמע דאפילו המעשר עצמו שלו, לאו בישראל הלוקח מן הנכרי עסקינן, אלא בלוי הלוקח מנכרי עסקינן דבלא"ה המעשר הוא שלו, דהא קי"ל דאין מוציאין מעשר מלוי ללוי אחר כדאמרינן בפ' הזרוע (דף קל"א ע"ב) וכ"כ הר"מ בפ"א מהל' מעשר [ה"ד] יעו"ש, וע"ז אמרי' הכא מעשרן והן שלו, ואתא לאשמועינן לענין תרומת מעשר דאינו חייב ליתן לכהן כדילפינן מקרא כי תקחו מאת בני ישראל, והא דאמרי' טעמא דמצי למימר אתינא מכח גברא וכו', טעמיה דקרא קאמר דה"ט דפטריה רחמנא משום דאיכא טעם זה דאתינא מכח גברא וכו'. דאי מימרא דר"ש אר"ח מיירי אפי' בישראל, א"כ היכי קאמר מעשרן והן שלו דמשמע דאפי' המעשר ראשון פטור הישראל ליתן ללוי, והא מנ"ל לומר הכי, הא לא חדית לן קרא אלא בתרומת מעשר אבל מעשר ראשון עצמו מנ"ל. ואי משום דילפינן מתרומת מעשר דכשם דתרומת מעשר פטור מטעם דמצי למימר אתינא מכח גברא וכו' וה"ה למעשר ראשון, א"כ אמאי בתרומה גדולה לא ילפינן מתרומת מעשר, והא בתרומה גדולה אמרינן דלכו"ע חייב ליתן לכהן ומ"ש ממעשר ראשון, אלא ע"כ לומר דלפי המסקנא הא דר"ש אר"ח מיירי בלוי שלקח מן הגוי, וכן מוכח מדברי התוס' שם בד"ה טבלים שאתה לוקח וכו' יעו"ש. באופן דנמצא דכפי"ז דהא דתרומת מעשר ילפינן מקרא ולאו מסברא אמר לה, וא"כ אין ללמוד למקום אחר כי היכי דלא ילפינן מתרומת מעשר לענין תרומה גדולה:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה